הייתי רוצה להתחיל בשאלה פשוטה:

מדוע העניים מקבלים כל כך הרבה 
החלטות גרועות?

אני יודע שזו שאלה קשה,

אבל התבוננו בנתונים.

העניים לווים יותר, חוסכים פחות,

מעשנים יותר, מתאמנים פחות, שותים יותר

ואוכלים פחות בריא.

למה?

ובכן, ההסבר הנפוץ

סוכם פעם ע״י ראש ממשלת אנגליה,
מרגרט תאצ׳ר.

והיא קראה לעוני
״פגם באישיות״.

(צחוק)

חוסר אופי, בעצם.

ובכן, אני בטוח שרובכם לא יהיו
בוטים עד כדי כך.

אבל הרעיון, שיש משהו לא בסדר
בעניים עצמם

אינו מוגבל לגברת תאצ׳ר.

כמה מכם אולי מאמינים שהעניים 
צריכים לשאת באחריות

לטעויות שהם עושים.

ואחרים אולי יטענו שעלינו לעזור להם
לקבל החלטות טובות יותר.

אבל הנחת היסוד היא זהה:

יש משהו לא בסדר איתם.

אם רק יכולנו לשנות אותם,

אם רק יכולנו ללמד אותם איך לחיות את חייהם,

אם הם רק היו מקשיבים.

ולמען האמת,

זה מה שאני חשבתי. הרבה זמן.

רק לפני מספר שנים גיליתי

שכל מה שחשבתי שידעתי על עוני היה מוטעה.

הכל התחיל כשנתקלתי במקרה במאמר

של מספר פסיכולוגים אמריקאים.

הם נסעו 8,000 מיילים, כל הדרך להודו,

בשביל מחקר מרתק.

זה היה ניסוי עם איכרים המגדלים קנה סוכר.

אתם צריכים לדעת
שאיכרים אלו מקבלים בערך 60%

מהכנסתם השנתית בבת אחת,

מיד לאחר הקציר.

המשמעות היא שהם יחסית עניים 
בחלק אחד של השנה

ועשירים בחלק השני.

החוקרים ביקשו מהם לעבור מבחן IQ לפני 
ואחרי הקציר.

ומה שהם גילו בתוצאות
היה מפתיע מאוד.

האיכרים קיבלו ציון הרבה
יותר נמוך לפני הקציר.

ההשפעה של חיים בעוני, כך מסתבר,

גורמת להפסד של 14 נקודות IQ.

רק כדי שתבינו,

זה שקול לחוסר שינה של לילה אחד

או לאפקט של אלכוהוליזם.

לאחר מספר חודשים,
שמעתי שאלדר שפיר,

פרופסור באוניברסיטת פרינסטון
ואחד המחברים של המחקר,

מגיע לביקור בהולנד, 
היכן שאני מתגורר.

אז נפגשנו באמסטרדם

לדבר על התאוריה המהפכנית 
החדשה שלו לגבי עוני.

ואני יכול לסכם זאת בשתי מילים:

מנטליות מחסור.

מסתבר שאנשים מתנהגים אחרת

כשהם תופסים דבר מסוים 
כמשהו שחסר ממנו.

וזה לא משנה כל כך מהו אותו דבר,

לא מספיק זמן, כסף או מזון.

כולכם מכירים את ההרגשה הזאת,

כשיש יותר מדי לעשות,

או כשאתם נאלצים לדחות את הפסקת הצהרים

ורמת הסוכר בדם צוללת למטה.

זה מרכז את תשומת הלב שלך
למחסור המיידי שלך

לסנדביץ שאתה חייב עכשיו,

לפגישה שמתחילה בעוד חמש דקות

או לחשבונות שצריך לשלם עד מחר.

ואז הראייה לטווח ארוך נעלמת.

אפשר להשוות את זה למחשב חדש

שמריץ 10 תוכנות כבדות במקביל.

הוא נהיה איטי יותר ויותר, ועושה טעויות.

לבסוף הוא קופא,

לא בגלל שהוא מחשב גרוע,

אלא בגלל שיש לו יותר מידי 
מה לעשות באותו זמן.

לעניים יש את אותה בעיה.

הם לא מקבלים החלטות טפשיות
בגלל שהם טפשים,

אלא שהם חיים בסיטואציה

שבה כל אחד היה מקבל החלטות טפשיות.

אז פתאום הבנתי

מדוע כל כך הרבה תוכניות שלנו
למלחמה בעוני, לא עובדות.

