איך מאכילים עיר?
זוהי אחת השאלות הגדולות של ימנו.
אולם כזו שנשאלת רק לעתים רחוקות.
אנו לוקחים כמובן מאליו שאם אנחנו הולכים לחנות
או מסעדה, או אפילו למבואה של התאטרון זה בעוד שעה בערך,
יחכה לנו שם אוכל,
שמגיע באורח פלא ממקום כלשהו.
אבל אם תחשבו שבכל יום, עבור עיר בגודלה של לונדון,
יש לייצר כמות מספיקה של אוכל,
לשנע, לקנות ולמכור,
לבשל, לאכול, לזרוק ולהיפטר מהאוכל,
ושמשהו דומה צריך לקרות בכל יום
בכל עיר על פני האדמה,
מדהים שאפשר בכלל להאכיל עיר.
אנחנו חיים במקומות כמו זה כאילו
הם הדבר הטבעי ביותר בעולם,
ושוכחים שבגלל שאנחנו בעלי חיים,
ואנו זקוקים למזון,
אנחנו למעשה תלויים בעולם הטבעי
באותה המידה שבה היו תלויים אבות אבותינו.
וככל שרבים יותר מאיתנו עוברים לתוך ערים,
יותר מהעולם הטבעי הזה
נהפך לנופים ייחודיים כמו זה שמאחורי,
זהו שדה פולי סויה במטה גרוסו בברזיל,
על מנת להאכיל אותנו.
אלו נופים יוצאים מגדר הרגיל.
אך מעטים מאיתנו זוכים לראות אותם.
באופן תכוף יותר, נופים אלו
לא רק מאכילים אותנו.
ככל שרבים יותר מאיתנו עוברים לתוך הערים,
רבים יותר מאיתנו אוכלים בשר,
כך ששליש מתוצרת הדגנים שגדלים בעולם
היום משמשת להאכלת חיות
במקום להאכלת חיות אנושיות כמונו.
ולאור העובדה שנדרש פי שלוש מכמות הדגנים--
בעצם, פי עשר מכמות הדגנים-
להאכיל אדם אם האוכל עבר דרך חיה קודם כל,
יוצא שזוהי אינה דרך אפקטיבית להאכיל אותנו.
זוהי בעיה שמחריפה.
מעריכים כי עד 2050, פי שניים
מאיתנו נתגורר בערים.
כמו כן מעריכים כי נצרוך פי שניים
מכמות הבשר ומוצרי החלב.
אז אכילת בשר ועירוניות גדלים יחד.
וזו עומדת להוות בעיה ענקית.
שש מליארד אוכלי-בשר להאכיל,
עד שנת 2050.
זוהי בעיה גדולה. בעצם, אם נמשיך כפי שאנחנו כיום,
זו תהיה בעיה שלא סביר שנצליח לפתור.
190,000 קמ"ר של יערות נהרסים כל שנה
כדי ליצור קרקע חקלאית חדשה.
אף שבמקביל, אנחנו מאבדים כמות שווה
של קרקע חקלאית קיימת מהתמלחות וסחיפה של אדמה.
אנחנו גם מאד רעבים לדלק מאובנים.
נדרשות בערך 10 קלוריות כדי לייצר כל קלוריה
של אוכל שאנו צורכים במערב.
ועל אף ההשקעה האדירה שאנו משקיעים בייצור אוכל
איננו באמת מעריכים אותו.
מחצית מהמזון המיוצר בארה"ב נזרק כיום.
ולבסוף, אחרי כל התהליך הארוך הזה,
אנחנו אפילו לא מצליחים להאכיל את כל העולם כמו שצריך.
מיליארד מאיתנו שמנים כרוניים, כאשר מליארד נוספים גוועים ברעב.
אין בכך הגיון רב.
וכשחושבים שכיום 80% מהמסחר העולמי במזון
נשלט על ידי חמש תאגידים בינלאומיים,
מקבלים תמונה עגומה.
במקביל למעבר לערים, העולם גם מאמץ דיאטה מערבית.
