אני עוסקת בנושאים של עוני מעל 20 שנה,
וזה כל-כך אירוני שהבעיה והשאלה שאני הכי נאבקת איתה
היא איך בכלל מגדירים עוני. מה המשמעות שלו?
לעתים קרובות, מסתכלים על מונחים דולריים-
אנשים שמרוויחים פחות מדולר, שניים או שלושה ביום.
אולם המורכבות של עוני דורשת הסתכלות
על הכנסה רק כמשתנה אחד.
בגלל שבעצם, זהו מצב שנוגע לבחירה,
והיעדר חופש.
הייתה לי חוויה שהעמיקה והסבירה לי
את ההבנה שיש לי.
זה היה בקניה, ואני רוצה לחלוק את זה אתכם.
הייתי עם חברתי סוזן מייזלס, הצלמת,
במשכנות העוני של עמק מת'ארי.
עמק מת'ארי הוא אחד ממשכנות העוני הוותיקים ביותר באפריקה.
הוא ממוקם פחות מחמישה ק"מ מחוץ לניירובי,
אורכו קילומטר וחצי ורוחבו 300 מטר,
וגרים בו מעל חצי מליון אנשים
מצופפים בבתי הפח הקטנטנים האלו,
דור אחרי דור, בשכירות,
לעתים קרובות 8 או 10 אנשים בחדר.
הוא מאופיין בזנות, אלימות וסמים.
מקום קשה לגדול בו.
וכשאנו הולכות בסמטאות הצרות,
ממש בלתי אפשרי לא לדרוך בתוך
הביוב הזורם והזבל לצד הבתים הקטנים.
באותו הזמן היה גם
בלתי אפשר לא לראות את החיוניות האנושית,
השאיפות והאמביציות של האנשים שחיים שם.
נשים רוחצות את התינוקות שלהם, מכבסות בגדים ותולות לייבוש.
פגשתי את האישה הזו, מאמה רוז,
ששוכרת את בית הפח הזה כבר 32 שנים,
ובו היא גרה עם שבעת ילדיה.
ארבעה ישנים על מיטה זוגית,
שלושה ישנים על הרצפה העשויה לינולאום ובוץ.
והיא שולחת את כולם לבית הספר על ידי מכירת מים מהדוכן הזה,
וממכירת סבון ולחם מהחנות הקטנה בפנים.
זה היה גם היום אחרי ההשבעה של אובמה לנשיאות,
ונזכרתי איך מת'ארי מחוברת לעולם.
וראיתי ילדים בקרונות רחוב,
והם היה אומרים "אובמה, הוא אח שלנו!"
ועניתי "טוב, אובמה אח שלי, אז זה עושה אותך אח שלי גם."
הם היו מסתכלים במבט בוחן ואז עושים לי "תני כיף!"
ושם פגשתי את ג'יין.
מיד תפס אותי הרוך וטוב הלב שנשקף מפניה,
וביקשתי ממנה לספר לי את סיפורה.
היא התחילה בחלום שלה. היא אמרה "היו לי שניים.
החלום הראשון שלי היה להיות רופאה,
והשני היה להתחתן עם אדם טוב
שיישאר איתי ועם המשפחה שלי.
בגלל שאמי הייתה חד הורית,
ולא יכלה להרשות לעצמה לשלם לבית הספר.
אז הייתי צריכה לוותר על החלום הראשון ולהתמקד בשני".
היא התחתנה כשהייתה בת 18 ומיד נולד לה תינוק.
וכשהיא הייתה בת 20, היא מצאה את עצמה בהריון בשנית,
אמה נפטרה ובעלה עזב אותה- התחתן עם אשה אחרת.
אז שוב היא הייתה במת'ארי, בלי הכנסה או מיומנות, בלי כסף.
בסופו של דבר היא פנתה לזנות.
זו זנות שלא מאורגנת באופן שבו אנחנו חושבים עליה.
היא הייתה הולכת לעיר בלילה עם בערך 20 בנות,
מחפשת עבודה, ולפעמים חוזרת עם כמה שילינג,
ולפעמים בלי כלום.
היא אמרה "את יודעת, העוני לא היה נורא כל כך. זאת הייתה ההשפלה
והבושה שבדבר".
ב-2001 חייה השתנו.
חברה שלה שמעה על ארגון- ג'אמי בורה,
שהלווה כסף לאנשים, לא משנה כמה היית עני,
כל עוד סיפקת סכום יחסי בחסכונות.
אז במשך שנה היא חסכה 50 דולר,
והתחילה ללוות, ובמשך הזמן היא הצליחה לקנות מכונת תפירה.
היא התחילה לתפור.
וזה הפך להיות מה שהיא עושה עכשיו,
ללכת לשווקים של בגדים מיד שנייה,
ובעבור בערך $3.25 היא קונה שמלת נשף ישנה.