השקעות בחינוך למשל, לרוב
אינן אפקטיביות בכלל.

עוני אינו חוסר בידע.

ניתוח שנערך לאחרונה על 201 מחקרים

לגבי האפקטיביות של אימון בניהול כספים

הגיעה למסקנה שהאימון לא הועיל בכלל.

עכשיו, אל תבינו אותי לא נכון

זה לא אומר שהעניים אינם לומדים דבר

הם יוצאים מהאימון משכילים יותר בוודאי.

אבל זה לא מספיק.

או כמו שפרופסור שפיר אמר לי,

״זה כמו ללמד מישהו לשחות

ואז לזרוק אותו לים סוער״.

אני עדיין זוכר את עצמי יושב שם,

נבוך.

וזה היכה בי

שהיינו יכולים להבין זאת מזמן,

כלומר, הפסיכולוגים האלו לא נזקקו
לסריקות מוח מורכבות;

הם רק היו צריכים למדוד 
את ה IQ של האיכר,

ומבדקי IQ הומצאו לפני יותר מ 100 שנה.

למעשה, הבנתי שקראתי על
הפסיכולוגיה של העוני בעבר.

ג׳ורג׳ אורוול,
אחד הסופרים הגדולים אי פעם,

חווה עוני על בשרו בשנות העשרים
של המאה הקודמת.

״המהות של העוני״, הוא כתב אז,

היא שהיא
״משמידה את העתיד״.

והוא התפעל מ-ציטוט:

״כיצד אנשים לוקחים את זה
כמובן מאליו, שזכותם להרצות לך

ולהתפלל למענך

ברגע שהכנסתך יורדת מתחת לרמה מסויימת״.

ובכן מילים אלו, לגמרי נכונות גם היום.

השאלה הגדולה היא כמובן:

מה ניתן לעשות?

כלכלנים מודרנים מציעים כמה תשובות.

נוכל לעזור לעניים עם הניירת

או לשלוח להם סמס שהזכיר
להם לשלם את החשבונות.

סוג כזה של פתרונות מאוד פופולרי אצל 
פוליטיקאים מודרנים,

בעיקר בגלל,

ובכן, שזה לא עולה כמעט כלום.

פתרונות אלו, אני חושב,
הם סמל של תקופתנו

שבה אנחנו הרבה פעמים 
מטפלים בסימפטומים,

אבל מתעלמים מהסיבה האמיתית.

אז אני תוהה:

מדוע שלא נשנה את הצורה
שבה העניים חיים?

או אם נחזור לדימוי של המחשב:

למה להמשיך להתעסק עם התוכנה

כשאפשר בקלות לפתור את הבעיה
על ידי הוספת זיכרון?

בנקודה זו, פרופסור שפיר הגיב במבט ריק.

ולאחר מספר שניות אמר:

'אה, הבנתי.

אתה מתכוון שאתה פשוט
רוצה לתת עוד כסף לעניים

כדי לבער את העוני.

אה, בטח, זה יהיה נפלא.

אבל אני חושש שסוג כזה
של פוליטיקה שמאלנית

שיש לך באמסטרדם,

לא קיימת בארה״ב'.

אבל האם זה באמת רעיון שמאלני מיושן?

נזכרתי שקראתי על תוכנית ישנה

משהו שהציעו כמה
מהמוחות המבריקים בהיסטוריה.

הפילוסוף תומס מור רמז על
כך לראשונה בספרו ״אוטופיה״,

לפני יותר מ-500 שנה.

והתומכים התפרסו לאורך הספקטרום
משמאל לימין,

מהלוחם לזכויות האזרח מרטין לותר קינג,

עד לכלכלן מילטון פרידמן.

וזהו רעיון פשוט להפליא:

הבטחת הכנסה בסיסית.

מה זה?

ובכן זה פשוט.

זהו מענק חודשי, מספיק כדי לשלם את 
צרכיך הבסיסיים:

מזון, קורת גג, חינוך.

זה לחלוטין אינו מותנה בדבר,

כך שאף אחד לא יגיד לך מה 
עליך לעשות בשביל זה.

ואף אחד לא יגיד לך מה לעשות עם זה.

ההכנסה הבסיסית איננה טובה, אלא זכות.

אין שום סטיגמה המחוברת לזה.

ככל שלמדתי על האופי האמיתי של העוני,

לא יכולתי להפסיק לתהות:

האם זה הרעיון שכולנו חיכינו לו?