אם אנחנו מביטים לעבר העתיד
זוהי תזונה בלתי- מקיימת.
אז איך הגענו לכאן?
וחשוב מכך, מה בכוונתנו לעשות בקשר לזה?
ובכן, כדי לענות על השאלה הראשונה, הקלה יותר,
לפני כ10,000 שנים, הייתי אומרת
החל התהליך הזה.
במזרח הקרוב העתיק,
הידוע בכינויו "הסהר הפורה".
כפי שאתם יכולים לראות יש לו צורה של סהר.
והוא היה מאד פורה גם כן.
היה זה כאן, לפני בערך 10,000 שנים
ששתי המצאות בלתי רגילות,
חקלאות ואורבניזם, התרחשו
בערך באותו המקום, ובאותו הזמן.
אין זה מקרה.
בגלל שחקלאות וערים כרוכות יחד. הן זקוקות זו לזו.
היה זה גילוי הדגן,
על ידי אבות אבותינו לראשונה,
שהניב מקור מזון שהיה גדול מספיק
ויציב דיו לקיים מושבות קבע.
אם נביט כיצד נראות מושבות אלו,
נראה שהן היו קומפקטיות.
הן היו מוקפות באדמת חקלאות פורה
ונשלטו על ידי מתחמי מקדשים גדולים
כמו זה באור,
שהיו, למעשה
מרכזי חלוקת מזון ריכוזיים, רוחניים
מפני שהמקדשים היו אלו שארגנו את הקציר,
אספו את התבואה, הציעו אותה לאלים,
ואז הציעו את התבואה שהאלים לא אכלו, חזרה לבני האדם.
לכן, אם תרצו,
מכלול החיים הרוחני והפיזי של ערים אלו
נשלט על ידי התבואה והקציר
שקיימו אותם.
ובעצם, זה נכון לגבי כל עיר עתיקה.
אבל כמובן שלא כולן היו כאלה קטנות.
במפורסמת שבהן, רומא, היו כמיליון תושבים
עד המאה הראשונה לספירה.
אם כן, כיצד עיר כזו האכילה את עצמה?
לתשובה אני קוראת "מייל מזון עתיק".
בעיקרון, לרומא היתה גישה לים,
מה שאפשר את הייבוא של מזון ממרחקים ארוכים מאד.
זו היתה הדרך היחידה האפשרית בעת העתיקה,
מפני שהיה קשה מאד להעביר מזון בדרכי היבשה,
אשר היו משובשות.
כמובן שהמזון התקלקל די מהר.
אז רומא חרחרה מלחמה
במקומות כמו קרתגו ומצרים
רק כדי להניח את הטלפיים שלה על מצבורי התבואה שלהן.
למעשה, אפשר לומר שהתרחבות האימפריה
היתה בעצם מעין מסע ארוך, מפרך
ומיליטריסטי של קניות.
(צחוק)
אני אוהבת את העובדה הזו, אני חייבת לציין את זה:
רומא בעצם ייבאה צדפות מבריטניה,
בשלב מסוים. לדעתי זה מדהים.
אם כן, רומא עיצבה את העורף שלה
על סמך התיאבון שלה.
המעניין הוא שדבר נוסף
קרה בעולם הקדם-תעשייתי.
אם מסתכלים על המפה של לונדון במאה ה-17,
רואים שאלו דגנים, המגיעים מנהר התמזה,
לאורך תחתית המפה הזו.
אז שווקי הדגנים היו ממוקמים בדרום העיר.
והרחובות המובילים מעלה מהם
לצ'יפסייד, שהיה השוק הראשי
היו גם שווקי דגנים.
אם תביטו בשם של אחד הרחובות האלו,
"רחוב לחם", תוכלו לראות
מה קרה שם לפני 300 שנה.
אותו הדבר תקף לגבי דגים.
כמובן שדגים הגיעו דרך הנהר גם כן. אותו הדבר.
וכמובן בילינסגייט, שוק הדגים המפורסם של לונדון,
פעל במקום הזה עד אמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת.
