"אז אמא שרה כל יום, כל יום?"
"כל יום ויום".
"וגם אבא שלנו שר?"
"כן, גם אבא שר . אל תתקרב אליו כל כך שלא תתחמם"
"איך נראיתי כשנולדתי?"
"לא היו לך תלתלים," "אני יודע את זה"
"היית נראה ככה!" "היה לי שיער!" "לא מספיק לדבר עליו"
"והיא קראה לי קיילב, כי קיילב פירושו אמיץ".
"אני הייתי קוראת לך 'עושה צרות'!"
"ולפני שהיא מתה אמא מסרה אותי לך בשמיכה הצהובה ואמרה.."
"ואמרה".. "ואמא אמרה: איזה יפה הוא, לא אנה?
" ואני באמת הייתי... הסוף!"
"זה הסוף שלך של הסיפור, קיילב.
מה אני שחשבתי כשנולדת
היה שאתה ביתי ופשוט והיה לך בכי נורא ומיילל"
"וזו הייתה אשמתי אמא מתה למחרת בבוקר?"
"מעולם לא חשבתי זאת, קיילב. אף פעם.
שכחתי להגיד לה לילה טוב, זה כל מה שאני יכולה לחשוב עליו."
"אבא כבר לא שר יותר."
"אולי אם היית יכולה לזכור את השירים שלה אני אוכל לזכור אותה גם
"יופי של ריח של קפה אני מריח!"
"זה ריח של השיער שלי אבא!"
"תפסתי לטאה היום אבא ושמרתי אותו בכיס שלי"
"הוא עדיין בכיס שלך?"
"שמתי אותו בגינת הירק כדי שתוכל לאכול את כל החרקים",
"רעיון טוב."
"קיילב"
אלוהים תודה על כל האוכל, ועל הלטאה.
"לפני זמן מה פרסמתי מודעה בעיתון,
מודעה?
בשביל מה?
"מישהו שיעזור לנו, "
"עקרת בית נוספת?"
"לא כמו קלי, היא נוחרת,"
"לא. לא, בשביל עקרת בית,
אז,
"שקט"
"בשביל למצוא אישה,"
"אתה מתכוון, אמא,
גם לזה"
"היתה לנו אמא"
דרושה אישה טובה לחלוק חיים עם האלמן ושני ילדיו הקטנים
כדי לעשות שינוי, אין צורך בתמונה."
הו, אבא
"קיבלתי תשובה:
מר יעקב היקר, אני שרה וויטון ממיין,
אני עונה על המודעה שלך,
אני גרה עם אח גדול, וויליאם, שעומד להתחתן.
תמיד אהבתי לגור ליד הים, אבל כרגע אני מרגישה שמעבר דירה הוא הכרחי,
והאמת היא שהים הוא הכי רחוק מזרחה שאני יכולה ללכת.
הבחירה שלי, כפי שאתם רואים, מוגבלת אין לראות זאת כעלבון.
אני חזקה, עובדת קשה ומוכנה לטייל,
אבל אני לא עדינה.
אם עדיין תרצה לכתוב, אתעניין בילדיך ובמקום מגורייך. ואתה.
בנאמנות, שרה אליזבת וויטון.
נ.ב. האם יש לך דעות על חתולים?"
יש לי חתול
"אבא,
כן?
"תשאלי אותה כמה דברים."
"לילדים קוראים קיילב ואנה. קיילב הוא הצעיר ביותר, רק בן שש.
צעיר מדי לכתוב מכתב ארוך.
הוא ביקש ממני לשלוח לך את טביעת הרגל של הכלב שלו. ניק
הוא שאל אם תוכלי לגור בבית, עם חדרים קטנים. הוא רצה שאספר לך שהוא יודע לעצור את נשימתו."
שהוא עוצר את נשימתו כבר הרבה זמן".
"שרה, את לא צריכה ללכת,
את טועה וויל. אני כן
יש לי הרבה מקום בבית. מג רוצה שתגורי איתנו.
שום דבר לא צריך להשתנות,
"דברים משתנים אם תיתן להם, "
"אבל את שייכת לכאן."
"אם לא אלך עכשיו, לעולם לא אדע איך זה לחיות חיים משלי,
, אבל שרה
"זו ההזדמנות שלי, וויל
""ג'ייקוב. עבר כל כך הרבה זמן נשברת ג'ק סוף סוף
פחות או יותר
הוא אוהב את ג'ק. לא משנה כמה רע הוא מתנהג
את נראית עייפה אנה, תישארי לארוחת ערב. תוכלי?
יש לי עוף שנשאר, ביסקוויטים ופאי
מצאנו כמה גורי ארנבים רוצים לראות?"
כן! כמה יש?
אז.. את נראית בסדר גמור". "גדולה, ג'ייקוב, אני נראית גדולה.."
"מה איתך ג'ייקוב? משהו חדש?"
"קדימה אנה לכי עם האחרים".
"יעקב משהו לא בסדר?"
"קיבלתי תשובה למודעה שלי. אישה במיין. "
"היא מעוניינת ?" "היא באה."
"סלח לי ג'ייקוב אתה מוכן למה שזה הולך להיות? "
עדיף שאתחיל להכין ארוחת ערב"...
"אנה היקרה הצבעים האהובים עליי הם צבעי הים: כחול, אפור, וירוק. תלוי במזג האוויר.
אחי וויליאם הוא דייג והוא אומר לי שכשהוא באמצע ים עטוף ערפל המים הם צבע שאין לו שם .
הוא דג דגי פלונדר, וברק ים, דגים כחולים.
