אני רוצה, שלרגע אחד,
תחשבו על השתתפות במשחק מונופול,
אלא שבמשחק הזה, הצירוף
של מיומנות, כשרון ומזל
שעוזר להצליח במשחק, כמו בחיים,
הפך ללא-רלוונטי,
משום שהמשחק "מכור",
והוא מוטה לטובתכם.
יש לכם יותר כסף,
יותר הזדמנויות לנוע על פני לוח המשחק,
ויותר גישה למשאבים.
ובעודכם חושבים על החוויה הזו,
רציתי שתשאלו את עצמכם,
איך יכולה החוויה הזאת,
להיות שחקן בעל זכויות-יתר במשחק מכור
לשנות את האופן בו אתם חושבים על עצמכם
ואיך אתם מתייחסים לשחקן האחר?
ערכנו מחקר בקמפוס אונ' ברקלי שבקליפורניה
כי לבחון בדיוק את השאלה הזו.
הבאנו יותר מ-100 זוגות
של זרים למעבדה,
ובהטלת מטבע
נתנו באופן אקראי לאחד מהשניים
את תפקיד השחקן העשיר במשחק המכור.
הוא קיבל פי שניים כסף.
כשהוא עבר את משבצת התחל,
הוא קיבל סכום כפול,
וזכה להטיל שתי קוביות במקום אחת,
וכך זכה לנוע הרבה יותר על פני הלוח.
[צחוק]
ובמשך 15 דקות
צפינו, במצלמות מוסתרות, במה שקרה.
ומה שאני רוצה לעשות היום,
בפעם הראשונה,
הוא להראות לכם מעט ממה שראינו.
יהיה עליכם לסלוח לנו על איכות הקול,
במקרים מסוימים, כי, שוב,
אלו היו מצלמות מוסתרות.
לכן הוספנו כתוביות.
שחקן עשיר: כמה שטרות של 500 יש לך?
שחקן עני: רק אחד.
שחקן עשיר: אתה רציני?
שחקן עני: כן.
שחקן עשיר: לי יש שלושה.
[קולות צחוק]
אין לי מושג מדוע הם נתנו לי כ"כ הרבה.
פול פיף: אם כן, לשחקנים התברר במהירות
שמשהו משונה קורה.
לאדם אחד יש בבירור הרבה יותר כסף
מאשר לאחר, ובכל זאת,
ככל שהמשחק התפתח,
ראינו שהבדלים בולטים יותר
ודרמטיים יותר מתחילים להופיע
בין שני השחקנים.
השחקן העשיר
החל לנוע על הלוח ברעש,
כשהוא ממש חובט בלוח בכלי המשחק שלו
בעודו מתקדם.
הייתה סבירות גבוהה יותר לראות סימני שליטה
וסימנים לא מילוליים,
הפגנות כוח
וחגיגות נצחון אצל השחקנים העשירים.
הייתה לנו קערה של בייגל'ה שהונחה בצד.
הנה היא, בפינה הימנית התחתונה.
שאפשרה לנו לצפות
בהתנהגויות הצריכה של המשתתפים.
פשוט עקבנו אחרי מספר הבייגל'ה שהמשתתפים אכלו.
שחקן עשיר: הבייגל'ה האלה הם איזה תכסיס?
שחקן עני: אני לא יודע.
פ"פ: כלומר, אין הפתעות.
השחקנים עלו עלינו.
הם תוהים מה קערת הביגל'ה
עושה שם בכלל.
אחד אפילו שואל, כפי שראיתם זה עתה,
האם קערת הבייגל'ה היא תכסיס?
ולמרות זאת, כוחן של הנסיבות
משתלט באורח בלתי-נמנע,
והשחקנים העשירים מתחילים לאכול יותר בייגל'ה.
שחקן עשיר: אני מת על בייגל'ה.
[צחוק]
פ"פ: וככל שהמשחק נמשך,
אחד הדפוסים המעניינים והדרמטיים באמת
שזיהינו, מתחיל להופיע,
והוא שהשחקנים העשירים
ממש מתחילים לנהוג בגסות כלפי האדם האחר,
הם פחות ופחות רגישים למצוקה
של השחקנים העניים והמסכנים,
ויותר ויותר מפגינים
את סממני עושרם החומרי,
עולה הסבירות שהם יפגינו כמה טוב מצבם.
שחקן עשיר: יש לי די כסף לקנות כל דבר.
שחקן עני: כמה יש לך?
שחקן עשיר: אתה חייב לי 24 דולר.
תכף תפסיד את כל כספך.
אני אקנה את זה.
יש לי כ"כ הרבה כסף.
יש לי כ"כ הרבה כסף.
אני יכול להמשיך לשחק לנצח.
