אני לא יודע אם שמתם לב,
אבל היה זרם של ספרים
שיצא לאחרונה
שמהרהר או משער
על ההכרה והחיים הרגשיים של כלבים.
האם הם חושבים, האם הם מרגישים, ואם כן, איך?
אז אחרי הצהריים הזה, בזמן המוגבל שלי,
רציתי להוציא את הניחושים האלה מהרבה מזה
על ידי הצגתכם לשני כלבים,
שנייהם קיבלו את הפקודה "דבר"
די מילולית.
הכלב הראשון יתחיל ראשון,
והוא מהרהר ברעיון
של היחסים עם בעליו,
והכותרת היא "כלב על בעליו."
"כמה שאני נראה צעיר,
אני מזדקן יותר מהר ממנו.
שבע לאחד הוא היחס, שהם נוטים להגיד.
לא משנה המספר, אני אעבור אותו יום אחד
ואקבל את ההובלה,
כמו שאני עושה בטיולים שלנו ביער,
ואם הוא אי פעם יחשוב על זה,
זה יהיה הצל הכי מתוק
שאי פעם הטלתי על שלג או דשא."
(מחיאות כפיים)
תודה לכם.
והכלב הבא שלנו
מדבר מדבר במשהו שנקרא מזרה מהמתים,
שאומר רוח שחזרה
לבקר אתכם.
"אני הכלב שהרדמת,
כמו שאתה אוהב לקרוא למחט האבדון,
חזרתי להגיד לכם את הדבר הפשוט הזה:
מעולם לא אהבתי אותך."
(צחוק)
"כשליקקתי את פניך,
חשבתי לנשוך את אפך.
כשצפיתי בך מתנגב,
רציתי לקפוץ ולקטוף את גבריותך בנשיכה.
לא אהבתי את הדרך בה נעת,
חוסר החן החייתי שלך,
הדרך בה ישבת על כיסא כדי לאכול,
מפית בחיקך, סכין בידך.
הייתי בורח
אבל הייתי חלש מדי,
טריק שלימדת אותי
כשלמדתי לשבת וללכת לידך
והעלבון הגדול ביותר,
ללחוץ את ידך בלי ידיים.
אני מודה שמראה הרצועה ריגש אותי,
אבל רק בגלל שזה אמר שאני עומד להריח דברים
שמעולם לא נגעת בהם.
אתה לא רוצה להאמין לזה,
אבל אין לי סיבה לשקר:
שנאתי את המכונית, שנאתי את צעצועי הגומי,
לא אהבתי את חבריך, וגרוע יותר, את קרוביך.
הצלצול של התגיות שלי שיגע אותי.
אתה תמיד גרדת אותי במקום הלא נכון."
(צחוק)
"כל מה שרציתי אי פעם ממך היה אוכל ומים
בקערות שלי.
בזמן שישנת, צפיתי בך נושם
כשהירח עלה בשמיים.
זה דרש את כל כוחי
לא להרים את ראשי ולילל.
עכשיו, אני חופשי מהקולר,
חופשי ממעיל הגשם הצהוב,
הסוודר עם השם הרקום,
חוסר ההגיון של הדשא שלך,
וזה כל מה שאתם צריכים לדעת על המקום הזה,
חוץ ממה שאתם כבר הנחתם
ושמחים שלא קרה מוקדם יותר,
שכולם פה קוראים וכותבים,
הכלבים בשירה,
החתולים וכל האחרים
בפרוזה."
תודה לכם.
(מחיאות כפיים)