לפעמים הוא רואה לווייתנים.
"אנה?" "יש לך דברים יפים. מסביבך"
"גם לאמא שלך היו דברים יפים" גם כן, את זוכרת?
"קצת. אני זוכרת פמוטים על השולחן, ציור של ציפור שחורה,
שמיכת טלאים, אמא הכינה כוכבים צבעוניים... אבא שם אותם בצד, "
"אני יודעת."
אמא שלך הכינה לי את זה מזמן כשהיית ילדה קטנה, לפני קיילב".
איכשהו השאל הזה גורם לה להרגיש פחות בודדה..."
"היא לא תישאר, מגי, אני יודעת שהיא לא תישאר, אני לא רוצה שהיא תבוא".
"אנה. אני באתי להיות אשתו של מתיו,
אמא של רוס וויולט, שכהם איבדו את אמם, ואני נשארתי".
"מה אם היא לא כמוך?"
"אבא שלך לא יעשה כלום, מה שלא מתאים לך."
"מה אם הוא לא יודע מה נכון לנו?"
"אולי אני יכולה להשיג מפוחית, אני יכול לשאת את זה איתי לכל מקום שאני הולך
זה יהיה כמו מוזיקה קטנה בכיס שלי",
"קיילב, אנה, הגיע הזמן ללכת"
"תודה לשניכם," "חכה ג'ייקוב"
"לאנה". "אין צורך בזה, מגי",
"תן לה לשמור את זה, בבקשה!"
"תודה מגי"
"תקראי שוב את המכתב שלי, אנה! אמרת שתקראי"
"כבר שיננת אותו בעל פה"
"פשוט תקראי את זה"
"קיילב היקר, קוראים לחתולה שלי סיל כי היא אפורה כמו החתולה שמגיעה מהחוף של מיין
היא שמחה לקבל את ברכותיו של ניקסון. היא אוהבת כלבים ברוב הזמן.
היא אומרת שטביעת הרגל שלו גדולה בהרבה משלה. היא מוסרת את שלה בתמורה."
"אבא תראה"
"כן, אני יכולה להדליק אש בלילה ואני לא יודע אם אני נוחרת, סיל, אף פעם לא גילתה לי"
"תודה. קרא שוב את המכתב שלך אבא!"
"יעקב היקר, אני אבוא ברכבת, אני אלבש כובע צהוב,
אני אשאר לחודש כדי לראות אם אני יכול לעשות שינוי,
שלך בנאמנות, שרה
נ.ב. אני פשוטה וגבוהה."
"היא באמת מגיעה".
"זה לא אומר שהיא תישאר"
מה כתוב שם למטה?
"תגיד להם שאני שרה"
"תגיד להם שאני שרה"
"אנה
למה היית צריך לבקש ממנה שתבוא? אנחנו לא צריכים אישה זרה"
"את וקיילב צריכים מישהו"
"אנחנו לא! אנחנו מסתדרים לבד. היא לא תהיה אמא שלי.
"היא יכולה להיות אמא לקיילב אבל לא לי".
"אנה,"
"זה לא אומר שנשכח את אמא".
"אני כל כך מפחדת, אבא לפעמים אני לא יכולה להיזכר איך היא נראתה....
לך אבא, אתה תאחר "
"לא אלך עד שאת בסדר. רק אחי שתחייכי"
"גבירתי?"
כרטיס בכיוון אחד בבקשה לקמדן, מיין.
"בואו נראה, קמדן מיין"
"הנה זה".
"תודה"
"שרה, שרה וויטון?"
"מר וויטינג?"
"האם המטען שלך בחוץ?" "כן".
"אני ג'ייקוב". "כן".
"החתולה?" "כן. לא! תודה, אני אקח אותה"
"זה המטען שלי"
"הנה לך"
"צהריים טובים, ג'ייקוב"
"זה הכובע שלי?"
"אין לנו הרבה אנשים חדשים כאן, לא הרבה מבקרים".
"אני מבינה.."
"הפנים שלי נקיות? האם הפנים שלי יכולות להיות נקיות מדי?
"לא, הפנים שלך לא נקיות מדי."
"מה אם היא תחשוב שאני רועש מידי?." "אתה באמת רועש מידי."
"שרה אוהבת את הים. אין לנו ים
מה אם היא לא תאהב את הבית שלנו? אמרתי לה שהוא קטן,
אולי לא הייתי צריכה להגיד לה את זה."
"שקט קיילב, שקט"
"היא תהיה נחמדה? כמו מגי?"
"אני לא יודעת. חכה, פשוט חכה"
"כמה רחוקה מיין?
"אתה יודע כמה רחוקה! תעזוב אותי בשקט כבר קיילב!"
"האם היא תאהב אותנו? כמובן, היא תאהב אותנו! אנחנו נחמדים."
"זה שישה מייל מהעיר לבית. יש אומרים שהמרחבים כאן גורמים להם לעצבנות.
"אני רגילה לים הפתוח."
"איך היתה הרכבת?"
"בסדר, נוחה מספיק."
"איפה הילדים?" "בבית"
"חשבתי ששנינו צריכים, זה יהיה.... יותר פשוט, נוכל לדבר.
אנה ביישנית לגבי זה, אבל קיילב אוהב את. המכתבים...
אשתי נפטרה לפני שש שנים זה היה קשה לי
אני מקווה שאת,
האני מקווה שלא תצפי... "זה בסדר מר וויטונג, לא באתי עבור אהבה..."
