טוב, אני דון וולטון,
ואני מהפנטת קוגניטיבית רפואית.

לרוב האנשים אין מושג מה זה,

והם בטוחים שאגרום להם
לקרקר כמו תרנגולת.

אין לי מושג איך לגרום לכם
לקרקר כמו תרנגולת,

אבל אם מאכזב אתכם לשמוע את זה,

אני גם מטפלת
ואני יכולה לעזור לכם עם הבעיה הזאת.

(צחוק)

היום אדבר קצת על האופן
שבו פועל התת-מודע

ואעזור לכם להבין
איך עובד מוחנו,

ואיך, בגלל האופן שבו מוחנו עובד,

יש לנו בעיות כאלה בחיים.

ראשית כל, התת-מודע שלנו
נמצא בשליטה לפחות 90% מהזמן.

חלק ממה שהוא עושה,
הוא לדאוג שהגוף יתפקד.

למשל, הלב פועם בלי שתצטרכו
לומר לו להלום.

אתם מסוגלים ללכת
בלי להקדיש מחשבה לשרירים שלכם.

כשנגיף תוקף את המערכת שלכם,

התת-מודע שלכם נלחם אוטומטית בנגיף
ומחסל אותו.

הוא עושה המון דברים כדי
שהפנימיות שלכם תהיה בטוחה ובריאה.

אבל באותם 90% מהזמן
הוא גם דואג לכם כלפי חוץ.

הוא מחפש דברים
שעלולים להזיק לכם

ושנמצאים מחוץ לגופכם.

וגם כאן הוא מפעיל תגובת הגנה

כשנראה לו שמשהו עומד לפגוע בכם.

המוחות שלנו עוסקים ללא הרף
באיתור דפוסים.

כשהקשבתם היום,
כשאתם מקשיבים עכשיו,

אתם אינכם כאן,

אינכם יושבים בכיסא בכנסייה,

אתם נמצאים במקום אחר.

אתם חושבים, "אה, כן.
כשאני חושב על זה, זה מה שקורה."

האם יצא לכם לעבור ברמזור

ואח"כ לתהות,
"הרמזור היה באמת ירוק?"

כי ככה זה.
איננו לעולם באמת כאן.

האם קרה לכם שהכנתם
כוס תה או קפה עם מים קרים

כי הייתם עייפים?

רוב הזמן איננו נמצאים כאן,
וזה נורמלי וזה בסדר. זאת לא בעיה.

אנו מחפשים דפוסים כל הזמן -
לא בזמן הווה.

הבעיה היא שמידי פעם המוח אומר,

"רגע, משהו עומד להזיק לך."

ובמסגרת אותה השוואת דפוסים,
אתם מגיעים ל"נקודת התרעה".

נקודת התרעה שפוקדת,

"נקוט מיד בצעדי התחמקות.
משהו עומד להרוג אותך."

הדבר הראשון שמתבצע
הוא כיבוי המוח,

כי המוח יפריע;
הוא פשוט חושב לאט מדי.

צריך לכבות את המוח,
ולנקוט בפעולת התחמקות,

ואתם מאבדים את עצמכם
עד שהאיום חולף,

ואח"כ אתם מקבלים בחזרה
את המוח שלכם.

ומה אתם עושים ב-10%
היקרים שלכם?

אתם מכים על חטא בגלל
כל הזמן שלא היתה לכם שליטה.

מה מקורן של נקודות ההתרעה האלה?

הבעיה היא שנקודות ההתרעה מבוססות
על חוקי הישרדות פרימיטיביים:

מקורן בתקופת איש המערות
ובדברים שהיו עלולים לפגוע בו,

כמו התקפה של נמר שן-חרבות.

אז התת-מודע שלכם
ממש דרוך כל הזמן,

מכבה לכם את המוח,
מעביר אתכם למצב התגוננות

מתוך הנחה שאתם עומדים למות.

אבל אינכם מתים.
כולכם כאן.

