יש סיפור על המלחין איגור סטרווינסקי.
סטרווינסקי עמד להתחיל בכתיבת
בלט חדש.
אבל במקום להתחיל ממש מאפס,
הוא שלף כמה מכתבי היד
של היצירות הקלאסיות האהובות עליו,
הוציא את העט האדום שלו,
והחל לתקן את התכלילים
כאילו שזו המוסיקה שלו.
הוא שאל קווי-בס ומלודיות
מהיצירות המפורסמות,
אבל מתחת ליצירה
הלחין הרמוניות ומקצבים משלו
.
וכשהבלט פורסם, המבקרים התפלצו:
"איך אתה מעז לעולל
כדבר הזה ליצירות הקלאסיות?
הנח להן לנפשן."
מישהו יודע מה היתה
תשובתו של סטרווינסקי?
הוא אמר, "אתם 'מכבדים',
אבל אני אוהב."
אז אני אוהב עיתונים.
גדלתי עם עיתונים.
הורי היו מנויים
על שני עיתונים שונים.
גם החותן וגם הדודים שלי
היו כתבים,
וכל חיי קראתי עיתונים.
הבעיה עם עיתונים היא
שהם בני-חלוף.
הם זמניים.
כשמסיימים לקרוא בהם,
הם נערמים בפח המיחזור.
ולמרות הכל, אני לא מכיר מישהו
שלא גזר אי-פעם
משהו מן העיתון.
הדחף שלנו הוא להציל מכליון
דברים משמעותיים עבורנו.
לדעתי בני-אדם הם אספנים,
ובמיוחד האמנים.
לא אגרנים, שימו לב.
יש הבדל.
אגרנים אוספים ללא אבחנה,
ואמנים אוספים באופן בררני.
הם אוספים רק את הדברים
שהם ממש אוהבים.
עבודתו של אמן היא לאסוף רעיונות
והדרך הטובה ביותר שאני מכיר
לאסוף רעיונות, היא לקרוא.
ומה טוב יותר לקרוא מאשר את
הלקט היומי של חוויות אנושיות
שהוא העיתון היומי?
אז ב-2005 סיימתי את הקולג',
ממש לפני התואר הראשון,
וקרה לי אירוע נורא
של מחסום כתיבה.
הייתי יושב,
בוהה במסך של "וורד",
והסמן הקטן הזה היה מהבהב לעומתי,
כאילו מלגלג עלי.
והכתיבה, שפעם היתה מסבה לי
הנאה רבה, הפכה כעת---
זה כבר לא היה כיף.
אז יום אחד בהיתי כך במסך,
והעפתי מבט אל פח המיחזור
שהיה מלא ודחוס בעיתונים,
וחשבתי לעצמי, "הנה אני יושב כאן,
נטול מלים.
וממש לידי יש אלפי מלים,
והן נשלחות
מידי יום עד סף דלתי."
אז חשבתי לגנוב כמה מהן,
וזה מה שעשיתי:
לקחתי את עט הסימון
שמשמש אותי לציור,
והתחלתי לסמן ריבועים
סביב מלים שמשכו את תשומת לבי.
והתחלתי לחבר את המלים האלה
לביטויים ואמירות משעשעות.
וכשסיימתי, השחרתי את כל המלים
שלא היו נחוצות לי.
וככה זה נראה. זה נראה כמו
האיקו שנכתב בסי-איי-איי.
[צחוק]
ולא הייתי ממש בטוח
מה אני עושה.
ידעתי רק שזו הרגשה טובה
לראות כמה מהמלים האלה
נעלמות מתחת קווי עט הסימון.
אז מה שעשיתי היה
להתחיל להעלות את זה לבלוג שלי,
כיניתי אותם "שירי השחרת עיתונים."
ועם הזמן הם התפשטו באינטרנט
ואספתי אותם בספרי הראשון,
"השחרת עיתונים".
חשבתי שאני גונב מהממשלה.
משמאל זה התיק של ג'ון לנון,
ומימין - שיר השחרה.
אבל עם הזמן התחלתי לקבל
כל מיני דוא"לים וציוצים
ותגובות נוספות שאמרו שעבודתי
היא בכלל לא מקורית.