"מה שאמרתי זה שאני מקווה שלא תצפי שהבית יהיה במצב של סדר מושלם..
לא ביקשתי אהבה".
"אנה!! אני רואה כובע צהוב"...
"ניק".
"הבאת קצת ים?
"משהו מהים. ואותי. ואת סיל גם"
"חתולה תהיה טובה באסם, לעכברים."
"היא תהיה טובה בבית גם כן"
"הבאתי לך את זה, קיילב. איפה שאני גרה- השחפים עפים גבוה
וזורקים קונכיות על הסלעים למטה. כשהקונכייה שבורה הם אוכלים את מה שבפנים"
"זה מאוד חכם".
"ואנה זה בשבילך- אבן ים.
הים שוטף שוב ושוב וסביבו מגלגל אותו עד שהוא עגול מושלם".
"זה גם כן מאוד חכם"
"לא תודה.
"קיילב. קיילב פירושו: נועז. אתה נועז?"
"כן מאוד."
" מתי נשיר? אני אוהב לשיר.
"גם אני. בקרוב
"היא לא נוחרת"
"קיילב, אנה, תורניות!"
"סיל אוהבת להיות פה, אבא"
"סיל שמחה פה שרה!"
"קיילב די להוט." "אני יודעת".
"מי הכין את הקפה?"
"אנה. היא מנסה ללמוד את זה.
"היא לא שותה אותו נכון?"
"אחרי זה אני אכין את הקפה ואני אקום מוקדם יותר"
"אין צורך, את אורחת שלנו. לחודש"
תרצי לראות את החיות? האסם?"
"האם נוכל ללכת מעט קודם?"
"יש פה הרבה רוח"
. אין יותר מדי עצים כדי להגן עלינו מזה. קתרין אף פעם לא אהבה את הרוח
היא אמרה שהרוח השמיעה צליל עצוב בלילה, כאילו היא מחפשת משהו ולא מוצאת.."
"יש כאן תירס, קוצרים בקרוב"
"תצטרך ללמד אותי"
"לא, זה לא בשבילך"
"אני מקווה שאתה לא תחשוב עליי כעל סתם אורחת, ג'ייקוב, עבדתי כל חיי."
"בסדר. אבל יש דברים מסוימים ש..."
"אני רגילה לקפל שרוולים ולעבוד לצד אחי. לעשות כל מה שצריך לעשות"..
"אני רגיל שדברים נעשים בצורה מסוימת ".
"ואני לא רגילה שאומרים לי מה לעשות"
"אני רואה זאת. הדרכים שלנו שונות".
"דרכים יכולות להשתנות."
"את עקשנית". "ואתה לא?"
"הם נהיים חברים, אנה, הם נהיים חברים"
"הם לא". "הם לא?"
"שרה", "אני חושבת ששרה היא לא מה שאבא חשב שהיא תהיה"
"אבא חשב שהיא תהיה כמו אמא. אמא עשתה כל דבר שאבא רצה"
"אה."
" הנה אחד האוצרות שלי- סרטן"
"זה קיפוד ים. אתה יכול לגעת בו "
"הנה צדפה. דוגמה יפה. "
אנה יש צדפת תער בשידה שלי, תביא לי אותה?"
"הנה צדפה, קונכייה"
"מה זו הגדולה?"
"אה זו קונכייה. מישהו נתן לי. "
"עכשיו אם תחזיק אותה לאוזן אתה יכול לשמוע את הים"
"אבא תקשיב אתה יכול לשמוע..."
"אז זה הים"
"אנה תקשיבי"
"לפחות שרה יכולה לשמוע את הים"
"ערב טוב, ג'ס" "ג'ייקוב".
"מתיו אומר שאולי תצטרך עזרה מאוחר יותר עם הקציר. אני מחפש עבודה"
"כן, לקציר. אוכל להשתמש בך ובסוסים שלך?"
"זו שרה וויטון, היא חברה ממיין"
"ג'ס סטרנס- שרה"
"הייתי במיין".
"באמת ?"
"פורטלנד. זה היה יפה הספינות והמים רחובות מרוצפים באבנים".
"אתה בטוחה שאת צריכה לעבוד כאן עכשיו אולי לתקן גדרות
אני יכולה לישון באסם גדרות אולי?
אני יכולה לישון באסם
גדרות, בהמשך אולי. לא עכשיו ג'ס, אני צריכה ללכת לטופיקה בשביל עמודים וחוטים
"טוב, אם כן. אני אראה אותך בפיקניק?
"ובכן.. אני לא יודע"
"אבא לוקח את שרה לפיקניק"
"אז אראה אותך שם"
"נדבר על מיין"
"ערב טוב חברים"
"זה בכנסיה, הפקניק. קובעים את הקציר. משכירים פועלים
יש אוכל, מוזיקה."
"וריקודים... אבא אף פעם לא רוקד"
"כולם רוקדים" "לא אני, אני לא יודע לרקוד"
"אם כך, אני אלמד אותך."
שיםאת היד כאן. הנה מוכן? אחת שתיים
שלוש אחת שתיים שלוש אחת שתיים אחת
אולי לא נוכל רק ארבעתנו , לעשות לנו נשף ריקודים משלנו כאן . הרחק מכולם
לאן את הולכת?
לקטוף פרחים
אני אתלה כמה מהם הפוכים לייבוש כדי
שהם ישמרו על צבעם. יהיו לנו פרחים כל החורף
"שרה אמרה חורף זה אומר שהיא תישאר... נהדר אני אבוא גם"
עצור
"את מתגעגעת לים הרבה שרה?"