האם זה באמת יכול להיות כל כך פשוט?

ובשלוש שנים לאחר מכן,

קראתי כל מה שיכולתי למצוא
על הכנסת בסיס.

חקרתי עשרות ניסויים

שנערכו בכל רחבי העולם,

ולא לקח הרבה זמן עד שנתקלתי בסיפור על עיר

שעשתה זאת, שבאמת בערה את העוני.

אבל אז...

כמעט כולם שכחו מזה.

[כתוב-מערכה 2. העיירה שאין בה עוני]
הסיפור מתחיל בדאופין, קנדה.

ב 1974 כל תושבי העיר קיבלו הכנסת בסיס,

שהבטיחה שאף אחד לא נופל מתחת לקו העוני.

בתחילת הניסוי,

צבא של חוקרים פשטו על העיר.

במשך ארבע שנים הכל התנהל בשורה.

אבל אז ממשלה חדשה נבחרה,

והממשלה הקנדית החדשה לא
ראתה תועלת בניסוי היקר.

אז כשהיה ברור שלא נשאר
כסף לנתח את התוצאות,

החוקרים החליטו לארוז את
התיקים ב-2000 קופסאות.

עשרים וחמש שנים עברו,

ואז אוולין פורגט, פרופסורית קנדית,

מצאה את התיעוד.

במשך שלוש שנים היא בחנה את הנתונים
בכל דרך של ניתוח סטטיסטי,

ולא משנה מה ניסתה,

התוצאות היו זהות תמיד:

הניסוי היה הצלחה כבירה.

אוולין פורגט גילתה

שהאנשים בדאופין לא רק נהיו עשירים יותר

אלא גם חכמים ובריאים יותר.

ביצועי הילדים בבית הספר השתפרו מאוד.

שיעור האישפוזים ירד ב 8.5 אחוז.

תקריות של אלימות במשפחה ירדו,

כמו גם תלונות על בריאות הנפש.

ואנשים לא עזבו את עבודתם.

היחידים שעבדו מעט פחות היו 
אמהות טריות וסטודנטים -

שנשארו יותר זמן בבית ספר .

תוצאות דומות נמצאו מאז

באינספור ניסויים ברחבי העולם,

מארה״ב ועד הודו.

אז...

הנה מה שלמדתי:

כשזה מגיע לעוני,

אנחנו העשירים, צריכים להפסיק להעמיד פנים 
שאנחנו יודעים הכי טוב.

אנחנו צריכים להפסיק לשלוח 
נעליים ודובונים לעניים,

לאנשים שמעולם לא פגשנו.

ועלינו להפטר מהתעשיה העצומה
של פקידים פטרנאליסטים

כשאנחנו יכולים פשוט לתת את משכורותיהם

לעניים להם הם אמורים לעזור.

(מחיאות כפיים)

בגלל שהדבר הנהדר בכסף

הוא שאנשים יכולים לרכוש את הדברים 
להם הם נזקקים

במקום את הדברים שהמומחים מטעם עצמם
חושבים שהם צריכים.

רק דמיינו כמה מדענים
מבריקים ויזמים וסופרים,

כמו ג׳ורג׳ אורוול,

קמלים להם במחסור.

דמיינו כמה אנרגיה וכשרון נשחרר

אם ניפטר מהעוני אחת ולתמיד.

[כתוב-אבטחת הכנסה בסיסית, מיזם הון לכולם]
אני מאמין שהכנסת הבסיס
תעבוד כמו השקעה עבור האנשים.

ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לא לעשות זאת,

בגלל שעוני הוא מאוד יקר.

רק תתבוננו לדוגמא במחיר
של עוני של ילדים בארה״ב.

הוא מוערך ב-500 מיליארד דולר בכל שנה,

במונחים של הוצאות רפואיות,
שעורי נשירה מבי״ס גבוהים יותר,

ועוד פשע.

ובכן, זהו בזבוז משווע של פוטנציאל אנושי.

אבל בואו נדבר על הפיל בחדר.

איך בכלל נוכל לממן הבטחת הכנסת בסיס?

למעשה, זה הרבה יותר זול ממה שאתם חושבים.

מה שעשו בדאופין היה לממן את זה בעזרת
מס הכנסה שלילי.

כלומר אתה מקבל תוספת לשכר

ברגע שאתה נופל מתחת לקו העוני.