אלא אם אתם זומבים,
ובמקרה זה אתם זומבים מעולים.

(צחוק)

לפי "גוגל",

חייתם, בערך,

8 מיליון, 415 אלף, 180 דקות
עד גיל 16.

כל דקה ודקה מאלה
עשויה להפוך לנקודת התרעה.

כל אחת מהדקות הללו
עשויה לשבת לכם במוח,

ב-90 האחוזים מהזמן
שבהם אתם מחפשים דפוסים,

ולהצית תגובת התגוננות.

ובנקודת התרעה הזאת
לא מדובר בדברים גדולים.

אין מה ללמוד

מכל מיני שטויות שקורות בחיים.

אנו לומדים מדברים קטנטנים,
כשהתת-מודע,

כשאנו גדלים, בתור ילדים
שלא ממש מבינים את העולם,

אומר, "כדאי מאד ללמוד מזה,

"כי עלי לשמור על בטחונך
כשתהיה מבוגר,

"ולהגן עליך."

יש שלושה, מנסיוני,

שלושה כללי יסוד
שהתת-מודע פועל לפיהם.

הם בסיסיים מאד ופשוטים מאד.

הכלל הראשון הוא

שאם משהו פוגע בך -
הוא יהרוג אותך.

ולכן, בכל מחיר אסור להניח
שמשהו יפגע בך.

אז בתור איש מערות

אם אתה עובר את העיקול
ורואה לפניך נמר שן-חרבות,

אם תשתהה ותתחבט,
"האם החנית שלי טובה?

"האם אוכל לברוח ממנו
בנעלי הריצה שלי" -

יש להניח שלא היו כאלה
בתקופת איש המערות -

כי אז, תמות.

כי בינתיים, הנמר יטרוף אותך.

אז קודם כל, התת-מודע
מכבה לכם את המוח,

מגביר את קצב הלב,

מציף את הגוף באדרנלין,

מכין אותך לתגובת
הקרב-או-ברח

או לקפוא, אם אתה רוצה (לא ברור)

אבל כל אחת ואחד מכם
מכירים את זה.

המרצים שהיו כאן - ודאי וודאי.

הלב הולם, האדרנלין זורם בגוף,
רעד קל...

אבל איפה הם, נמרי שן החרבות?

אין טורפים.
אין כאן דבר שיהרוג אותנו,

ובכל זאת כולנו מכירים
את תגובת הקרב-או-ברח.

מהו הדבר הזה?

מה שקורה היום הוא
שככל שגדלים,

המוח מחפש דברים
שיפגעו בך רגשית,

ואומר, "זה יהרוג אותך;

"אני מגן עליך מפני זה."

למשל, כשאתם בני שלוש
ומגיע חג המולד,

ואמא משכנעת אתכם לשיר שירי חג
לפני הקרובים שיגיעו.

ואתם יודעים איך זה,
כשאתם בני שלוש:

אתם תתאמנו. הרבה.

ישגעו אתכם.
אתם תשירו שוב ושוב ושוב.

ואז מגיע החג,
המשפחה יושבת מסביב,

אתם נעמדים

ושרים את שיר החג כמיטב יכולתכם.

אבל יש לך שֹפתות קל באות סמ"ך.

זה נורא חמוד.
זה כל-כך מצחיק.

אז כל המשפחה צוחקת:

"זה נורא מתוק.
זה כל-כך מצחיק."

אבל אתם התאמנתם על השיר
ימים על ימים,

ועכשיו כולם צוחקים עליכם,
וזה ממש מבאס.

ו"מבאס" שווה "פגוע"

ו"פגוע" שווה "מוות",
ולכן אסור להיפגע.

אז התת-מודע שלכם
יוצר נקודת התרעה,

נקודת התרעה שאומרת,
"אל תתייצבו בפני קהל

"אחרת, אתם עלולים למות."

