מעולם לא חשבתי שאתן את הרצאת ה-TED שלי 
במקום כזה.

אבל, כמו מחצית מהאנושות,

ביליתי את ארבעת השבועות האחרונים בבידוד

בשל המגפה הגלובלית שנוצרה 
בעקבות נגיף הקורונה.

אני מודה על מזלי שבתקופה זו

אני יכול לבוא לכאן, ליער הזה סמוך לביתי
בדרום אנגליה.

היער הזה תמיד היווה לי מקור השראה,

ובזמן שהאנושות מנסה לחשוב על איך נוכל 
למצוא את ההשראה

להשיב את השליטה על מעשינו

כך שאסונות לא יבואו לפתחנו

מבלי שננקוט מעשים למנוע אותם,

חשבתי שזהו מקום טוב עבורנו לשוחח.

ואני רוצה להתחיל את הסיפור שלי 
לפני שש שנים,

כשהצטרפתי לשורות האו"ם.

אני מאמין בהחלט שלאו"ם יש חשיבות עצומה

בעולם כיום

לקדם שיתוף פעולה ועבודה משותפת.

אבל מה שהם לא מספרים לך כשאתה מצטרף

הוא שהעבודה החיונית הזו מועברת

בעיקר בצורה של פגישות ממש משעממות --

פגישות ממש ארוכות ומשעממות.

אתם אולי חושבים שהשתתפתם אתם 
בפגישות ממש ארוכות ומשעממות בחייכם,

אני בטוח שאכן עשיתם זאת.

אבל פגישות האו"ם האלה הן ממש ברמה אחרת,

וכל מי שעובד שם ניגש אליהן במידה של רוגע

שבדרך כלל מושגת רק אצל מאסטרים של זן.

אבל אני לא הייתי מוכן לכך.

אני הצטרפתי בציפיה לדרמה ומתח ופריצות דרך.

מה שלא הייתי מוכן לו

היה תהליך שנדמה שזז בקצב של קרחון,

בקצב שקרחונים נהגו לנוע בו.

באמצע אחת הפגישות הארוכות האלה,

קיבלתי פתק.

והוא ניתן לי על ידי החברה, הקולגה
והשותפה לכתיבה שלי,

כריסטיאנה פיגארס.

כריסטיאנה היתה המזכירה הראשית

של ועידת האו"ם לשינויי האקלים,

וככזו, היתה אחראית

על הסכם האו"ם שהפך להסכם פריז.

אני ביצעתי את האסטרטגיה הפוליטית עבורה.

אז כשהיא נתנה לי את הפתק הזה,

הנחתי שהוא מכיל הוראות פוליטיות מפורטות

לגבי איך נוכל לצאת מהביצה הסיוטית

שנראה שהיינו כלואים בתוכה.

לקחתי את הפתק וקראתי אותו.

בפתק היתה כתובה המילה "כואב.

אבל הבא ניגש לזה באהבה!"

אני אוהב את הפתק הזה מהרבה סיבות.

אני אוהב את הסלסולים הקטנים שיוצאים 
מהמילה "כואב".

זה היה ביטוי ויזואלי ממש טוב 
לאיך שהרגשתי באותו רגע.

אבל במיוחד אהבתי אותו כי כשקראתי אותו,

הבנתי שזאת היתה הנחיה פוליטית,

ושאם אנחנו רוצים להצליח,

כך נוכל לעשות זאת.

אז תנו לי להסביר את זה.

מה שהרגשתי באותן פגישות סבב למעשה 
סביב שליטה.

העברתי את חיי מברוקלין בניו יורק 
לבון בגרמניה

בתמיכתה המסויגת מאוד של אשתי.

הילדים שלי הלכו לבית-ספר בו 
הם לא דיברו את השפה,

ואני חשבתי שהתמורה בעד 
כל השינויים הקיצוניים האלה בעולמי

היתה יכולתי לשלוט במידה מסוימת 
במה שהולך לקרות.

במשך שנים הרגשתי שמשבר האקלים 
הוא האתגר המעצב

של הדור שלנו.

