כשהייתי ילד,

האסון שהכי הדאיג אותנו
היה מלחמה גרעינית.

ולכן היתה לנו במרתף 
חבית כזאת,

מלאה בפחיות שימורי מזון ומים.

לכשתגיע ההתקפה הגרעינית,

היינו אמורים לרדת למטה, להשתופף,
ולאכול את מה שיש בחבית.

(צחוק)

היום, הסכנה הגדולה ביותר
של אסון גלובלי

אינה נראית כך.

היא נראית כך.

אם משהו יהרוג מעל 10 מיליון
בני-אדם בעשורים הקרובים,

הכי סביר שזה יהיה
נגיף מידבק ביותר

ולא מלחמה.

לא טילים אלא חיידקים.

חלק מהסיבה לכך היא

שהשקענו המון באמצעי הרתעה גרעיניים,

אבל מעט מאד במערכת
שיכולה לבלום מגיפה.

איננו מוכנים לקראת המגיפה הבאה.

הבה נבחן את האבולה.

אני בטוח
שכולכם קראתם עליה בעיתון,

המון אתגרים קשים,

עקבתי אחריה בקפידה
בעזרת כלי ניתוח המקרה

שבהם אנו נעזרים כדי לעקוב
אחר חיסול הפוליו (שיתוק ילדים).

וכשבודקים מה שקרה,

הבעיה לא היתה מערכת
שלא פעלה מספיק טוב,

אלא שלא היתה לנו
בכלל מערכת.

למען האמת, חסרים כמה
מרכיבים מרכזיים מובנים מאליהם.

לא היתה לנו קבוצת מומחים למגיפות 
מוכנה ליציאה, שתצא

שתראה מהי המחלה
ועד כמה התפשטה.

דיווחי החולים הגיעו
על גבי נייר.

הם התעכבו מאד
בטרם הועלו לרשת

והיו מאד לא-מדויקים.

לא היה לנו צוות רפואי
מוכן ליציאה.

לא היה לנו איך להכשיר אנשים.

ה"רופאים ללא גבולות"
עשו מלאכה נפלאה בתיאום מתנדבים.

אבל גם כך היינו
איטיים הרבה יותר מדי

בהבאת אלפי העובדים לאותן מדינות.

ומגיפה בהיקף רחב תדרוש מאיתנו
מאות אלפי עובדים.

לא היה מי שיבחן
את הגישות הטיפוליות.

לא היה מי שיבחן
את האיבחונים.

לא היה מי שימצא
באילו כלים יש להשתמש.

למשל, יכולנו לקחת דם מהניצולים,

לעבד אותו ולהחזיר לאנשים
את הפלזמה כדי לחסן אותם.

אבל מעולם לא ניסו זאת.

אז הרבה היה חסר.

והדברים האלה הם אכן
בגדר כשלון גלובלי.

ארגון הבריאות העולמי
ממומן כדי לנטר מגיפות

אך לא כדי לעשות
את הדברים שציינתי.

בסרטים, זה שונה למדי.

רואים קבוצת מומחי-מגיפות טובי-מראה --
(צחוק)

-- מוכנים ליציאה.

הם מגיעים,
הם מצילים את המצב,

אבל רק בהוליווד זה כך.

הכשלון להיערך
עלול לגרום למגיפה הבאה

להיות הרבה יותר הרסנית
מאשר האבולה.

הבה נתבונן בהתקדמות האבולה
במהלך שנה זו.

מתו כ-10,000 איש,

כמעט כולם - בשלוש מדינות אפריקניות.

יש שלוש סיבות מדוע
המגיפה לא התפשטה מעבר לכך.

הראשונה: מלאכת הגבורה הרבה
של עובדי הסיוע הרפואי;

הם איתרו את האנשים
ומנעו זיהומים נוספים.

השניה היא אופי הנגיף;

האבולה איננה מתפשטת באוויר.

וכשהם נדבקים,

רוב האנשים כל-כך חולים
שהם רתוקים למיטה.

שלישית, היא לא הגיעה
לאזורים עירוניים רבים.

וזה היה פשוט מזל.

אילו הגיעה המגיפה
ליותר אזורים עירוניים,

כמויות החולים היו גדולות בהרבה.

בפעם הבאה
אולי לא יהיה לנו מזל כזה.

אולי זה יהיה נגיף,

שהחולים שנדבקו בו
ירגישו מספיק טוב

כדי לעלות על מטוס
או ללכת לשוק.

מקור הנגיף אולי יהיה
מגיפה טבעית, כמו האבולה,

או טרור ביולוגי.

אז יש דברים

שבכוחם להחמיר את המצב
אלפי מונים, פשוטו כמשמעו.