אז יום אחד

סיימתם אוניברסיטה ואתם הולכים לעבודה,

ואתם יושבים סביב השולחן
עם כל חבריכם לעבודה,

והבוס אומר,
"עמוד וספר לכולם מי אתה."

והתת-מודע שלכם אומר,
"רגע, רגע! אסור לנו!

"אתה תמות אם תעשה את זה."

המוח נכבה,
מופעלת תגובת הקרב-או-ברח,

או שאתם קופאים כי אתם
נאלמים דום ולא יכולים להוציא מילה.

ומגלים פתאום שאינכם מסוגלים
להתייצב לפני אנשים.

ואז המוח שלכם מוחזר לכם,

וכולם אומרים, "זה בסדר,
תדמיין שכולם עירומים" -

לא רעיון מוצלח, דרך אגב -

(צחוק)

או "תנשום",
וזה טוב,

כי כל הדברים האלה
מצריכים את המוח שלכם.

כי מיד כשהתת-מודע שלכם חושב שאתם
עומדים למות, הוא לכבות לכם את המוח,

זה לא מוצלח כל-כך.

כלומר, יש לכם נקודת התרעה
שנחקקה באבן כשהייתם ילדים.

הכלל השני -
וגם הוא פשוט מאד:

אם ההורים שלכם לא אוהבים אתכם,
אתם תמותו.

כשחיה נולדת,

אם אין לה קשר לאם,
אין לה סיכוי לשרוד.

כך זה היה בתקופת אנשי המערות.

אם לא היה לנו קשר לאם,
לא היה לנו סיכוי לשרוד.

כלומר, אנו מתוכנתים לכך
שהכל קשור לשאלה

"האם אוהבים אותי יותר או פחות
כתוצאה מהתנהגותי?"

למשל, אתם חוזרים מבית הספר,

והבאתם איתכם את תוצאות המבחן,

ואתם קצת מפוחדים

כי במקום 10 קיבלתם 8.

ואבא אומר,
"אני מאוכזב ממך.

"אתה מסוגל להרבה יותר."

אבל העניין הוא

שאתם כרגע הגירסה הכי טובה שלכם.

איש מאיתנו לא מסוגל לחזור בזמן.

אי-אפשר לחזור
ולעשות את הדברים אחרת.

אתם יכולים לעשות רק
את מה שאתם עושים עכשיו.

אז כשקיבלתם 8 במבחן,

זה היה הכי טוב שלכם.

אבל אבא לא אוהב אתכם
כי לא קיבלתם 10.

ומה שקורה עכשיו

הוא שצריך ללמוד כלל
שישמור על בטחונכם כמבוגרים.

והכלל הוא,

"לא משנה כמה אשתדל,
לעולם לא אהיה טוב מספיק."

כי כשעשיתם כמיטב יכולתכם,
אבא לא אהב אתכם,

ולכן, לעולם לא תהיו טובים מספיק
וכמבוגרים,

תהיו כאלה שלא יודעים לקבל מחמאה,

מודאגים תמיד,

כי לא משנה כמה תשתדלו,
לא תוכלו להיות טובים מספיק.

נקודות התרעה פשוטות,

נכנסות לפעולה, מכבות את המוח
ונוטלות את ההגאים.

כלל אחרון,
גם הוא פשוט מאד:

אם לא תשתלבו - תמותו.

כבר ציינתי את זה
שהכל נגמר במוות, נכון?

אז בימי איש המערות
לא יכולת לשרוד לבד.

זה היה פשוט בלתי-אפשרי.

היית חייב להימנות על חבורה.

ושוב, זה אומר שאנו מתוכנתים להשתלב.

לכל אורך הילדות
מתכנתים אותנו להשתלב.

בד"כ, כשאנו מתבגרים מעט,
אנו מתחילים לשים לב לעניין ההשתלבות.

למשל, כשמכנים אותנו "משקפופר",

כי יש לנו משקפיים.

לא רציני,
עלבון של מגרש משחקים.