והנה אני, מוכן למלא את תפקידי 
ולעשות משהו עבור האנושות.

אבל שמתי את ידי על הגאי השליטה שניתנו לי

ומשכתי בהם,

ושום דבר לא קרה.

הבנתי שהדברים שבשליטתי הם דברים פשוטים 
של יומיום.

"האם לרכב על אופניים לעבודה?"
ו"איפה לאכול צהריים?",

בעוד שהדברים שיקבעו

האם נצליח

היו נושאים כמו, "האם רוסיה תחריב 
את המשא ומתן?"

"האם סין תיקח אחריות על פליטות הגז שלה?"

"האם ארה"ב תסייע למדינות עניות יותר
להתמודד עם המחויבות שלהן לשינויי האקלים?"

ההבדל הרגיש כל כך גדול,

לא יכולתי לראות שום דרך בה אוכל לגשר בין השניים.

זה הרגיש חסר תועלת.

התחלתי להרגיש שעשיתי טעות.

התחלתי להכנס לדיכאון.

אבל אפילו באותו הזמן,

הבנתי שלרגשות שלי יש הרבה קווי דימיון

למה שהרגשתי כשלמדתי לראשונה 
על משבר האקלים לפני שנים.

ביליתי את רוב שנותיי המעצבות 
כנזיר בודהיסטי

בתחילת שנות ה-20 שלי,

אבל עזבתי את חיי הנזירות, כי אפילו אז, 
לפני 20 שנה,

חשתי שמשבר האקלים כבר מדרדר
במהירות למצב חירום

ורציתי לתרום את חלקי.

אבל ברגע שעזבתי ושבתי לעולם,

התמקדתי במה שאוכל לשלוט בו.

זה היה הטונות המעטים של פליטות הגז שלי
ושל משפחתי הקרובה,

עבור איזו מפלגה פוליטית אצביע כל כמה שנים,

בין אם אשתתף בצעדה כזו או אחרת.

ואז הסתכלתי על הנושאים שיקבעו את התוצאה,

והם היו דיונים גיאופוליטיים גדולים,

תכנון תקציביי תשתיות עצומים,

מה שכולם עשו.

ההבדל שוב הרגיש כל כך גדול

שלא יכולתי לראות שום דרך בה אוכל 
לגשר עליו.

המשכתי לנסות לנקוט בפעולה,

אבל זה לא ממש הצליח.

זה הרגיש חסר תועלת.

עכשיו, אנחנו יודעים שזאת חוויה נפוצה 
אצל הרבה אנשים,

ואולי אתם עצמכם חוויתם את החוויה הזו.

בהתמודדות מול אתגר עצום

שאנחנו לא מרגישים שיש לנו איזשהי 
יכולת או שליטה עליו,

המוח שלנו יכול לעשות טריק קטן להגן עלינו.

אנחנו לא אוהבים להרגיש שאנחנו לא בשליטה

בהתמודדות מול כוחות גדולים,

אז המוח שלנו יאמר לנו 
"אולי זה לא כזה חשוב.

אולי זה לא קורה בדרך שבה אנשים אומרים 
שזה קורה, בכל מקרה".

או, הוא ממעיט בערך תפקידנו.

"אין שום דבר שאתה יכול לעשות באופן אישי,
אז למה לנסות?"

אבל משהו מוזר מתרחש כאן.

האם זה נכון שבני אדם רק יפעלו באופן 
בר קיימא ומחויב

בנושא בעל חשיבות מכרעת

כשהם מרגישים שיש להם מידה רבה של שליטה?

התבוננו בתמונות האלה.

האנשים האלה הם מטפלים ואחיות

המסייעים לאנושות להתמודד מול נגיף הקורונה

בהתפשטותו ברחבי העולם כמגפה 
בחודשים האחרונים.

האם האנשים האלה יכולים למנוע 
את התפשטות המחלה?

לא.

האם הם יכולים למנוע את מותם של מטופליהם?

חלק הם יוכלו למנוע,

אבל אחרים יהיו מעבר לשליטתם.

האם זה אומר שהתרומה שלהם היא 
חסרת תועלת ומשמעות?