למשל, הנה דגם
של התפשטות נגיף דרך האוויר,

לפי השפעת הספרדית משנת 1918.

הנה מה שעלול לקרות:

זה יתפשט ברחבי העולם
במהירות רבה מאד.

יהיו אולי מעל 30 מיליון איש
שימותו מהמגיפה.

כך שזאת בעיה רצינית.

מחובתנו להיות מודאגים.

אבל האמת היא שביכולתנו להקים
מערכת תגובה טובה מאד.

לצידנו היתרון
של כל המדע והטכנולוגיה

עליהם אנו מדברים היום.

יש לנו טלפונים סלולריים

שמאפשרים לקבל מידע מהציבור
ולמסור לו מידע.

יש לנו מפות לוויין שמראות
איפה האנשים ולאן הם נעים.

יש לנו פיתוחים ביולוגיים

שישנו באופן דרמטי את משך הזמן
מבדיקת גורם המחלה

ועד הכנת תרופות וחיסונים
שיתאימו לאותו גורם מחלה.

כלומר, יש לנו כלים,

אבל כלים אלה צריכים להשתלב
במערכת רפואית גלובלית כוללת.

ובנוסף, נחוצה לנו מוכנות.

הלקחים הטובים ביותר, לדעתי,
איך להתכונן,

הם, שוב,
כפי שאנו מתכוננים למלחמה.

יש לנו חיילים סדירים
שמוכנים ליציאה.

יש לנו חיילי מילואים
שיכולים להגדיל בהרבה את הגייסות.

לנאט"ו יש יחידה ניידת
שיכולה להתפרס מהר מאד.

נאט"ו מנהלת המון משחקי מלחמה
כדי לבדוק:

האם האנשים מאומנים היטב?

האם הם מבינים בנושאי
דלק, לוגיסטיקה

ותדרי רדיו?

כלומר, הם בהחלט מוכנים ליציאה.

זהו סוג הדברים שנחוצים לנו
כדי להתמודד עם מגיפה.

מהם המרכיבים המרכזיים?

ראשית, נחוצות לנו מערכות רפואיות חזקות
במדינות עניות,

מערכות שתאפשרנה לאמהות
ללדת בבטחה,

לילדים, לקבל את כל החיסונים.

אבל גם לנו, לזהות מוקדם מאד
התפרצות של מגיפה.

אנו זקוקים לחיילי מילואים
במקצועות הרפואה:

הרבה אנשים בעלי הכשרה ורקע

שמוכנים ליציאה עם הידע שלהם.

ועלינו לשלב בין אנשי הרפואה
ובין הצבא.

לנצל את היתרון של הצבא
לנוע במהירות, לנהל לוגיסטיקה

ולאבטח אזורים.

עלינו לנהל הדמיות,

משחקי חיידקים במקום משחקי מלחמה,
כדי לזהות את נקודות התורפה.

הפעם האחרונה בה נוהל
משחק חיידקים בארה"ב

היתה ב-2001,
וזה לא היה הכי מוצלח.

בינתיים, התוצאה היא
חיידקים: 1, בני-אדם: 0.

לבסוף, נחוץ לנו המון מו"פ מתקדם
בתחומי החיסון ואבחון.

יש כמה פריצות-דרך חשובות,
כמו נגיף האדנו,

שמאפשרות תגובה מהירה ביותר.

אינני יודע מהו התקציב המדויק
לדבר כזה,

אבל אני בטוח למדי שהוא צנוע,
בהשוואה לנזק הפוטנציאלי.

הבנק העולמי מעריך שאם תפרוץ
מגיפת שפעת עולמית,

הנזקים הבריאותיים הגלובליים
יסתכמו ביותר מ-3 טריליון דולר

ויהיו לנו מיליונים רבים של מתים.

השקעות כאלה מציעות יתרונות משמעותיים,

מעבר למוכנות-גרידא לקראת מגיפה.

שירותי הבריאות המרכזיים, המו"פ,

הדברים האלה יצמצמו
את האי-שוויון הבריאותי הגלובלי

ויתרמו הן לצדק
והן לבטחון העולמיים.

אז בעיני,
זה בהחלט צריך לקבל עדיפות.

אין כל סיבה לבהלה.

איננו צריכים לאסוף פחיות ספגטי
או לרדת למרתף,

אבל עלינו להתחיל לזוז,
כי הזמן אינו עומד לצידנו.

למעשה, אם יש דבר חיובי אחד
שעשוי לנבוע ממגיפת האבולה,

הרי זה שהיא עשויה לשמש
כהתראה מוקדמת,

כקריאת-השכמה, להתחיל להתכונן.

אם נתחיל עכשיו
נהיה מוכנים למגיפה הבאה.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)