"כן. אני כן"
"האדמה כאן מתגלגלת קצת כמו הים"
כשהרוח מתנופפת על הדשא היא נראית בדיוק כמו הרוח על הים
כשהרוח מתנופפת על הדשא היא נראית בדיוק כמו הרוח על הים
מעולם לא ראיתי את זה קודם איך קוראים לזה?
מצנפת הכלה
טוב אין לנו את זה במיין יש לנו גולדורוד חוף ואסטרים פראיים ורגוורת' צמרי, וולי ראד יבלתי?
וולי ראד יבלתי?
איזה שם מצחיק לא?
וולי ראד יבלתי על האדמה, ובכל הסביבה
וולי ראד יבלתי בכל מקום, וולי ראד יבלתי בכל כף, וולי ראד יבלתי על האף!
בתיאבון
אנה?
"קיילב",
"ה' תודה על כל האוכל. תודה ששלחת לנו את שרה.
האם תוכל בבקשה לעזור לה לאהוב את זה כאן ? אמן"
"ארוחת הערב יופי שרה ". "אה כן? יש לחם גם"
"אבא אפה אותו. זה המתכון של אמא שלי"
מה זה "אה כ..?"
"מהמקום ממנו אני באה זה אומר "כן". רוצה קצת שעועית?
"כ....!"
"אמא שלי הייתה שרה לי את זה כשהייתי בגילך קיילב"
"אהבתי את זה! בואי נשיר שוב!" "טוב"
"שיר ג'ייקוב"
"שירו קוקו"
מחר הייתי רוצה לפגוש את הכבשים. אתה יודע שמעולם לא נגעתי באחת ?
"אף פעם??" "אף פעם"
נגעתי בכלבי ים אם זאת. כלבי ים אמיתיים
הם קרירים וחלקלקים והם מחליקים במים כמו דגים
הם יכולים לבכות ולשיר
לפעמים הם נובחים קצת כמו כלב
ניק
"הלוואי ויכולתי לגעת בכלב הים עכשיו". "גם אני"
"איך היה הטיול שלך?"
"הרוח נחלשת, זה שליו" "את צריכה לקחת את ניק כשאת מתרחקת מהבית"
"אני אוהבת את צליל המים"
אני משער, אני משער שאת מרגישה בודדה כאן"
"כל מקום יכול לגרום להרגשה בודדה.
"שרה. אני רוצה שזה יעבוד אבל
"אני יודעת. גם אני".
אני מספרת את השיער של קיילב, רוב הפעמים.
סליחה. הנה, את תעשי זאת. אני אסתכל.
אני רוצה ששרה תספר אותי הפעם!
תעשי את זה את
"מה שמה שלהסירה של וויליאם ? " "היא נקראת: קיטי ווייק"
היא אפורה ולבנה. הוא נקרא על שם שחף קטן שנמצא הרחק מהחוף היכן שוויליאם דג
יש לנו שלוש דודות שגרות לידנו. הן לובשות שמלות משי ובלי נעליים
הן קוראות לעצמן אוצרות שלא נדרשו, היית רוצה אותן. היו מוצאות חן בעיניך"
"האם אחיך נראה כמוך?" "אני חוששת שכן, הוא פשוט וגבוה"
"מה את עושה עם השיער שלי?"
"זה לציפורים. הן ישתמשו בו כדי לבנות את הקינים שלהן
"מאוחר יותר נוכל לחפש קני ציפורים של תלתלים"
"שרה אמרה מאוחר יותר. זה אומר שהיא תישאר"
"אנה,
כן, זה בשבילך. תרשי לי?"
כשהייתי ילדה קטנה, כשהייתי בת 10
אמא שלי מתה.
אבא שלי היה נוסע לימים ארוכים של דיג אחרי זה.
לפעמים אני חושבת שהוא עבד קשה יותר ממה שהיה צריך כי הוא היה כל כך עצוב
היו לי הדודות, שאהבו אותי. ואת וויליאם, אבל זה לא היה אותו דבר
אני יודעת
אתן נראות דומות. כמו משפחה.
(קולות בכי)
"לא!"
"אנה? אנה זה חלום רע. אנה התעוררי! התעוררי
"אמא!"
"אמא שלך הכינה את זה? נכון?
"זה היה של אמא שלי"
"מגי נתנה לי את השאל הזה, אמא הכינה לה."
אבא שם בצד את כל הדברים שהיא אהבה, שמיכת טלאים, התמונה שלה.
"אבא לא מבין"
"לא"
"היא בסדר?"
"היא עטופה בשאל של אמא שלה"
"אני לא יודעת מה לומר לה"
"כשקתרין מתה, לאנה היו את" "הסיוטים האלה."
"כל לילה. היא הייתה נאחזת בי במשך שעה. כששחררתי אותה היא בכתה שוב.
ישנה שנת ישרים, אבלה. נטושה, קול נורא,
היא מרגישה טוב יותר עכשיו.
קתרין לא חוזרת, לא משנה כמה אתה והילדים רוצים אותה ג'ייקוב.
"אולי...
"אולי זו טעות למנוע מהילדים את הזיכרונות שלהם, " "זה מספיק."
"מה את יודעת על זה?"
"קתרין התכוונה שהחפצים שלה יהיו בשימוש ויהיו אהובים".
"אמרתי לא," "היא מתה, ג'ייקוב. הילדים חיים."
"הם זקוקים לקשר אליה. ביקשת מישהו שיעשה שינוי"
"לספר את השיערות שלהם, ללמד אותם לבשל. לשיר להם. לעזור להם עם שעורי הבית"
זו העזרה בשבילי, זה כל מה שאני רוצה."