והאמן שאנשים הזכירו יותר מכל היה
האמן הבריטי המבריק
טום פיליפס.
מתישהו בשנות ה-60,
טום פיליפס נכנס לחנות ספרים,
ולקח את הרומן הויקטוריאני
הראשון שמצא.
הוא הלך הביתה והתחיל לצייר
ולצבוע על הדפים.
ואם אתם יכולים לראות,
הוא הותיר מלים, די בדומה לי,
הותיר מלים צפות ביצירות האמנות שלו,
והוא עשה זאת במשך 40 שנה.
היצירות שלו נקראו "יומומנט",
ואפשר לחפש אותן--
מבחינתו מדובר במפעל-חיים.
מה שגיליתי אודות טום פיליפס
זה שהוא שאב את הרעיון
עבור המיזם שלו בן 40 השנה
מראיון ב"פריז רוויו"
עם הסופר וויליאם בורוז,
כשבורוז דיבר על שיטת החיתוך
שמשמשת אותו בכתיבתו,
כלומר, הוא לוקח קטע כתוב,
חותך אותו,
ומארגן מחדש את הפיסות
לכלל יצירה כתובה חדשה.
ומה מוזר: כשהתחלתי לחקור
על בורוז,
גיליתי שהוא שאב את הרעיון
עבור טכניקת החיתוך שלו
מחברו, בריון גייסין.
בריון גייסין היה אז צייר.
והוא הכין בד לציור,
וכשחתך את הקנבס,
הוא חתך אותו על ערימת עיתונים,
והצורה בה פסי הנייר ריחפו
והמלים התחברו,
נתנה לו רעיון איך לכתוב שירה.
אבל אז, אחרי עוד קצת מחקר,
מגלים ש-30 שנה לפני כן
30 שנה לפני כן
היה משורר בשם טריסטן צארה,
שעלה בפריס על במה,
נטל כובע, נטל עיתון,
חתך את העיתון לגזרים,
הניח את הפיסות בכובע,
הוציא אותן אחת-אחת,
והקריא אותן כשירה.
המשכתי לגלות דברים
עד שנות ה-60 של המאה ה-18
כששכנו של בנג'מין פרנקלין,
קיילב וויטפורד--
באותם ימים העיתונים היו
דבר חדש למדי
והטורים היו צרים מאד,
ומה שקיילב עשה
היה לקרוא את הטורים לרוחבם,
במקום מלמעלה למטה,
והוא היה מוצא
כל מיני צירופים משעשעים
ומצחיק בעזרתם את החבר'ה בפאב.
בסופו של דבר הוא פירסם
גליון שלם של דברים אלה.
אז לא רק שהרעיון שלי
היה בכלל לא מקורי,
אלא התברר שיש מאחוריו
250 שנה של מציאת שירה בעיתון.
אז מה הייתי אמור לעשות?
במקום לוותר, המשכתי,
כי אני יודע משהו
שהרבה אמנים יודעים,
אך רק מעט יודו בו.
והוא, ששום דבר איננו מקורי לגמרי.
כל עשיה יצירתית
נבנית על מה שקדם לה.
כל רעיון חדש
הוא רק רמיקס או מעשה-מרכבה
של שני רעיונות קודמים או יותר.
והנה משהו ממה שאני מדבר עליו.
מלמדים את זה בביה"ס לאמנות.
צייר קו.
צייר לידו קו נוסף.
כמה קווים יש?
ישנו הקו הראשון שציירת.
וישנו הקו השני שציירת.
אבל ישנו גם הקו
של המרווח הריק ביניהם.
אחד ועוד אחד שווה שלושה.
ואם מדברים על קווים,
הנה דוגמה של מה שאני מדבר עליו:
גנטיקה.
יש אמא ויש אבא,
אבל אתה, הסכום שלהם,
גדול מסך כל חלקיו.
אתה רמיקס או מעשה-מרכבה
של אמך ואביך
ושל כל אבותיך.
ובדיוק כפי שיש לך
אילן-יוחסין משפחתי,
יש לך גם אילן-יוחסין
של רעיונות.