זה פוגע אפילו להציע דבר שכזה.

מה שהם עושים הוא לדאוג לאחיהם

ברגעי החולשה הכי גדולים שלהם.

ולעבודה הזו יש משמעות עצומה,

עד כדי כך שאני רק צריך להראות לכם 
את התמונות האלה

כדי שזה יהיה ברור מאליו

שהאומץ והאנושיות שאותם אנשים מפגינים

הופכים את עבודתם לאחד מהדברים 
המשמעותיים ביותר

שאנחנו יכולים לעשות כבני אדם,

אפילו אם הם לא יכולים לשלוט בתוצאה.

זה מעניין,

כי זה מראה לנו שבני אדם מסוגלים

לנקוט בפעולה מחוייבת וברת קיימא

למרות שהם לא יכולים לשלוט בתוצאה שלה.

אבל זה משאיר אותנו עם אתגר נוסף.

במשבר האקלים

הפעולה שאנחנו נוקטים היא מופרדת 
מההשפעה שלה,

בעוד שמה שקורה בתמונות האלה

הוא שהאחיות האלה מחוזקות לא על-ידי 
המטרה הנעלה של שינוי העולם

אלא על-ידי הסיפוק היומיומי מדאגה לאדם אחר

במהלך רגעי החולשה שלו.

במשבר האקלים, ישנו פער עצום.

פעם הפער היה פער בזמן.

ההשלכות של משבר האקלים 
היו אמורות להיות אי שם בעתיד.

אבל כיום, העתיד בא לפגוש אותנו.

יבשות עולות באש.

ערים טובעות במים.

מדינות טובעות במים.

מאות אלפי אנשים נודדים כתוצאה 
משינויי האקלים.

אבל אפילו אם אותן השלכות כבר לא מופרדות 
מאתנו בזמן,

הן עדיין מופרדות מאתנו 
בדרך שמקשה עלינו לחוש

בקשר הישיר הזה.

הן מתרחשות במקום אחר למישהו אחר

או לנו בדרך אחרת ממה שאנחנו רגילים 
לחוות אותה.

אז למרות שהסיפור הזה של האחות 
ממחיש לנו משהו

על האופי האנושי,

אנחנו נצטרך למצוא דרך אחרת

להתמודד עם משבר האקלים באופן בר קיימא.

ישנה דרך בה נוכל לעשות זאת,

שילוב עוצמתי של גישה מעמיקה ותומכת

כאשר היא משולבת עם פעולה עקבית

תוכל לאפשר לקהילות שלמות לפעול 
באופן מחויב ובר קיימא

להשגת מטרה משותפת.

הדבר נעשה בהיקף רחב לאורך ההיסטוריה.

הרשו לי לספר לכם סיפור היסטורי 
המסביר זאת.

כרגע, אני עומד ביער סמוך לביתי 
בדרום אנגליה.

והיער הזה אינו רחוק מלונדון.

לפני שמונים שנה העיר הזו היתה תחת מתקפה.

בסוף שנות ה-30,

אנשי בריטניה היו עושים הכל כדי להימנע 
מלהתמודד עם המציאות

שהיטלר לא ירתע מלכבוש את אירופה.

כשזכרון מלחמת העולם הראשונה 
עדיין טרי במוחם,

הם היו מפוחדים מפני האלימות הנאצית

והיו מוכנים לעשות הכל כדי להימנע 
מהתמודדות עם המציאות הזו.

בסופו של דבר, המציאות חלחלה פנימה.

צ'רצ'יל זכור בזכות דברים רבים, 
ולא כולם חיוביים,

אבל מה שהוא עשה באותם ימים מוקדמים למלחמה

היה שהוא שינה את הסיפור 
שאנשי בריטניה סיפרו לעצמם

לגבי מה הם עושים ומה עתיד לקרות.

בעוד שלפני-כן חרדה ועצבנות ופחד שררו,

פתאום נחתה נחישות רגועה,

אי בודד,

שעתם הגדולה ביותר,

הדור הטוב ביותר,

מדינה שתילחם בהם בחופים ובהרים

וברחובות,

מדינה שלעולם לא תיכנע.