אני לא יכולה לעשות פה שינוי עד שתשלימו עם מותה של קתרין,"
"זה לא עניינך"
צעדי העבר נוקשים בעקבות ההווה, בין אם אתם אוהבים את זה ובין אם לא
"בנושא הזה את תעשי כרצוני, שרה"
"ולא תעודדי את הילדים לעשות אחרת"
"נעשה מה שנכון,"
" מה שנכון בבית שלי, זה מה שאני אומר שנכון"
"עשיתי את זה בשביל אנה,
אני יודע שאת כועסת ואני מצטער על זה, אבל אני לא מצטערת שעשיתי את זה"
"מה שעשית עשית"
בוא, קיילב, אני רואה את רוז
"ג'ייקוב, מה אמרת לאנשים עליי?" "מתיו ומגי, יודעים כמובן
"והאחרים?" "נאמר להם שאת מבקרת מהמזרח..
"לחודש... חברת משפחה ותיקה"
אתה כזה טיפשון, ג'ייקוב, אין כאן אדם אחד שמאמין שאני חברת משפחה ותיקה, ג'ייקוב.
"ג'ייקוב! בוא לכאן" "מכאן"
"שרה זה מתיו ,מתיו גרנט. נעים מאוד" "שלום" "זאת מגי, שרה" "שלום מגי"
"ג'ייקוב אמר לאנשים שאני חברת משפחה וותיקה"
איכשהו אני לא חושבת שהם מאמינים לזה"
"אני חושבת שאת צודקת! בואי שבי כאן, איתנו"
"האנשים האלה לא באמת לא ידידותיים שרה. הם מגנים על אלה שהם אוהבים "
"כן. אלה החיים ואלה שכבר לא"
"אנחנו גרים לא רחוק מאוד, את יודעת. מתיו ואני"
"אנחנו החווה הכי קרובה".
"אה! לפעמים כשאני מטיילת בלילה אני מדמיינת שאני יכול לראות אור רחוק מהחווה שלכם"
"שרה וויטון- משפחת פרקלי"
"אנחנו נהיה אצלכם.. אצל ג'ייקוב לקציר" "טוב"
"מייביס רדלי- שרה וויטון" "שלום"
"זו מייביס. היא אוהבת את אבא. היא מזמינה אותו לארוחת ערב כל הזמן"
"שרה, התאמנו!"
"סלחו לי. בוא!"
"אבא! ג'ס לקח את שרה."
"זה נקרא: להתערב, קיילב" "תתערב אתה! קח את שרה בחזרה!"
"הייתי אומר שג'ס נראה די נלהב!"
"תודה ג'ס. כעת עליי לרקוד עם חבר משפחה ותיק".
"ישר שרה, שמרי על קשר עין"
"אל תתני לבן לקחת את המושחות. הוא מנסה לחזור לאסם"
בעוד שני ימים נוכל לזרוע את השתילים לשנה הבאה"
"מתיו ומגי יבואו עם הסוסים שלהם. וווהו..."
"אני רוצה לעשות גם את זה". "את רוצה לעשות הכל"
"לנהוג על עגלה, לרכב על סוס, כדי שאוכל להיכנס העירה לבדי"
"על מה אתה מסתכל? כל כך מוזר לראות אישה מאחורי המחרשה?"
"בטח קתרין ידעה לחרוש".
" קתרין.. גדלה בחווה.
המלאכה היתה מוכרת לה כמו נשימה.
הכרתי אותה כל חיי. ואז יום אחד התחתנו ו.. זה היה כאילו תמיד היינו נשואים,
"מה לגבייך? בטח היה לך מישהו? גבר הרגיש ככה כלפייך"
"כ...ן.... לא התחתנתי איתו מאותה סיבה. כולם ציפו לזה."
"הכרנו אחת את השני כל כך הרבה זמן. הוא חשב.
הוא חשב שהוא יודע כל מה אני חושבת."
"ככה זה היה עם קתרין"
"אני יודעת"
"אהבתי את קתרין, שרה.
"אתה עדיין אוהב אותה, ג'ייקוב"
"אני חושבת שהכבשים האלה צריכות שמות, מה דעתכן?"
"מה לגבי הארייט, על שם אחת הדודות.
"ו... הקטנה הזו שם עם פנים שחורות תהיה מגי. היא מזכירה לי את ההליכה שלה, העין היציבה שלה, "
"ו... הקטנה הזו שם תהיה לו.
"אוי אני לוהטת! מה אתם אומרים, נהיה שובבים ונלך לשחות?"
"לשחות? לשחות איפה? אנחנו לא יודעים לשחות!"
"אתם לא יודעים לשחות? אז קדימה! אלמד אתכם באגם הקטן. בואו"
"בואו!
"אני טובעת כל פעם!"
"פשוט קחי נשימה עמוקה ותחזיקי את האוויר, ותצופי כמו בלון. תראי"
"זה מה שלווייתנים עושים, קיילב"
"זה כמו בים שרה?" "הו, בכלל לא. הים מלוח"
"נמתח למרחקים עד להיכן שהעין רואה. מנצנץ כמו שמש על זכוכית"
"ויש גלים". "גלים כאלה?"
"אבא, חלמתי חלום מושלם אבא.
"חלמתי שהשדות הפכו לים, שניצנץ כמו שמש על זכוכית.
חלמתי ששרה היתה מאושרת.
"זה בשביל וויליאם? הערבה?" "כן"
"יש משהולא בסדר פה. משהו חסר. אבל מה?"