שחקן עשיר 2: אני ארכוש כל מה שיש על הלוח הזה.
שחקן עשיר 3: תכף ייגמר לך הכסף.
אני בעצם מסודר לגמרי עכשיו.
פ"פ: והנה מה שלדעתי
היה ממש ממש מעניין:
בתום 15 הדקות,
ביקשנו מהשחקנים לדבר על חוויית המשחק שלהם.
וכשהשחקנים העשירים דיברו
על הסיבה שבזכותה הם זכו
במשחק המונופול המכור הזה --
[צחוק]--
הם דיברו על מה שעשו
כדי לקנות את הנכסים השונים
ולהרוויח את הצלחתם במשחק,
והיו הרבה פחות קשובים
לכל המאפיינים האחרים של המצב,
כולל אותה הטלת מטבע
שהעניקה להם באופן אקראי
את עמדת היתרון מלכתחילה.
וזו תובנה באמת מדהימה
לגבי האופן בו המוח מפרש יתרון.
במשחק המונופול הזה אפשר להשתמש
כמשל להבנת החברה
והמבנה ההיררכי שלה,
שבו למעט אנשים
יש המון עושר והמון מעמד,
ולהרבה אנשים אין.
יש להם הרבה פחות עושר ומעמד
והרבה פחות גישה למשאבים בעלי ערך.
ומה שעמיתיי ואני, עשינו ב- 7 השנים האחרונות
הוא לחקור את ההשפעות של היררכיות כאלה.
מה שמצאנו, אחרי עשרות מחקרים
ואלפי משתתפים בכל הארץ,
הוא שככל שעולה רמת העושר של אדם,
יורדות תחושות החמלה וההזדהות שלו,
ותחושות הזכות, ה"מגיע לי",
ואידאולוגיית האינטרס העצמי, מתגברות.
במחקרים מצאנו שבאמת
עולה הסבירות שאנשים עשירים יותר
יטיפו לכך שתאוות-בצע היא דבר טוב,
ושהגשמת האינטרס העצמי
היא חיובית ומוסרית.
והיום ברצוני לדבר
על כמה מההשלכות של אידאולוגיית האינטרס העצמי,
ומדוע כדאי שהשלכות אלה תהיינה חשובות לנו,
ולסיום, מה אולי אפשר לעשות.
כמה מהמחקרים הראשונים שערכנו בתחום הזה
בחנו התנהגות של עזרה,
משהו שהפסיכולוגים החברתיים מכנים:
"התנהגות פרו-חברתית".
והתעניינו מאד לדעת מי הכי סביר
שיציע עזרה לאדם אחר,
האם זה יהיה עשיר או עני.
באחד המחקרים הכנסנו חברים באותה קהילה ,
עשיר ועני, למעבדה
ונתנו לכל אחד מהם שווה-ערך של 10 דולר.
אמרנו למשתתפים
שהם יוכלו לשמור לעצמם את 10 הדולרים,
או להתחלק בחלק מהם,
אם ירצו,
עם אדם זר
אלמוני לגמרי.
והם לעולם לא יפגשו עם אותו זר.
ובדקנו כמה האנשים נתנו.
אנשים שהרוויחו 25,000
ולפעמים פחות מ-15,000 דולר בשנה,
נתנו ב-44% יותר מכספם
לאותו זר
מאשר אנשים שהרוויחו 150,000
או 200,000 דולר בשנה.
ביקשנו מאנשים לשחק במשחקים
על מנת לראות מי נוטה יותר לרמות
על מנת להגדיל את סיכויי הזכייה בפרס.
באחד מהמשחקים, "טיפלנו" במחשב
כך שתוצאה מסוימת, מעל ניקוד מסוים,
הייתה בלתי אפשרית.
לא ניתן היה לקבל יותר מ- 12 נקודות במשחק,
ולמרות זאת, שחקנים עשירים יותר,
נטו יותר לרמות במשחק
על מנת לזכות בפרס בשווי 50 דולר,
הם רימו פי 3 או פי 4 משחקנים עניים.
במחקר אחר בדקנו אם
אנשים יתפתו לקחת ממתק
מקערת ממתקים לגביה צוין בפרוש
שהיא נשמרת עבור ילדים --
(צחוק) --
שמשתתפים -- אני לא צוחק.
אני יודע שזה נשמע כמו בדיחה.
אמרנו למשתתפים באופן מפורש
שהממתקים בקערה מיועדים לילדים שמשתתפים
במחקרים התפתחותיים במעבדה סמוכה.
הם משתתפים במחקר. הממתקים נועדו עבורם.
אנחנו פשוט בדקנו כמה ממתקים המשתתפים במחקר לקחו.
משתתפים שחשו עשירים
לקחו כמות כפולה של ממתקים
בהשוואה למשתתפים שחשו עניים.