השינוי הזה מפחד וחרדה

להתמודדות עם המציאות, מה שלא תהיה 
וכמה עגומה שתהיה,

לא היה קשור כלל לסבירות לנצח במלחמה.

לא היו שום חדשות מהחזית שהקרבות 
הצליחו יותר

או אפילו שמעצמה חדשה הצטרפה ללחימה

ושינתה את הסיכויים לטובתם.

זאת פשוט היתה בחירה.

אופטימיות עמוקה, נחושה, עקשנית צצה,

לא הימנעות או סירוב לקבל את האפלה 
שאפפה מסביב

אלא סירוב להיכנע לה.

האופטימיות העקשנית הזו היא מלאה בכוח.

היא לא תלויה בהנחה שהתוצאה הולכת 
להיות טובה

או בסוג שהוא של תקוות שווא לגבי העתיד.

למרות זאת, מה שהיא עושה זה 
שהיא מניעה לפעולה

ומטמיעה בה משמעות.

אנחנו יודעים מאותה תקופה,

למרות הסכנה ולמרות האתגר,

זאת היתה תקופה מלאה בתכלית,

ותיעודים רבים אישרו

שפעולות שונות, החל מהטייסים בקרב 
על בריטניה

ועד לפעולה הפשוטה של איסוף 
תפוחי אדמה מהאדמה

הפכו להיות מלאות במשמעות.

הם התמלאו במטרה משותפת ותוצאה משותפת.

וראינו זאת לאורך ההיסטוריה.

השילוב הזה של אופטימיות נחושה ועקשנית 
עם נקיטת פעולה,

כשהאופטימיות מובילה לפעולה נחושה,

אז הן יכולות להפוך לברות קיימא:

ללא האופטימיות העקשנית הפעולה 
אינה יכולה לקיים את עצמה;

ללא הפעולה, האופטימיות העקשנית 
היא רק גישה.

השתיים ביחד יכולות לשנות את הנושא כולו 
ולשנות את העולם.

ראינו זאת במספר רב של פעמים.

ראינו את זה כשרוזה פארקס סירבה 
לרדת מהאוטובוס.

ראינו את זה בצעידות המלח הארוכות 
של גנדי על החוף.

ראינו את זה כשפעילות זכויות הנשים אמרו 
ש"אומץ קורא לאומץ בכל מקום".

וראינו את זה כשקנדי אמר שבתוך עשור,

הוא יציב אדם על הירח.

זה מילא דור שלם בכוח ומיקד אותם 
סביב מטרה משותפת

נגד אויב אפל ומפחיד,

למרות שהם לא ידעו איך ישיגו זאת.

בכל אחד מהמקרים האלה,

אופטימיות ריאליסטית, 
חורקת שיניים, נחושה ועקשנית

לא באה כתוצאה מהצלחה.

היא היתה הסיבה לה.

כך גם השינוי התרחש

בדרך להסכם פריז.

אותן ישיבות מאתגרות, קשות, פסימיות השתנו

ככל שיותר ויותר אנשים החליטו 
שזה הרגע שלנו לעבוד

ולקבוע שלא נכשל במשמרת שלנו,

ואנחנו נשיג את התוצאה שידענו שהיא אפשרית.

יותר ויותר אנשים אימצו את הגישה הזו

והתחילו לעבוד,

ובסופו של דבר, זה חלחל והתעצם 
לגל של מומנטום

שהתרסק עלינו

וסיפק לרבות מאותם נושאים מאתגרים

תוצאה טובה עוד יותר ממה שיכולנו לדמיין.

ואפילו היום, שנים לאחר מכן 
ועם מכחיש אקלים בבית הלבן,

הרבה ממה שהתחיל באותם ימים עדיין מתחולל,

ויש לנו את כל הדרוש כדי להמשיך ולפעול 
בחודשים ובשנים הקרובות

בהתמודדות עם משבר האקלים.

אז כרגע, אנחנו עוברים את אחת התקופות 
המאתגרות ביותר

בחיי רובנו.