אתה לא זוכה לבחור
את המשפחה שלך,
אבל אתה יכול לבחור את חבריך,
את הספרים שתקרא,
את הסרטים שתראה,
את המוסיקה שתאזין לה,
את הערים בהן תגור וכו'.
אתה מעשה-מרכבה של הדברים
שאתה מכניס לחייך.
אז מה שהחלטתי לעשות היה
לקחת את כל האמנים האלה
שקדמו לי,
ולבנות מעין אילן-יוחסין,
שושלת יצירתית שאוכל לשאוב ממנה.
ואז אוסיף אותם לאמנים
שכבר הערצתי
והערכתי.
ואגנוב מהם ככל שרק אוכל.
בדיוק. אגנוב. אני קלפטומן יצירתי.
אבל שלא כמו הקלפטומן המצוי,
מעניין אותי לגנוב את הדברים
שבאמת משמעותיים בעיני,
הדברים שאני ממש יכול
להשתמש בהם בעבודתי.
מר סטיב ג'ובס ידע להסביר את זה
טוב יותר
מכפי שלדעתי אני יכול.
סטיב ג'ובס: בשורה התחתונה,
העניין הוא להשתדל לחשוף את עצמך
לדברים הטובים ביותר
שבני האדם יצרו.
ואז להשתדל לשלב דברים אלה
במה שאתה יוצר.
לפיקאסו היתה אימרה:
'אמנים טובים מעתיקים;
אמנים דגולים גונבים.'
ואני, תמיד דיברתי ללא בושה
על גניבת רעיונות דגולים."
פיקאסו אמר את זה:
"אמנות היא גניבה."
כתב אחד שאל פעם את המוסיקאי
דייוויד בואי
אם לדעתו הוא מקורי.
הוא אמר: "לא, לא.
אני יותר כמו גנב בעל טעם."
והוסיף: "האמנות היחידה שאני מוכן ללמוד
היא דברים שאני יכול לגנוב מהם."
איך אמנית מסתכלת על העולם?
ראשית, היא שואלת את עצמה
מה ראוי לגניבה,
ושנית, היא עוברת לדבר הבא.
זה כל העניין.
כשמסתכלים ככה על העולם,
כבר אין אמנות טובה
ואמנות רעה.
יש רק אמנות שראויה להיגנב
ואמנות שלא.
וכל דבר בעולם הוא זמין.
אם לא תמצא היום משהו
שראוי לגניבה,
אולי הוא ייראה לך ראוי לגניבה מחר,
או בעוד חודש
או שנים.
ט"ס אליוט אמר שמשוררים לא בשלים
עוסקים בחיקוי,
ואמנים גדולים, משוררים גדולים - גונבים.
אבל הוא אמר: "משוררים גרועים
לוקחים את אשר גנבו
ומשחיתים אותו.
והמשוררים הגדולים
הופכים אותו למשהו טוב יותר
או לפחות למשהו שונה."
וזה באמת המפתח לגניבה יצירתית.
החיקוי איננו חנופה.
אז במקום לכתוב שירה
כמו וויליאם בורוז,
או ליצור אמנות ססגונית
כמו טום פיליפס,
אני מחליט לנסות לדחוף את השירה
דרך היצירה שלי
ולהמשיך אותה. כי אני יודע
שהשינוי הוא למעשה שמחניף:
לקחת את הדברים שגנבת
ולהפוך אותם לאמנות שלך.
אז היום אתם מקשיבים
לכל המרצים הנהדרים האלה
שדיברו בשעה האחרונה,
ואני רוצה שתעשו
מה שעושה ידידתי האמנית
וונדי מקנוטון,
וזה שתגנבו מכל מי שפגשתם.
מכל המרצים ששמעתם,
קחו נתח של משהו
שמצא הד בליבכם.
האנשים שתיתקלו בהם במשך היום,
קחו מהם משהו,
אבל הביאו את זה לשולחן שלכם,
החזירו את זה למקום
בו אתם עוסקים בעבודתכם,
שלבו את זה ברעיונותיכם ובמחשבותיכם.
שנו את זה למשהו חדש בתכלית.
ואז הביאו את זה אל העולם,
כדי שנוכל לגנוב מכם.
ככה גונבים כמו אמנים.
תודה לכם.
[מחיאות כפיים]