בדקנו אפילו מכוניות,
ולא סתם מכוניות,
אלה האם נהגים של סוגי מכוניות שונות
נוטים לעבור על החוק יותר או פחות.
באחד מהמחקרים הללו, בדקנו
האם הנהגים עוצרים עבור הולך רגל
שהעמדנו ליד מעבר החציה.
בקליפורניה, כפי שכולכם יודעים,
כי אני בטוח שכולנו עושים זאת,
החוק מחייב לעצור ולתת זכות קדימה
להולך רגל במעבר חצייה.
הנה דוגמה לניסוי כזה.
זה המתנדב שלנו, משמאל
מתחזה להולך רגל.
הוא מתקרב והרכב האדום עוצר.
וכמנהג נהגי קליפורניה, המשאית נעקפת
על ידי האוטובוס שכמעט דורס את הולך הרגל.
(צחוק)
והנה דוגמה למכונית יקרה יותר,
טויטה פריוס, שנוסעת בלי לעצור
ו- BMW שמתנהגת בצורה דומה.
כך שבדקנו מאות מכוניות
במשך מספר ימים,
ורשמנו מי עצר ומי עבר.
ומצאנו שככול שהמכונית
הייתה יקרה יותר,
הנטייה של הנהג לעבור על החוק
עלתה בהתאם.
אך אחת מהמכוניות, אפילו לא אחת
מקבוצת המכוניות הזולות ביותר
עברה על החוק.
קרוב ל- 50% מהמכוניות
בקבוצת המכוניות היקרה ביותר
עברו על החוק.
ערכנו מחקרים נוספים בהם גילינו
שאנשים עשירים יותר נוטים יותר לשקר במשא ומתן,
לאמץ התנהגות לא אתית בעבודה
כמו גנבת מזומן מהקופה,
לקיחת שוחד, לשקר ללקוחות.
אני לא מנסה לרמוז
שרק אנשים עשירים
מציגים סוג התנהגות כזה.
בכלל לא.
למעשה, אני חושב שכולנו,
בחיי היום-יום, כל דקה ודקה
נאבקים בשאלות הללו
מתי, או האם, לשים את טובתנו האישית
לפני טובתם של אנשים אחרים.
וזה מובן מכיוון
שהחלום האמריקני מדבר על כך
שלכולנו מגיעה הזדמנות שווה
להצליח ולשגשג,
כל זמן שנתאמץ ונעבוד קשה,
ועל מנת להשיג את החלום צריך לפעמים,
להעמיד את טובתנו האישית
לפני טובתם ורווחתם של אנשים אחרים סביבנו.
אבל מה שגילינו הוא,
שאנשים עשירים יותר, נוטים יותר
לרדוף אחרי חלום ההגשמה האישית,
אחרי הצלחות והישגים,
על חשבונם של הסובבים אותם.
בתרשים הבא רואים את ההכנסה הממוצעת למשק בית
לפי חמישונים, ואת ה- 5% העשירים באוכלוסייה
לאורך 20 השנים האחרונות.
בשנת 1993, ההבדלים בין
החמישונים באוכלוסייה, מבחינת הכנסה,
היו בולטים למדי.
לא קשה להבחין בהבדלים.
אך במהלך 20 השנים הבאות,
אותו הבדל המשמעותי
גדל להבדל עצום
בין העשירים ביותר לכל השאר.
למעשה, 20% העשירים ביותר באוכלוסייה
מחזיקים בכמעט 90% מהעושר הכולל במדינה.
זוהי רמה גבוהה ללא תקדים
של אי שוויון כלכלי.
המשמעות היא שהעושר
לא רק מתרכז בידי קבוצה מצומצמת של אנשים,
אלא שהחלום האמריקני
הולך ומתרחק
מרוב האנשים כמונו.
ואם זה המקרה, כפי שגילינו,
שאנשים עשירים יותר,
נוטים יותר להרגיש שהעושר מגיע להם בזכות,
ונוטים יותר לשים את הצרכים והאינטרסים שלהם
לפני הצרכים והאינטרסים של אנשים אחרים,
ומוכנים לעשות דברים שישרתו את הצרכים והאינטרסים שלהם,
ושאין סיבה לחשוב
שההתנהגות הזו תשתנה.
למעשה, יש לנו את כל הסיבות להאמין
שהמצב רק ילך ויחמיר,
ושכך יראה המצב אם המגמה תמשיך,
והפערים יתרחבו באותו הקצב, ב- 20 השנים הבאות.
חוסר שוויון, חוסר שוויון כלכלי,
צריך להדאיג את כולנו,
ולא רק בגלל אלו המצויים בתחתית
הסולם החברתי,
אלא בגלל שאנשים וקבוצות
שחיים בסביבה של חוסר שוויון כלכלי
משיגים תוצאות גרועות יותר,
לא רק אלו שבתחתית הסולם,
כולם.