המגפה הגלובלית היא מפחידה,

בין אם היא מערבת בתוכה טרגדיה אישית או לא.

אבל היא גם ערערה את האמונה 
שאנחנו חסרי-יכולת

אל מול שינוי עצום.

בטווח של מספר שבועות,

הצלחנו לגרום לכך שמחצית מהאנושות נקטה 
בפעולה דרסטית

להגן על אלה הפגיעים ביותר.

אם אנחנו מסוגלים לכך,

אולי עוד לא הגענו למגבלות היכולת האנושית

כשהיא עומדת בפני אתגר משותף.

כעת עלינו לנוע מעבר לנרטיב הזה 
של חוסר-יכולת,

כי אל תטעו --

משבר האקלים יהיה הרבה יותר גרוע מהמגפה

אם לא נפעל כל עוד אנו יכולים

כדי להימנע מהטרגדיה שאנחנו רואים 
באה לקראתנו.

אנחנו כבר לא יכולים להרשות לעצמנו 
להרגיש חסרי אונים.

האמת היא שהדורות הבאים

יסתכלו אחורה בפליאה על הרגע הזה ממש

כשאנחנו עומדים בצומת בין עתיד מתחדש

ועתיד בו זרקנו הכל לפח.

והאמת היא שהדברים הולכים בקצב טוב 
במעבר הזה.

העלויות לאנרגיה נקייה יורדות,

ערים משתנות, האדמה מתחדשת.

אנשים עומדים ברחובות וקוראים לשינוי

בקפדנות ועקשנות

שלא ראינו כבר מזה דור.

הצלחה מסחררת היא אפשרית במעבר הזה,

וכישלון אמיתי אפשרי גם הוא.

מה שהופך את התקופה הזו לתקופה המלהיבה 
ביותר לחיות בה.

אנחנו יכולים לבצע החלטה כאן ועכשיו 
שניגש לאתגר הזה

באופטימיות נחרצת, ריאליסטית ועקשנית

ונעשה כל מה שבכוחנו לוודא שנעצב את הדרך

בזמן שאנו יוצאים מהמגפה הזו לעבר 
עתיד מתחדש.

אנו כולנו יכולים להחליט להיות משואות 
של תקווה לאנושות

אפילו אם ישנם ימים אפלים בדרך,

ואנחנו יכולים להחליט שנהיה אחראיים,

אנחנו נפחית את פליטות הגז שלנו בלפחות 
50 אחוזים

בעשר השנים הקרובות.

ואנחנו נפעל לערב ממשלות ואיגודים

כדי לוודא שהם עושים את הדרוש כדי 
לצאת מהמגפה

ולבנות מחדש את העולם שאנחנו רוצים שיבנו.

כרגע, כל הדברים האלה אפשריים.

אז הבא נחזור לאותו חדר ישיבות משעמם

בו אני קורא את הפתק מכריסטיאנה.

והפתק הזה החזיר אותי אחורה

לכמה מהחוויות המעצבות ביותר בחיי.

אחד מהדברים הרבים שלמדתי כנזיר

הוא שמוח חכם ולב מלא שמחה שניהם השביל 
והמטרה בחיים.

האופטימיות העיקשת הזו היא סוג של אהבה.

היא הן העולם שאנחנו רוצים ליצור

והן הדרך ליצור אותו.

והיא בחירה עבור כולנו.

הבחירה להתמודד מול הרגע הזה 
באופטימיות עיקשת

יכולה למלא את חיינו במשמעות ותכלית,

ובכך, נוכל לתרום למהלכה של ההיסטוריה

ולכוון אותה לעבר העתיד שאנחנו בוחרים.

כן, החיים מרגישים מחוץ לשליטתנו כרגע.

זה מרגיש מפחיד ומאיים וחדש.

אבל אל לנו להסס במעבר המכריע ביותר הזה

שבא לעברנו כרגע.

הבא נתמודד אתו באופטימיות עיקשת ונחרצת.

כן, לראות את השינויים הללו בעולם כעת

עשוי לכאוב.

אבל הבא ניגש אליה באהבה.

תודה רבה.