אבל מבחינת התת-מודע שלך

זה עתה זוהית
כאדם הכי חלש בחבורה,

וזאת בעיה

כי אם אתה האדם
הכי חלש בחבורה - תמות.

וזאת בעיה עוד יותר גדולה

כי איך משנים את זה?

הרי זה מי שאתם.

אוי ואבוי, איך אני משנה את זה
שאני האדם הכי חלש בחבורה?

הלקח היחיד מכך,
כדי לשמור על בטחונכם,

הוא לא להשתלב בחבורה,

כי אז לעולם לא יזהו
שאתה הכי חלש.

וכך אתם ממשיכים בחייכם הבוגרים
כשאתם תמיד מרגישם בחוץ,

מבלי להרגיש אף פעם שאתם משתלבים
או שאתם טובים מספיק.

משום שאינכם רוצים שישימו לב
שאתם האדם הכי חלש בחבורה.

כל שלושת הכללים יכולים להתממש

בכל אחת ואחת מ-8 מיליון הדקות
של התבגרותכם.

התת-מודע שלכם יכול להחליט -

אפשר לקחת 100 ילדים
שהביאו לאבא ציון 8,

ורק אצל אחד מהם
תיווצר נקודת התרעה,

ואילו אצל אחר זו תהיה סתם
דקה אחת מתוך מיליוני דקות ההתבגרות.

אין לכם שום שליטה
על נקודות ההתרעה האלה.

ואפילו זאת לא היתה
חייבת להיות בעיה,

אלא שכולנו סבורים
שיש לנו שליטה על עצמנו.

אנו חושבים שאם יש לנו בראש
איזו מחשבה, יש לכך בוודאי סיבה.

זאת מחשבה, אז זה רציונלי והגיוני.

זה כמובן נכון לגבי 10% מהמוח

כשאתם בשליטה קוגניטיבית.

זה לא נכון לגבי 90 האחוזים

כשמחשבות הנינג'ה שלכם
עולות מהתת-מודע שלכם.

ולכן, כשמשהו עולה בדעתכם,
אתם מאמינים לזה.

אתם נכנסים לחדר -

לכמה מכם קרה שנכנסתם לחדר

והייתם מודאגים ממה שכולם חושבים עליכם?

אין כאלה?
הנה, יש כמה.

אז לאלה שהיו מודאגים מזה,

האם לדעתכם אתם כל-כך חשובים

שכאשר אתם נכנסים לחדר
כולם חושבים עליכם?

(צחוק)

זאת שאלה דומה בניסוח אחר.

והעניין הוא שאי-אפשר לקרוא מחשבות.

איש מכם לא מסוגל;
לא אני ולא אתם.

איש איננו יכול לקרוא מחשבות.

עניין נוסף הוא שכולנו דפוקים:

לכולם יש תת-מודע
ששולט 90% מהזמן,

לכולם יש התרעות מטורפות
שהם עומדים למות.

אז אילו יכולתם לקרוא מחשבות
ואם השתדלתם להשתנות,

הייתם נעשים דפוקים כמו כולם,

והבה נודה בכך:
אתם מספיק דפוקים גם ככה.

אז האם אנו תקועים עם זה?

מה נוכל לעשות בנוגע לכך?

במידה מסוימת, אנחנו תקועים.

נוכל להיפטר מההתרעות,
לתכנת אותן מחדש ולסלק אותן

ברור לגמרי שאינכם עומדים למות,

ברור לגמרי שהתת-מודע שלכם
דואג לכם ומנסה להשגיח עליכם.

אז שני הדברים הטובים האלה
הם נקודות התחלה,

אבל בינתיים,
יש כמה דברים שתוכלו לעשות.

עקרונית, אפשר להפסיק להאמין למחשבות,

ויש שלוש דרכים
להפסיק להאמין למחשבות.

הראשונה היא להדוף אותן.

