אז, 2014 היתה שנה עמוסה בשבילי.

זה קורה לכם לפעמים,

פשוט, שנה עמוסה, מלאה בדברים?

עבורי זה היה ככה:

בשלישי באוקטובר, עברתי הפלה 
של ההריון השני שלי.

ואז בשמיני באוקטובר, אבא שלי נפטר מסרטן.

ואחר כך בעשרים וחמישה בנובמבר,
בעלי אהרון נפטר

אחרי שלוש שנים עם 
גליובלסטומה שלב-ארבע,

שזו פשוט מילה מפוארת לסרטן המוח.

אז, כיף לי.

(צחוק)

אנשים אוהבים להזמין אותי אליהם כל הזמן.

חיי חברה עמוסים.

בדרך כלל, כשאני מדברת על התקופה הזו בחיי,

התגובה שאני מקבלת היא למעשה:

(נאנחת)

" אני לא -- אני לא יכול לדמיין."

אבל אני באמת חושבת שאתם יכולים.

אני חושבת שאתם יכולים.

ואני חושבת שאתם צריכים

כי, יום אחד, 
זה עומד לקרות גם לכם.

אולי לא האבדות הספציפיות האלה
בסדר הזה או במהירות הזו,

אבל כמו שאמרתי, כיף איתי

והמחקר שראיתי יהמם אתכם:

לכל מי שאתם אוהבים 
יש סיכוי של מאה אחוז למות.

(צחוק)

ובגלל זה הגעתם ל-TED

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

אז, מאחר שכל האובדן הזה מתרחש,

הפכתי את הדיבור על מוות ואובדן 
לקריירה שלי,

לא רק שלי,
כי את זה קל לסכם,

אלא גם אבדות וטרגדיות שאנשים אחרים חוו.

וזאת נישה, אני חייבת לציין.

(צחוק)

זאת נישה קטנה,
והלוואי והייתי מרוויחה יותר כסף, אבל...

(צחוק)

כתבתי כמה ספרים מאוד מעודדים,

אני מארחת פודקאסט מעודד,
הקמתי עמותה קטנה,

אני פשוט מנסה לעשות מה שאני יכולה

כדי לגרום לכך שליותר אנשים יהיה נוח 
עם הדברים הלא נוחים,

ואבל הוא כל כך לא נוח.

זה כל כך לא נוח, 
במיוחד אם זה אבל של אדם אחר.

אז חלק מהעבודה היא עם קבוצה
שפתחתי עם חברה שלי מו,

שגם היא אלמנה.

אנחנו קוראות לה 
"מועדון האלמנות הצעירות והיפות".

(צחוק)

וזה אמיתי, יש לנו כרטיסי חבר

וחולצות.

כשאדם קרוב אליך נפטר,
בעלך, אשתך, חבר או חברה,

זה באמת לא משנה אם הייתם נשואים,

החברים והמשפחה שלכם
עומדים להסתכל סביב

ולחפש בכל מעגל החברים שלכם 
והחברים של החברים שלכם

עד שהם ימצאו מישהו שעבר חוויה דומה,

והם ינסו לדחוף אתכם אחד לעבר השני

כדי שתוכלו לדבר ביניכם
ולא תעמיסו את העצב שלכם על אנשים אחרים.

(צחוק)

אז זה מה שאנחנו עושים.

זו רק סדרה של קבוצות קטנות,

בהן אנשים, נשים, הומוסקסואלים, 
סטרייטים, נשואים או בזוגיות,

יכולים לדבר על הקרוב שנפטר,

והם אומרים את הדברים

שהאנשים האחרים בחייהם 
עדיין לא מוכנים או רוצים לשמוע.

מגוון עצום של שיחות.

כמו, "בעלי מת לפני שבועיים,

אני לא יכולה להפסיק 
לחשוב על מין, זה נורמלי?"

כן.

"מה אם זה עם אחד 
מה- Property Brothers (סדרה)?"

פחות נורמלי, אבל אני אקבל את זה.

(צחוק)

דברים כמו, "כשאני בחוץ בפומבי
ואני רואה אנשים מבוגרים מחזיקים ידיים,

זוגות שבבירור נמצאים יחד כבר עשורים,

ואני מסתכל עליהם ואני מדמיין

את כל הדברים שהם עברו יחד,

הדברים הטובים, הדברים הרעים,

והויכוחים שהיו להם
על מי יוציא את הזבל...