"זה גמל?"
"זאת פרה!" "הא...
לא הצלחתי לזהות בגלל האוזניים"
"שבשבת היתה המילה הראשונה שלי. המילה הארוכה הראשונה שלי.
אבא אמר לי". "שלי היתה : חבצלת. מה היתה המילה הראשונה שלך שרה?"
"דיונה.
"דיונה?" "בבית יש לנו צוקי סלע ליד הים. ויליאם ואני מצאנו מקום חולי ועשינו דיונה.
כשהיינו קטנים היינו מחליקים למים."
"לנו אין דיונה כאן." "דווקא יש לנו" "יש לנו??"
"בואו".
"שרה: הדיונה שלנו!"
"זה נראה גבוה! שרה, את מפחדת?"
"מפחדת? מפחדת ! בטח שאני לא מפחדת!"
"אם תעשי את זה, אני אלמד אותך לנהוג על עגלה!"
"אתה תלמד אותי לנהוג על עגלה בכל מקרה!"
"קפצי שרה! קפצי"
"זו דיונה טובה? "זו דיונה נפלאה! לכו, "
תפסו למעלה! ככה בדיוק. קפיצה גדולה! אתה יכולה!
"עכשיו אנה!" "תקפצי אנה!"
"עכשיו אתה ג'ייקוב!" "לא, לא".
"אתה מפחד אבא?"
"קפוץ אבא!" "אבא קפוץ!"
"אני רוצה לעלות שוב!" "גם אני"
"ג'ייקוב, קפה?
"זה נחמד השינוי שעשית בזה. אני מתכוון לקפה".
"ג'ייקוב." "כן?" "תודה על הדיונה"
"אה, זה לא היה דבר גדול".
"זה כן היה דבר גדול. עבורי.
"אז אני שמח. בבקשה".
"שלום!"
"זה יום נפלא, לא כך?" "הו כן! חם נורא"
"בעדינות. אני נעשית כבדה יותר כל יום".
"ג'ייקוב". "האור מגי. אני מודה לך עליו."
"הבחנת בו?" "כן".
"מגי! התרנגולות ".
"הן בשבילך שרה, לאכילה".
"איזה מתוקות שהן" "התרנגולות האלה לא יהיו לאכילה"
"פרחי אסתר לגינה שלך" "לגינה שלי?" "אהה"
"מגי, את לא צריכה לסחוב". "אני בסדר, יש לי עוד חודש ללידה".
"זיניות, מריגולד, וחמניות פרא".
"לנו היתה פעם גינת פרחים"
"בקבר של אמא , אנחנו תמיד מביאים פרחים אבל הם נובלים ומתים"
אבא לא רוצה שם גינה. אני לא יודעת למה..
אבל, זה יכול להיות דבר יפה לעשות, לא כך שרה?"
"כן. זה יהיה דבר מאוד טוב".
"אנה תכלי בבקשה להביא לנו לימונדה?"
"זה לא מה שציפית לו".
"במובנים מסויימים זה כן."
"אבל יש כמה דברים שמעולם לא צפיתי להם.
"קתרין?"
"היא כאן. את יודעת? אני יכולה להרגיש בה."
לפעמים אני. אני חושבת שאני יכולה להרגיש בריח שלה.
"אני יודעת"
"ג'ייקוב. לא מסוגל לשחרר אותה.
"והילדים?"
"קיילב, לקיילב יש כל כך הרבה מקום עבורי"
אנה מנסה.
"אבל זה לא מספיק?"
לא התכוונתן לשתול את הפרחים?" "כן! עכשיו!"
"יש משהו לגבי גינות פרחים!" "הן מאוד מלכלכות!"
"בקרוב תכלי לנהוג עגלה אלינו, ואתן לך עוד פרחים. יש לי גם דייזי.
"היו לנו כאלה גם במיין. אבל מעולם לא נהגתי עגלת חווה."
"ג'ייקוב יכול ללמד אותך" "גם אני יכולה".
"מגי הביאה לנו את פרחים האלה ג'ייקוב. זו הגינה שלי.
"זה נחמד שאת כאן שרה".
את וודאי מתגעגעת לחברייך ולמשחה שלך, בבית."
"תמיד אפשר להתגעגע. בכל מקום בו את נמצאת."
"את תבואי?" "אני אבוא. בקרוב. לפני התינוק. להתראות.."
"אז, עכשיו. איך נקרא לתרנגולות האלה?"
"ידעתי! התרנגולות האלה לא יהיו לאכילה!"
"לזאת קוראים: כ...ן, ולזאת: דיונה." "ולזאת וולי ראד יבלתית"
"קדימה. נכין ארוחת ערב".
"תודה". "ניק יכול לבוא איתנו העירה?"
"הוא ישמח יותר פה"
"בוא ניק".
"היה לך אי פעם כלב שרה?"
"לוויליאם היתה. קראו לה: גרייסי"
לפעמים היא יצאה לדוג איתו. אבל היא היתה נובחת על השחפים.
"לאבא היה כלב. תשאלי אותו" "מה לשאול אותו?"
"תשאלי אותו מה היה שמו של הכלב?"
"טוב. מה היה שמו של הכלב?" "תני ניחוש"
"טוב. רקס? לא, אז.. רובר?"
"לא, ניחוש". "א... ווילי?"
"מורטימור? הנרי? ספוט?"
"לא שרה. תני ניחוש". "אה.. מייק? טום?"
"שרה. הרשימה.." "בוקר טוב גברת פרקלי".