ובתרחיש הזה,

לפי הערכת הכלכלנים,

עבור עלות של 175 מליארד,

רבע מהוצאות הצבא האמריקאי
1% מהכנסות המדינה,

אתה יכול להרים את כל האמריקאים העניים
מעל לקו העוני.

אפשר למעשה למחוק את העוני.

ובכן, זו צריכה להיות המטרה שלנו.

(מחיאות כפיים)

הזמן למחשבות קטנות ומעשים קטנים חלף.

אני באמת מאמין שהגיע הזמן לרעיונות
חדשים ורדיקליים,

והכנסת בסיס היא הרבה יותר מרק
עוד מדיניות.

זו למעשה מחשבה מחדש על מהות העבודה.

ובמובן זה,

היא לא רק תשחרר את העניים,

אלא גם את כולנו.

כיום, מליוני אנשים חשים,

שלעבודתם יש מעט משמעות או חשיבות.

סקר שנערך לאחרוננה בקרב 230,000 עובדים

ב-142 מדינות

מצא שרק 13% מהעובדים באמת
אוהבים את עבודתם.

וסקר נוסף מצא ש 37% מהעובדים הבריטיים

עובדים בעבודה שנראית להם מיותרת.

זה כמו מה שבראד פיט אמר ב ״מועדון קרב״,

״לעיתים קרובות אנחנו עובדים בעבודות שאנחנו 
שונאים, כדי לקנות דברים שאנחנו לא צריכים״.

[צחוק]

אל תבינו אותי לא נכון

אני לא מדבר על המורים ועובדי הניקיון

ועובדי הרווחה פה.

אם הם יפסיקו לעבוד,

נהיה בצרות.

אני מדבר על כל המקצוענים המתוגמלים יפה
עם קורות חיים נהדרות

אשר מרוויחים את כספם על ידי...

פגישות אסטרטגיה אחד-על-אחד

תוך סיעור מוחות על הערך של הוספת
משהו נוסף חדשני

ברשת החברתית.

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

או משהו כזה.

רק חישבו שוב כמה כישרון אנו מבזבזים,

פשוט בגלל שאנו אומרים לילדינו 
שהם יהיו חייבים ״להרוויח את לחמם״.

או חישבו על מה שגאון מתמטיקה שעבד בפייסבוק
ציין לפני מספר שנים:

״המוחות הטובים ביותר של הדור שלי

חושבים איך לגרום לאנשים ללחוץ על מודעות״.

אני היסטוריון.

ואם ההסטוריה מלמדת אותנו משהו,

זה שדברים יכולים להיות שונים.

אין שום דבר בלתי נמנע

בצורה בה עיצבנו את החברה 
והכלכלה כיום.

רעיונות יכולים ומשנים את העולם.

ואני חושב שבעיקר בשנים האחרונות,

זה נהיה ברור באופן מוחלט

שאיננו יכולים להיצמד לסטטוס קוו,

שאנו צריכים רעיונות חדשים.

אני יודע שרבים מכם אולי פסימיים

לגבי עתיד של עלייה בחוסר השוויון,

שנאת זרים

ושינוי אקלים.

אבל זה לא מספיק לדעת נגד מה אנחנו נלחמים.

אנחנו גם צריכים להיות בעד משהו.

מרטין לותר קונג לא אמר
״יש לי סיוט״.

(צחוק)

היה לו חלום.

(מחיאות כפיים)

אז ...

הנה החלום שלי:

אני מאמין בעתיד

שבו ערך העבודה שלך לא נקבע

על ידי גודל המשכורת,

אלא על ידי כמות השמחה שאתה מפיץ

וכמות המשמעות שאתה מעניק.

אני מאמין בעתיד

שבו הטעם בלימודים הוא לא להכין אותך
לעוד עבודה לא נחוצה

אלא לחיים מלאי משמעות.

אני מאמין בעתיד

שבו קיום ללא עוני הוא לא זכות יתר

אלא זכות המגיעה לכולנו.

אז הנה אנחנו.

הנה אנחנו.

יש לנו את המחקר,
ואת העדויות

ויש לנו את האמצעים.

כעת, יותר מ-500 שנים אחרי שתומס מור 
כתב לראשונה על הכנסה בסיסית,

ו-100 שנים אחרי שג׳ורג׳ אורוול גילה 
את האופי האמיתי של העוני,

על כולנו לשנות את ראיית העולם שלנו,

כיוון שעוני הוא לא חוסר באופי.

עוני הוא חוסר בכסף.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)