זה לא יאמן, אם חושבים על זה.
כולם הסתובבו מפה לשם
עם טלפונים ניידים שנראו כמו לבנים,
ודגים מסריחים קורים פה במורד הנמל.
זה עוד משהו לגבי מזון בערים:
ברגע שהנתיב אל תוך העיר נקבע,
הם זזים רק לעתים רחוקות.
לגבי בשר, זה סיפור אחר
בגלל שמובן שחיות יכלו ללכת אל תוך העיר.
לכן הרבה מהבשר של לונדון
הגיע מצפון-המערב,
מסקוטלנד ווילס.
אז הוא היה נכנס, מגיע לעיר מצפון-מערב,
ולכן סמית'פילד,
שוק הבשר המפורסם מאד של לונדון, מוקם פה למעלה.
עופות הגיעו ממזרח אנגליה וכך הלאה, לצפון-מערב.
אני מרגישה קצת כמו חזאית כרגע. מילא.
אז העופות הגיעו
כשרגליהן מוגנות בנעלי קנבס קטנות.
וכשהם הגיעו לקצה המזרחי
של צ'יפסייד, שם הם נמכרו.
ולכן זה נקרא "פולטרי" (עוף).
בעצם, אם מסתכלים על מפה של כל עיר
שנבנתה לפני העידן התעשייתי,
אפשר לזהות מאין הגיע המזון אליה.
אפשר לראות כיצד המזון עיצב אותה מבחינה פיזית,
גם על ידי שמות הרחובות, שנותנים לנו רמזים רבים.
רחוב פריידיי (יום שישי), בחיים קודמים,
היה איפה שהיית קונה את הדגים ביום שישי.
אבל עלינו גם לדמיין את זה מלא באוכל.
בגלל שהרחובות והמרחבים הציבוריים,
היו המקומות היחידים בהם אוכל נקנה ונמכר.
אם מסתכלים על התמונה של סמית'פילד ב1830
אפשר לראות שהיה קשה מאד לחיות בעיר כזו
מבלי להיות מודע למקור האוכל שלך.
כך שאם היית אוכל ארוחת צהריים ביום ראשון,
רוב הסיכויים שהוא פעה או געה מחוץ לחלונך
בערך שלושה ימים קודם לכן.
מיותר לציין שזו עיר אורגנית,
חלק ממחזור אורגני.
ואז 10 שנים מאוחר יותר הכל השתנה.
זו תמונה של "הרכבת המערבית הגדולה" ב1840.
כפי שאתם יכולים לראות, חלק מהנושאים הראשונים שלה
היו חזירים וכבשים.
כך שלפתע, כל החיות האלו כבר לא נכנסו אל השוק בהליכה.
הן נשחטות רחוק מהעין ורחוק מהלב,
אי שם בכפר.
והן מגיעות אל תוך העיר על גבי מסילת הרכבת.
וזה משנה הכל.
בתור התחלה, זה מאפשר
בפעם הראשונה לגדל ערים,
בכל צורה וגודל, בכל מקום.
ערים היו פעם מוגבלות על ידי גאוגרפיה:
הן היו חייבות להשיג את המזון שלהן באמצעים פיזיים מסובכים.
פתאום הן משוחררות מהגאוגרפיה בפועל.
כפי שניתן לראות ממפות אלו של לונדון,
ב90 השנים אחרי בואן של הרכבות,
היא הופכת מכתם קטן שקל להאכיל,
על ידי חיות המגיעות ברגל וכו',
לענק ראוותני,
שהיה קשה מאד להאכיל בהליכה,
של חיות ובני אדם.
וכמובן שזו היתה רק ההתחלה. אחרי רכבות הגיעו המכוניות.
וזה בעצם מסמן את קץ התהליך הזה.
זהו השחרור הסופי והמוחלט של העיר
מכל קשר נראה לעין עם הטבע.
וזו עיר נטולת ריח,
נטול בלגן, נטולת אנשים.
בגלל שאף אחד לא היה חולם על הליכה בכזה נוף.