"אני תהיתי. אולי יש לך אפרסקים משומרים".
"כן יש לי את אלה". "מה לגבי אלה? תוצרת בית, שם? קופסה אחרונה"
"יופי." "שרה! האפרסקים של גברת פארקר הם נוראיים!" "זה לא משנה"
"אלה האפרסקים שאני הכנתי שרה".
"הם נראים נהדר. אקח שניים". "או! יופי!"
"תשמעי שרה!"
"אנה, את רוצה לצייר?" "אני לא יודעת איך"
"היית רוצה לנסות?" "כן".
"שרה, יש לנו גם תפוזים טריים. " "יופי. אני אקח את המחברת הזו"
"ואת אלה.. ועוד דבר אחרון".
"נוכל לעצור בקבר של אמא?" "לא היום".
"ג'ייקוב זה בסדר. אם אנה רוצה", "לא".
"לא מפריע לי, באמת. עוד מוקדם אנחנו יכולים לעצור אם אתה רוצה "
"לא. נעשה זאת ביום אחר".
"אבא! תשמע!"
"את תצטערי על זה.." "אולי, לפחות נדע תמיד איפה הוא נמצא"..
"זה יפה קיילב".
"יש פה אווזים ?" "לפעמים. להקות שלהם מגיעות".
"יום למחרת הן נעלמות." "עפות למקום אחר.."
"אוי ניק, ניק! ניק! ניחוש- לכלב שלך קראו "ניחוש! נכון אנה?"
"אישה חכמה. אבל משוגעת, אתם יודעים. היא קנתה את האפרסקים של גברת פרקלי"
"ג'ייקוב, מה קרה?" "נשרים. משהו מת".
"ג'ייקוב זו הכבשה מגי! תעשה משהו!"
"כנראה זאב ערבות" "מה באמצע היום? בזמן שהיינו בעיר?"
"העצמות יאספו עד הבוקר". "לא! שו! הסתלקו!"
"שרה! הם עושים את תפקידם. " "ג'ייקוב! תעשה משהו!!"
הן חייבות לצאת לשדה, הן חייבות לאכול! זה קורה. לא צריך להיקשר אליהן,"
"רעבה?" "לא"
האסם הוא מקום טוב לחשוב בו. יש מרחב.
"היית חושב, לא כך? שבארץ הרחבה הזו יש מספיק מרחב לכולם"
"אבל אין".
נכון?
"זה הסרבל שלך?"
"שאלתי אותו מאבא שלך." "נשים לא לובשות סרבל"
"האישה הזו כן. הגג זקוק לתיקון".
"קיילב, כדאי שתאסוף את הכבשים לאסם עכשיו
אני לא אוהב את המראה של זה.. אנה תביאי כמה מצרכים לאסם"
"נצטרך לתקן את הגג מהר, לפני שהסערה תבוא." "אני אעזור לך".
"עשיתי את זה בעבר. אני מבינה בגגות. אני טובה בנגרות."
"זוכר? אמרתי לך".
קיילב הכבשים! אנה- את יודעת מה להביא. ואז תעזרי לקיילב"
"את מהירה?" "אני מהירה ואני טובה" "זה הסרבל שלי?"
"למה היא רוצה ללבוש את הסרבל של אבא? אמא אי פעם לבשה סרבל?"
"מהר, מהר! קיילב.
"מהר, שרה, זה לא בטוח בגובה הזה".
"שרה, בואי לאסם. עכשיו!" "אתה לך כבר. סיל!! איפה את?"
"איפה שרה?" "שרה, איפה היית?"
"את בסדר?" "סיל כאן?" "לא. " "שרה! אל תצאי החוצה שוב!" "שרה, לא!"
"אבא!" "תחזרי הנה"
"סיל! סיל!
"מה את עושה??" "ג'ייקוב, התרנגולות! סיל !!"
"שרה- בואי כבר!" "ג'ייקוב- בבקשה!"
"תשכחי את החתולה- את תמותי! את חייבת להיכנס." "תן לי ללכת!"
"שרה, את בסדר?"
"אנה תחזרי פנימה! תחזרי פנימה!"
"שרה! איפה סיל? את יודעת?"
"אוי לא. מעולם לא הייתי צריכה להביא אותה! מעולם לא הייתי צריכה לבוא הנה! "
"לא התכוונתי לזה !." "כן, את כן! ראיתי כרטיס רכבת בשידה שלך
מעולם לא התכוונת להישאר!!"
"אנה מהרי! שרה קדימה!"
"מה הצבע של הים בסערות?"
"כחול, אפור וירוק, למה?"
"עכשיו אני יודע מה חסר בציור שלך"
"למה אתה מתכוון?" "צבעים. צבעים של הים".
צבעים של הסערה. כחול, פור וירוק".
"ג'ייקוב?" "זה ברד".
"זה נראה כמו שמש, על זכוכית".
"אוי, ג'ייקוב".
"הכל מת".
"אנה,
"נשתול פרחים חדשים. אני מבטיחה".
"ג'ייקוב,
"היבולים?" "שני שדות הושמדו"
"אולי עוד אחד".. "הו, אני מצטערת ג'ייקוב!"
אפשר לשתול מחדש?" "מאוחר מידי"
"אולי.. אולי נצטרך למכור את הכבשים"
"למכור את הכבשים?" "הכבשים אינן חיות מחמד שרה!
אנחנו חיים מהן. בצורה כזו או אחרת".
"אני יודעת את זה ג'ייקוב. אני רק רוצה לעזור.".