אני מגלה שאני מלא זעם."

(צחוק)

והדוגמא הזו היא אישית עבורי.

רוב השיחות שיש לנו בקבוצה

פשוט יכולות ואף יישארו בינינו,

אבל יש דברים שאנחנו מדברים עליהם

ששאר העולם --
העולם הקרוב למתאבלים

אבל עדיין לא באבל בעצמו --

יכול להרוויח מלשמוע.

ואם עדין לא שמתם לב,

אני רק מתעניינת או מסוגלת להשתמש,
במחקרים לא מדעיים,

אז הלכתי למועדון 
האלמנות הצעירות והיפות

ואמרתי, "שלום חברים, זוכרים 
כשהאדם הקרוב אליכם נפטר?" הם זכרו.

"זוכרים את כל הדברים שאנשים אמרו לכם?"

"כן"

"אילו מהם הכי שנאתם?"

קיבלתי הרבה הערות, הרבה תשובות,
אנשים אמרו הרבה דברים,

אבל שתי מילים עמדו במקום הראשון.

"מתקדמים הלאה."

עכשיו, מאז 2014,

אספר לכם שהתחתנתי מחדש
עם אדם נאה מאד בשם מתיו,

יש לנו ארבעה ילדים במשפחה המשולבת שלנו,

אנחנו גרים בפרוורים של
מיניאפוליס, מינסוטה, ארה"ב.

יש לנו כלב שאימצנו.

(צחוק)

אני נוהגת במיני-וואן,

מאלה שהדלתות נפתחות
ואני אפילו לא נוגעת בהן.

(צחוק)

וכאילו, בכל מדד (מז'ור), החיים טובים.

גם בחיים לא אמרתי "מז'ור"
אפילו פעם אחת לא אמרתי את זה בצורה הזו.

(צחוק)

אני לא יודעת מאיפה זה בא.

(צחוק)

אף פעם לא שמעתי מישהו אחר
אומר את זה בצורה כזו.

זה נראה כאילו אמורים לומר את זה ככה,

ובגלל זה השפה האנגלית היא זבל, אז...

(צחוק)

אז אני מתרשמת מכל מי, 
שכאילו, מדבר אותה

בנוסף לשפה שהיא הגיונית -- עבודה טובה.

(צחוק)

אבל בכל אמת מידה...

(צחוק)

בכל מדד, החיים באמת באמת טובים,
אבל אני לא "התקדמתי הלאה."

לא "התקדמתי הלאה" ואני 
שונאת את הביטוי הזה כל כך,

ואני מבינה למה אחרים שונאים אותו.

כי מה שהוא אומר

זה שהחיים, והמוות והאהבה של אהרון
היו רק רגעיים

שאני יכולה להשאיר מאחוריי --
ושאני כנראה צריכה.

וכשאני מדברת על אהרון,
אני עוברת כל כך בקלות ללשון הווה,

ותמיד חשבתי שזה הופך אותי למוזרה.

ואז שמתי לב שכולם עושים את זה.

וזה לא בגלל שאנחנו בהכחשה
או שאנחנו שכחנים,

אלא בגלל שאנשים שאהבנו, שאיבדנו,

עדיין נוכחים עבורנו.

אז, כשאני אומרת "או, אהרון הוא..."

זה כי אהרון עדיין הוא.

וזה לא באותו האופן שהוא היה קודם,

שהיה הרבה יותר טוב,

וזה לא באופן שאנשים שהולכים לכנסיה
מנסים לומר לי שהוא יהיה.

זה רק בגלל שאי אפשר למחוק אותו,

הוא עדיין נוכח עבורי.

כאן,

הוא נוכח בשבילי בעבודה שאני עושה,

בילד שילדנו יחד,

ובשלושת הילדים האחרים האלה שאני מגדלת,

שמעולם לא פגשו אותו,
שלא חולקים את הדנ"א שלו,

אבל הם בחיי רק מפני
שהיה לי את אהרון

ומפני שאיבדתי את אהרון.

הוא נוכח בנישואיי למתיו,

כי החיים, האהבה והמוות של אהרון

הפכו אותי לאדם
שמתיו רצה להתחתן איתו.

אז לא התקדמתי הלאה מאהרון,

התקדמתי קדימה איתו.