דמיינו את עצמכם בבועה, למשל,

כשהדברים שמגיעים אליכם

ניתזים ממנה
ובכלל לא נכנסים לראש שלכם.

לבת שלי יש שיטה כזאת.
היא בת 7.

היא נעזרת בזה כשאומרים לה
דברים מרושעים בבית הספר.

היא מחזירה להם סטירה בפרצוף.

יש לה הרגל לצחקק תמיד כשמישהו
מתנהג כלפיה ברשעות,

אבל זאת בעיה טובה יותר.

האפשרות השניה היא הסחת-דעת.

"הי, הנה סנאי,"
ולפתע כולנו חתולים:

רואים משהו מבריק
ומתחילים לחשוב עליו.

כלומר, מיד כשמתחילים לדאוג
מה אתם חושבים על מישהו,

כשאינכם יודעים,

חישבו פשוט על משהו אחר.

עשו משהו אחר,
שנו לגמרי את הנושא.

לא משנה מה.
כל הסחת-דעת תועיל.

והאפשרות האחרונה היא התמרה.

ההנחה כאן היא שמחשבות
הן מעין אנרגיה,

אתם מניחים למחשבה להיכנס
אבל לא מאפשרים לה להישאר.

אל תניחו לה להקים בית
ולהזמין את המשפחה לתה.

הניחו למחשבה לצאת כלעומת שבאה.

אז נכון, אתם חושבים,
"הם הסתכלו עלי במבט מוזר,"

אבל במקום,
"הם הסתכלו עלי במבט מוזר,

"כי אמרתי שאעשה משהו
ולא עשיתי אותו,

"הם הסתכלו עלי במבט מוזר אתמול,
הם בטח שונאים אותי.

"עכשיו אצטרך להיות נחמד במיוחד
כי הם בטח שונאים אותי."

לפני שתרחיקו לכת עד כדי כך,
הניחו פשוט למחשבה להסתלק.

דמיינו אותו מתנפצת כמו בועה
או צפה במורד הזרם

או איך שמתאים לכם.

שימו דף מסרים חדש בראש.

לא משנה מה.

רק אל תניחו לה להישאר,
כי המחשבות אינן אמיתיות.

לסיכום,

כולנו דפוקים -

פשוט קבלו את זה. זה בסדר.

לכולנו יש תת-מודע
ששולט בעניינים 90% מהזמן,

והוא מנסה להגן עלינו
מפני נמרי שן-חרבות.

אילו יכולתם לקרוא מחשבות -
כולם כנראה מאמינים שהם יכולים -

אבל אילו באמת יכולתם,
ולו לרגע,

ותנסו להתאים את התנהגותכם

למה שלדעתכם אנשים חושבים,

הייתם אז מנסים להיות
דפוקים כמהם.

וזה היה יכול להיות קצת מטורף.

אז כשתצאו מכאן היום -

אם אומר לכולכם
לא לחשוב על פילים ורודים,

לא הייתם מצליחים,

אלא אם תחשבו על פיל כחול
או על חיה אחרת.

אי-אפשר לא לחשוב על משהו.

ולכן, אם תשתדלו לא לאכול שוקולד, אגב,

זה לא יעבוד.

כי אז תחשבו על שוקולד
עד שתאכלו אותו.

אי-אפשר לא לחשוב על משהו.

אז כעת ברור לכם
שאינכם יכולים לקרוא מחשבות,

וכעת ברור לכם שכולנו קצת דפוקים,

אז באינטראקציה הבאה שלכם עם מישהו,

או כשתעמדו על במה
או מה שלא תעשו,

ותהיו מודאגים לגבי
מה שאנשים חושבים,

הפסיקו לדאוג,
כי אינכם יכולים לקרוא מחשבות.

וכעת, כשאתם יודעים את זה,

תצליחו להשתנות קצת

בקשר לכל מה שאתם עושים
ובכל אינטראקציה שלכם.

טוב,
תודה רבה לכם.

(מחיאות כפיים)