"איך אוכל לעזור?" "נהיה בסדר". נסתדר.
"יש לי קצת כסף. אתה מוזמן להשתמש בו" "לא!"
"אני לא צריך את זה."
"אתה לא צריך שום דבר. נכון?
אתה לא צריך אף אחד. אתה לא צריך!
"אתה לא יכול לקחת שום דבר מאף אחד, כי אתה עדיין כל כך מלא בה
מלא בקתרין. אין מקום בחייך לאף אחד.
אין מקום לאף אחד להביא שינוי. אין מקום בליבך!
"זה לא נכון".
"אני רציתי שזה. אני עושה כמיטב יכולתי.
"יש דברים שפשוט אי אפשר להכריח אותם לקרות". אני יודע".
אבל,".... "זה לא יצליח בסוף, אה?"
"הילדים מאוד מחבבים אותך שרה. וגם אני. זה רק..
"זה פשוט לא יעבוד".
"חטפתם את החלק הכי גרוע של הסופה. אנחנו כמעט לא נרטבנו"
שרה?" "כן?" "משהו לא בסדר"
"אני לא בסדר." "שרה?"
"זה היה כל כך נעים. היא הוציאה את כל החפצים של אמא .
אבא לא הכריח אותה להחזיר אותם למקום. אבל החודש כמעט נגמר"
"היא לא תישאר?"
"הו! סיל! סילאת בסדר!! ילדה טובה
עכשיו שהיא מצאה את סיל, יש לה כל מה שהיא צריכה כדי לחזור הביתה".
אל תגידי לקיילב שאמרתי את זה".
"את מצטערת שהיא באה?" "לא". "גם אני לא".
"אנחנו הולכים למגי קודם ואז לאן?"
"ובכן, קודם תלמדי אותי איך לנהוג בעגלה הזו.
אז- קו, מושחות, רסן.."
"אמא הייתה אוהבת את זה". "כן"
אבל אנה, הפרחים הללו לא בשבילה. הן בשבילך".
אבל זה יכאיב לאבא" "לא יותר משכואב לו כבר עכשיו
אני אומר לו"
"את הולכת לעזוב אותנו?" "הו, אנה...
אני לא יכולה להיות.
אבא שלך רוצה סוג של אישה שאני לא יכולה להיות"...
"אבל את יכולה לנסות? לא תוכלי? למען קיילב?"
"ג'ייקוב, עשיתי משהו שלא תאהב"
"אנחנו עשינו משהו שלא תאהב. שתלנו פרחים בקבר של אמא".
"זה לא היה המקום שלך".
"לא, זה לא היה. זה היה המקום שלך".
"שרה! ג'ייקוב!"
"שרה, התינוק, הוא הקדים. הרופא לא נמצא" "אנחנו באים"
"האם מגי תמות אבא? כמו אמא?"
"קיילב!"
"לא, קיילב, לא".
"אני לא יודעת איך לעשות את זה שרה." "אני יודעת"
"גם אני לא יודעת איך לעשות את זה".
"אני זקנה מידי" "הו לא. אמא שלי היתה זקנה כשהיא ילדה אותי"
"כמה זקנה?" "כמה זקנה את?"
"לא ציפית לאהוב אותו... נכון?"
"תקראי למתיו, שרה!"
"ג'ייקוב אני כל כך מפחדת".
"אני יודע"
"שרה!!
ג'ייקוב! ג'ייקוב!"
הוא לא נושם, אני לא יודעת מה לעשות! מתיו, התינוק לא נושם! מתיו מהר"
(בכי של תינוק)
(אנחות)
"היא היתה צעירה מידי. 17 כשאנה נולדה.
זה לקח יומיים כאב נוראי נוראי
הרופא אמר שזה בגלל שהיא כל כך צעירה קטנה
אמר שאולי לא כדאי לנו עוד
חשבתי שבשלוש שנים אני צריך בן
ואז היא לא הייתה שם לא
הייתה מכורבלת לידי במיטה.
ואני לא יכולתי לעצור מספיק זמן כדי
היה לי תינוק, שרה. ילדה בת שלוש.
חוה, גידולים חקלאיים ובעלי חיים ובית. היא פשוט .
לא היתה שם.
לא יכולתי לעצור מספיק זמן כדי להיפרד ממנה
להגיד לה שאני מצטער. ש.. זו היתה אשמתי.
שאני מתגעגע אליה.
יותר מלחיים עצמם.
"שאהבת אותה"
"זכרי, יד חזקה" "כן, ג'ייקוב"
"כדאי להיות בבית לפני שמחשיך. הנהיגה קשה כשהירח לא מלא" "כן ג'ייקוב"
"למה אנחנו לא יכולים להצטרף אלייך? למה את צריכה לנסוע לבד"
"כי אני צריכה. תטפלו יפה בסיל"
"אני באמת רועש. אמרת בעצמך".
"לא קיילב. היא היתה אומרת לנו"
"הבית קטן מידי". "הבית לא קטן מידי!"
"היא עוזבת!" "היא לא".
לא בלי המטען שלה, ובלי החתולה סיל, ובלי להיפרד
עדיין לא"
"מה שרה עומדת לעשות?" "אני לא יודע
"שרה היא שרה. היא עושה דברים בדרכה שלה, אתם יודעים"
"אני יודע"
"תשאלי אותו אם היא חוזרת! " "ברור שהיא חוזרת!"
"קיילב"
"אבא! אבא! זה חסר!" "מה חסר?"
"לשרה היה כרטיס נסיעה ברכבת למייל בשידה שלה,