יכול להיות שאת חלקן אתן תרמתן.
והיא משמישה אותן מחדש עם גדילים וסרטים,
ויוצרת מרקחות מוקצפות כאלה שאותן היא מוכרת לנשים
בשביל מסיבת גיל 16 או טקס אכילת לחם הקודש-
אבני הדרך בחיים שאנשים רוצים לחגוג
לרוחב כל הקשת הסוציו-אקונומית.
והיא עושה עסקים ממש טובים. למעשה, ראיתי אותה
הולכת ברחובות ורוכלת. ועד מהרה,
הייתה התקהלות של נשים מסביבה, שקונות את השמלות האלו.
וחשבתי, בעודי מסתכלת עליה מוכרת את השמלות,
ואת התכשיטים שהיא מכינה.
כעת ג'יין מרוויחה מעל ארבעה דולר ליום.
על פי הגדרות רבות היא איננה ענייה עוד.
אבל היא עדיין חייה בעמק מת'ארי.
והיא לא יכולה לעבור משם.
היא חייה עם כל חוסר הביטחון הזה,
ולמעשה, בינואר, בזמן המהומות האתניות,
היא גורשה מהבית שלה ונאלצה למצוא צריף חדש
בו תוכל לחיות.
ג'אמי בורה מבינים את זה. והם מבינים
שכשמדברים על עוני,
חייבים להסתכל על אנשים לאורך כל הקשת הכלכלית.
אז עם מימון לטווח ארוך מ"אקיומן" וארגונים אחרים,
הלוואות והשקעות שילכו אתם לטווח הארוך,
הם בנו שיכון בעלות נמוכה,
במרחק כשעה ממרכז ניירובי.
והם עיצבו אותו מהפרספקטיבה של
לקוחות כמו ג'יין,
והתעקשו על אחריות אישית ואחריות דיווח.
אז היא צריכה לתת 10 אחוז מהמשכנתא-
מהערך הכולל, או בערך 400 דולר בחסכונות.
ואז הם משווים את המשכנתא לשכר הדירה ששלמה עבור הבקתה שלה.
ובשבועות הקרובים היא עומדת להיות
אחת מ200 המשפחות הראשונות שיעברו לתוך השיכון הזה.
כששאלתי אותה אם היא מפחדת ממשהו,
או אם יש משהו במת'ארי שאליו תתגעגע,
היא אמרה, "מה יכול להיות יותר מפחיד
מכל מה שכבר התמודדתי אתו?
אני נשאית איידס. התמודדתי עם הכל כבר."
והיא אמרה, "למה אוכל להתגעגע?
את חושבת שאתגעגע לאלימות או לסמים? היעדר הפרטיות?
את חושבת שאתגעגע ללא לדעת אם הילדים שלי ישובו הביתה
בסוף היום?" היא אמרה "אם היית נותנת לי 10 דקות
התיקים שלי כבר היו ארוזים."
אמרתי, "ומה עם החלומות שלך?"
והיא אמרה, "טוב, את יודעת,
החלומות שלי הם כבר לא בדיוק מה שחשבתי כשהייתי ילדה.
אבל אם אני חושבת על זה, חשבתי שאני רוצה בעל,
אבל מה שבאמת רציתי זו משפחה אוהבת.
ואני אוהבת את הילדים שלי אהבה עזה, והם אותי."
היא אמרה, "חשבתי שרציתי להיות רופאה,
אבל מה שבאמת רציתי זה להיות מישהי
שמשרתת ונותנת מזור ומרפאה.
ואני מרגישה כה ברת-מזל בכל מה שיש לי,
שיומיים בשבוע אני הולכת לייעץ לחולי איידס.
ואני אומרת "תסתכלי עלי. את לא מתה
את עוד בחיים. אם את עוד חייה את צריכה לשרת.'"
והיא אמרה "אני לא רופאה שמחלקת תרופות.
אבל אולי אני, אני נותנת משהו טוב מזה
כי אני נותנת להם תקווה".
ובאמצע המשבר הכלכלי הזה,
כשרבים מאיתו נוטים להתכנס
בפחד, אני חושבת שראוי
שניקח דוגמה מג'יין ונושיט יד,
נכיר בכך שלהיות עני לא אומר להיות רגיל.
בגלל שכשמערכות קורסות,
כמו אלו שאנחנו עדים להן מסביב לעולם,
זו הזדמנות להמצאה וחדשנות.
זו הזדמנות לבנות באמת עולם
שבו נוכל להרחיב שירותים ומוצרים
לכל בני האדם, כדי שהם יוכלו
להחליט החלטות ולבחור בעצמם.
אני מאמינה בכל לבי ששם מתחיל הכבוד.
אנחנו חייבים את זה לג'ייניות של העולם.
ולא פחות חשוב, אנחנו חייבים את זה לעצמנו.
תודה לכם.
(מחיאות כפיים).