(מחיאות כפיים)

פיזרנו את האפר של אהרון
בנהר האהוב עליו במינסוטה,

וכשהשקית היתה ריקה --

כי כששורפים אותך 
אתה נכנס בתוך שקית ניילון --

עדיין היה אפר דבוק לאצבעות שלי.

ויכולתי לשים את הידיים שלי 
במים ולפזר אותו,

אבל במקום, ליקקתי את הידיים שלי
עד שהן היו נקיות,

כי פחדתי כל כך לאבד יותר
ממה שכבר איבדתי,

והייתי כל כך נואשת לוודא
שהוא תמיד יהיה חלק ממני.

אבל כמובן שהוא יהיה.

כי כשאתה צופה באדם שלך ממלא 
את עצמו ברעל במשך שלוש שנים,

רק כדי שהוא יוכל להישאר 
רק עוד קצת בחיים איתך,

זה נשאר איתך.

כאת צופה בו דוהה מהאדם הבריא
שהוא היה בלילה שנפגשתם

לשום דבר, זה נשאר איתך.

וכשאת צופה בבן שלך,
שעוד לא בן שנתיים,

ניגש למיטה של אבא שלו
ביום האחרון לחייו,

כאילו הוא יודע מה עומד 
לקרות בעוד כמה שעות,

ואומר, "אני אוהב אותך. 
סיימתי. ביי, ביי."

זה נשאר איתך.

בדיוק כמו שאתם מתאהבים,
סוף סוף, כאילו באמת מתאהבים

עם מישהו שמבין אותך ורואה אותך

ואתם אפילו רואים, 
"אלוהים, כל כך טעיתי כל הזמן הזה.

אהבה זו לא תחרות
או תכנית ריאליטי -- היא כל כך שקטה,

זה החוט הבלתי נראה הזה של שלווה
שמחבר את שנינו

אפילו כשהכל מלא בכאוס,

כשדברים מתפרקים,
אפילו כשהוא כבר לא כאן."

זה נשאר איתך.

נהגנו לעשות משהו --

כי הידיים שלי היו תמיד קפואות
והוא היה כל כך חם,

והייתי דוחפת את הידיים הקפואות שלי
לתוך החולצה שלו...

לוחצת אותם על הגוף הלוהט שלו.

(צחוק)

והוא שנא את זה כל כך,

(צחוק)

אבל הוא אהב אותי,

וכשהוא מת,
נשכבתי במיטה ליד אהרון

ושמתי את הידיים שלי מתחתיו

והרגשתי את החום שלו.

ואני אפילו לא יכולה לומר לכם
אם הידיים שלי היו קרות,

אבל אני יכולה לומר לכם

שידעתי שזו הפעם האחרונה 
שאעשה את זה אי פעם.

ושהזיכרון הזה תמיד יהיה עצוב.

הזיכרון הזה תמיד יכאב.

אפילו כשאהיה בת שש מאות
ואהיה רק הולוגרמה.

(צחוק)

בדיוק כמו שזיכרון הפגישה אתו 
תמיד יגרום לי לצחוק.

האבל לא קורה בריק הזה,

זה קורה במקביל ויחד 
עם כל הרגשות האחרים האלה.

אז, פגשתי את מתיו, בעלי הנוכחי --

מי לא אוהב את התואר הזה,

(צחוק)

אבל זה כל כך מדויק.

(צחוק)

פגשתי את מתיו ו...

היתה מין אנחת רווחה קולנית שכזו 
בקרב האנשים שאוהבים אותי,

כמו, "זה נגמר!

היא עשתה את זה.

היא השיגה את הסוף השמח, 
כולנו יכולים ללכת הביתה.

ופעלנו היטב".

והנרטיב הזה כל כך מושך, אפילו עבורי,

שחשבתי שאולי גם אני נדבקתי בזה,
אבל אני לא.

קיבלתי עוד פרק.

וזה פרק כל כך טוב -- 
אני אוהבת אותך מותק --

זה פרק כל כך טוב.

אבל בהתחלה במיוחד זה היה כמו עולם מקביל,

או אחד מאותם ספרים משנות ה-80
של "בחר את ההרפתקה שלך"

בהם ישנם שני קווי עלילה מקבילים.

אז פתחתי את ליבי למתיו,

והמוח שלי אמר משהו כמו, 
"האם את רוצה לחשוב על אהרון?