יש המון מחקרים משכנעים
שמגיעים ממכוני המחקר המובילים בעולם
ומראים את מגוון הדברים
שנפגעים
בשעה שחוסר השוויון הכלכלי מעמיק.
האפשרות להיחלץ ממעמד נמוך,
דברים שחשובים לכולנו,
כמו בריאות, לכידות חברתית,
כולם יורדים בשעה שחוסר השוויון עולה.
ובאופן דומה, תופעות שליליות
בקבוצות חברתיות ובחברה כולה,
תופעות כמו השמנה, ואלימות,
מספר הכלואים, ועונשים,
שיעורם עולה במקביל לעלייה באי השוויון הכלכלי.
ושוב, מדובר בממצאים שלא התגלו
רק ע"י חוקרים בודדים, אלא בממצאים שמהדהדים אלינו
מכל שכבות החברה.
אפילו האנשים שבראש הסולם חווים את התופעות הללו.
אז מה עושים?
התהום הזו של התמקדות בקידוש העצמי,
ההשפעה הממאירה, השלילית
נראית כתופעה שיצאה מכלל שליטה,
ולא ניתן לעצור אותה,
בוודאי לא משהו שאנשים בודדים מסוגלים לעשות.
אבל בעצם, גילינו
במעבדות המחקר שלנו
שהתערבויות פסיכולוגיות קלות,
שינויים קלים בסולם הערכים של אנשים,
דחיפות קלות לכיוון מסוים,
מסוגלות לשקם את רמות השוויוניות וההזדהות עם האחר.
לדוגמה, אם מזכירים לאנשים
את היתרונות הטמונים בשיתוף פעולה,
או את היתרונות של קהילה,
גורמים לאנשים עשירים לחזור ולהיות שוויוניים
בדיוק כמו אנשים עניים.
במחקר אחד, נתנו לאנשים לצפות בסרטון קצר,
רק 46 שניות, שעסק בעוני בקרב ילדים
שנועד להזכיר להם את צרכי האחר
בעולם שסביבם,
ואחרי שצפו בסרטון,
בדקנו עד כמה הם מוכנים
להשקיע מזמנם הפרטי בזרים
שהוצג בפניהם בניסוי כאדם במצוקה.
אחרי שצפו בסרטון, שעה לאחר מכן,
אנשים עשירים הראו נדיבות דומה
והיו מוכנים להשקיע מזמנם הפרטי בעזרה לאותו אדם,
אדם זר, בדיוק כמו אנשים עניים,
כך שניתן להניח שההבדלים הללו אינם
מולדים או קבוצתיים,
אלא ניתנים לשינוי
בעזרת שינוי קל של סולם הערכים,
דחיפות קלות לכיוון החמלה
וחבטות לכיוון ההזדהות עם הזולת.
ומעבר לקירות המעבדה שלנו,
התחלנו לראות ניצני שינויי בחברה.
ביל גייטס, אחד האנשים העשירים במדינה,
בנאום שנשא בטקס הסיום של אוניברסיטת הארוורד,
דיבר על האתגר הניצב בפני חברה
הסובלת מאי שוויון כאתגר הגדול ביותר,
הוא דיבר על הצעדים שחייבים להתבצע על מנת להלחם בתופעה,
ואמר: "ההתקדמות האנושית הגדולה ביותר
אינה התגליות המדעיות,
אלא הצורה בה אנו מיישמים את התגליות הללו
על מנת לצמצם פערים ואי שוויון."
הוקמה קרן "ההתחייבות לנתינה",
בה יותר מ- 100
מהאנשים העשירים ביותר במדינה
התחייבו לתרום חצי מהונם לצדקה.
ניתן לראות את העלייה
של עשרות תנועות המגיעות מהשטח,
כמו תנועת "אנחנו האחוז האחד",
ותנועת "דור המשאבים".
או תנועת "עושר לטובת הכלל",
בהם האנשים העשירים ביותר
באוכלוסיית המדינה,
חברים במאיון העליון ובקבוצות דומות,
אנשים עשירים,
משתמשים במשאבים הכלכליים העומדים לרשותם,
מבוגרים וצעירים כאחד,
זה מה שתמיד מפתיע אותי,
ממנפים את העושר שלהם,
את המשאבים הכלכליים שלהם,
על מנת להילחם באי השוויון
דרך תמיכה במדיניות חברתית,
שינויים בערכים החברתיים,
ושינויים בהתנהגות של אנשים,
שפועלים כנגד האינטרסים הכלכליים שלהם
אבל עשויים לשקם יום אחד את החלום האמריקני.
תודה לכם.
(מחיאות כפיים)