מה שעשו כדי להביא אוכל היה להיכנס למכוניות שלהם,
לנסוע לקופסה אי שם בפרוורים,
חזרו עם קניות לשבוע,
ותהו מה לעזאזל לעשות עם זה.
וזה באמת הרגע שמערכת היחסים שלנו,
הן עם ערים והן עם אוכל, השתנו לחלוטין.
כאן יש לנו מזון- שהיה פעם המרכז,
הליבה החברתית של העיר- בפריפריה.
זה היה פעם אירוע חברתי, הקניה והמכירה של אוכל.
כיום זה אנונימי.
היינו פעם מבשלים, היום רק מוסיפים מים,
או קצת ביצה אם אתה מכין עוגה או משהו.
אנחנו לא מריחים אוכל כדי לבדוק אם טוב לאכול אותו.
אנחנו רק קוראים את התאריך התפוגה על החבילה.
ואנחנו לא מעריכים אוכל. אנחנו לא סומכים עליו.
אז במקום לסמוך עליו אנחנו חוששים ממנו.
ובמקום להעריך אותו אנו משליכים אותו לאשפה.
אחת האירוניות הגדולות של מערכות מזון מודרניות
היא שהן יצרו בדיוק את מה שהבטיחו
שיעשה קל יותר להרבה יותר קשה.
על ידי כך שניתן לבנות ערים בכל מקום,
הן למעשה הרחיקו אותנו ממערכת היחסים החשובה ביותר,
שהיא היחסים בינינו לבין הטבע.
וכך הן יצרו תלות במערכות שרק הן יכולות לספק,
אשר, כפי שראינו, אינן מקיימות.
אז מה בכוונתנו לעשות לגבי זה?
זו אינה שאלה חדשה.
לפני 500 שנה תומס מור שאל את עצמו.
זה איור השער של ספרו "אוטופיה".
זו היתה סדרה של ערי-מדינה עצמאיות-למחצה,
אם זה נשמע מוכר מאיפשהו,
מרחק יום הליכה זו מזו, כשכולם היו משוגעים לחקלאות,
וגידלו ירקות בחצר האחורית שלהם,
ואכלו ארוחות משותפות וכן הלאה.
ואפשר להתווכח על כך
שאוכל הוא עקרון מסדר בסיסי באוטופיה.
למרות שמור מעולם לא הגדיר זאת כך.
והנה חזון "אוטופי" מפורסם נוסף,
של אבנעזר הווארד, "עיר הגנים".
אותו הרעיון. סדרה של ערי-מדינה עצמאיות-למחצה.
גושים קטנים של מטרופולין יחד עם אדמת חקלאות מסביב,
מחוברות זו לזו במסילת רכבת.
ושוב, אפשר לומר שאוכל
הוא העיקרון המארגן של החזון הזה.
היא אפילו נבנתה, אך ללא קשר
לחזון של הווארד.
זו הבעיה עם רעיונות אוטופיים,
שהם אוטופיים.
אוטופיה היתה מילה בה הווארד מור השתמש בכוונה.
זו היתה מעין בדיחה. בגלל שיש לה משמעות כפולה שנגזרת מיוונית.
פירושה יכול להיות מקום טוב, או שום מקום.
בגלל שזהו אידאל. דבר של הדמיון. לא נוכל להשיגו.
ואני חושבת, ככלי קונספטואלי
למחשבה על בעיה עמוקה של מגורים אנושיים,
שאינה שימושית כלכך.
אז חשבתי על אלטרנטיבה,
שהיא "סיטופיה", מהיוונית העתיקה,
"סיטוס" משמעה אוכל, ו"טופוס"- מקום.
אני מאמינה שאנו כבר חיים בסיטופיה.
אנו חיים בעולם המעוצב על ידי אוכל,
ואם אנו מבינים זאת, נוכל להשתמש באוכל ככלי חזק מאד-
כלי קונספטואלי, תכנוני, כדי לעצב את העולם אחרת.