כאילו, העבר, ההווה, העתיד, פשוט
נכנסים לשם", ועשיתי את זה.

ופתאום שתי העלילות נפרמו בבת אחת,

וההתאהבות במתיו ממש עזרה לי להבין את הגודל

של מה שאיבדתי כשאהרון מת.

ולא פחות חשוב,

זה עזר לי להבין שהאהבה שלי לאהרון

והאבל שלי על אהרון,

והאהבה שלי למתיו אינם כוחות מנוגדים.

הם פשוט חוטים באותו הפתיל.

זה אותו הדבר.

אני... מה ההורים שלי היו אומרים?

אני לא מיוחדת.

(צחוק)

היו להם ארבעה ילדים, הם היו פשוט... בכנות.

(צחוק)

אבל אני לא, אני לא מיוחדת.

אני יודעת את זה, אני מודעת לחלוטין

שכל היום, כל יום, ברחבי כל העולם,

דברים נוראיים מתרחשים.

כל הזמן.

כמו שאמרתי, אני כייפית.

אבל דברים נוראיים מתרחשים,

אנשים חווים אובדן מעצב 
וטראומטי עמוק בכל יום.

וכחלק מהעבודה שלי,

הפודקאסט המוזר שיש לי,

אני לפעמים מדברת עם אנשים

על הדבר הנורא ביותר שאי פעם קרה להם.

ולפעמים, זה האובדן של מישהו שהם אוהבים,

לפעמים לפני כמה ימים או כמה שבועות 
או כמה שנים ואפילו כמה עשורים.

ואותם אנשים שראיינתי אותם,

הם מעולם לא סגרו את עצמם סביב האובדן הזה

והפכו אותו למרכז חייהם.

הם חיו, העולם שלהם המשיך להסתובב.

אבל הם מדברים איתי, זרה גמורה,

על האדם שהם אוהבים שמת,

כי אלה הם החוויות

שמסמנות אותנו ומעצבות אותנו 
בדיוק כמו אלה השמחות.

וגם הן לנצח.

הרבה אחרי כרטיס הנחמה האחרון שקיבלתם

או מנת האוכל האחרונה שקיבלתם.

אנחנו לא מסתכלים על האנשים סביבנו

החווים את הנאות החיים 
ואומרים להם "להתקדם הלאה", נכון?

אנחנו לא שולחים כרטיס בו כתוב משהו כמו, 
"מזל טוב להולדת התינוק החמוד",

ואז חמש שנים לאחר מכן חושבים, 
"עוד יום הולדת? תתגברו כבר".

(צחוק)

אוקיי, קלטנו, הוא בן חמש.

(צחוק)

ואוו.

(צחוק)

אבל אבל הוא סוג של משהו כזה,

כמו התאהבות או לידת ילד 
או צפייה בסדרה "הסמויה" בHBO,

שאתה לא מבין את זה עד שאתה חווה את זה, 
עד שאתה עובר את זה.

וברגע שאתה עושה את זה, ברגע 
שזאת האהבה שלך או התינוק שלך,

ברגע שזה האבל שלך ואתה זה 
שבשורה הראשונה בהלוויה,

אתה קולט את זה.

אתה מבין שמה שחווית הוא לא רגע אחד בזמן,

זו לא עצם שתתאחה,

אלא שחטפת משהו כרוני.

משהו שאינו בר ריפוי.

זה לא סופני, אבל לפעמים אבל 
מרגיש כאילו הוא יכול להיות כזה.

ואם אנחנו לא יכולים למנוע אותו מלהתרחש,

מה נוכל לעשות?

מה אנחנו יכולים לעשות 
חוץ מלנסות להזכיר זה לזה

שישנם דברים שאי אפשר לתקן,

ולא כל הפצעים אמורים להחלים?

אנחנו זקוקים זה לזה כדי להיזכר,

לעזור זה לזה לזכור,

שאבל הוא רגש רב משימתי.

שאתם יכולים ותהיו עצובים, ושמחים, 
תתאבלו ותהיו מסוגלים לאהוב

באותה השנה או השבוע, באותה הנשימה.

אנחנו צריכים לזכור שאדם אבל 
הולך לצחוק שוב ולחייך שוב.

אם ברי מזל, אם אפילו ימצאו שוב אהבה.

אבל כן, בהחלט, הם הולכים לנוע קדימה.

אבל זה לא אומר שהם התקדמו הלאה.

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)