אם נעשה זאת, איך יכולה להראות סיטופיה?
ובכן, אני חושבת שהיא תראה בערך כך.
אני חייבת להשתמש בשקופית הזו. זה המבט על הפנים של הכלב.
אבל בכל מקרה, זה- (צחוק)
זה אוכל במרכז החיים,
ובמרכז חיי המשפחה, וחוגגים אותו,
נהנים ממנו, מקדישים לו זמן.
זה המקום שאוכל צריך לתפוס בחברה שלנו.
אבל בשביל סצנות כאלו צריך אנשים כאלו.
אגב, זה יכול להיות גם גבר.
זה אנשים שחושבים על אוכל,
שחושבים קדימה, מתכננים,
שיכולים להסתכל על ערימה של ירקות טריים
וממש לזהות אותם.
אנחנו צריכים את האנשים האלו, הם חלק מרשת.
בגלל שבלעדיהם לא יתכנו מקומות כאלו.
בכוונה בחרתי את זו כי היא מראה גבר קונה ירק.
אבל רשתות, שווקים בהם נמכר אוכל שגידלו באופן מקומי.
זה מקומי. זה טרי.
זה חלק מהחיים החברתיים של העיר.
בגלל שבלי זה לא יתכנו מקומות כאלו,
אוכל שמגדלים אותו מקומית והוא חלק מהנוף,
ולא רק מצרך סכום-אפס,
מאיזה חור נידח.
פרות עם נוף.
ערימות מהבילות של הומוס.
זה בעצם מחבר את הכל יחד.
וזה פרויקט קהילתי
שביקרתי לאחרונה בטורונטו.
זו חממה, בה ילדים לומדים
על אוכל ועל לגדל את האוכל שלהם בעצמם.
זה צמח שנקרא "קווין", או אולי
זה צמח של ילד שנקרא קווין. אינני יודעת.
בכל מקרה, פרויקטים כאלו
שמנסים לחבר אותנו מחדש לטבע הם חשובים מאין כמותם.
אז סיטופיה, בשבילי היא צורת הסתכלות.
זה להבין שסיטופיה
כבר קיימת בכיסים קטנים בכל מקום.
החכמה היא לצרף אותם יחד,
להשתמש באוכל כדרך ראייה.
ואם נעשה זאת, כבר לא נראה ערים
כמטרופולינים בלתי מניבים, כמו זה.
נראה אותם יותר כך,
כחלק ממסגרת אורגנית מניבה
אשר הם חלק ממנה,
מקושרים באופן סימביוטי.
אבל כמובן שגם זאת לא תמונה מוצלחת.
בגלל שאיננו צריכים לייצר מזון ככה יותר.
אנחנו צריכים לחשוב יותר על פרמקלצ'ר.
ולכן אני חושבת שהתמונה הזו
מסכמת עבורי את סוג החשיבה שאנחנו צריכים.
זוהי המשגה מחדש
של האופן בו אוכל מעצב את חיינו.
התמונה הטובה ביותר של זה בעיני היא בת 650 שנה.
זו התמונה של אמברוג'יו לורנזטי, "אלגוריה של ממשל טוב".
זה מדבר על מערכת היחסים בין העיר לכפר.
ואני חושבת שהמסר פה ברור מאד.
אם העיר דואגת לכפר,
הכפר דואג לעיר.
ואני רוצה שאנחנו נשאל
מה אמברוג'יו לורנזטי היה מצייר,
לו היה מצייר את התמונה הזו כיום.
איך היתה נראית אלגוריה של ממשל טוב היום?
בגלל שלדעתי זו שאלה דחופה.
כזו שעלינו לשאול,
ועלינו להתחיל לענות עליה.
ידוע לנו שאנו מה שאנחנו אוכלים.
עלינו להבין שהעולם הוא גם מה שאנחנו אוכלים.
אבל אם ננקח את הרעיון הזה, אפשר להשתמש באוכל
ככלי חזק מאד לעיצוב טוב יותר של העולם.
תודה רבה לכם.
(מחיאות כפיים)