הייתי ילדה בת חמש, 
עם לחיים שמנמנות ועיניים כחולות,

כשהלכתי לראשונה עם משפחתי להפגנה.

אימי הכריחה אותי 
להשאיר את הבובות שלי באוטו.

עמדתי בפינת רחוב בלחות הכבדה של קנזס

מוקפת בכמה עשרות קרובי משפחה,

ידיי הקטנטנות אוחזות 
בשלט שעוד לא ידעתי לקרוא:

"להומואים מגיע למות".

זו הייתה ההתחלה.

ההפגנות שלנו במהרה הפכו לאירוע יומיומי

ולתופעה בינלאומית

וכחברה בכנסייה הבפטיסטית ווסטבורו,

הפכתי למשתתפת קבועה בהפגנות ברחבי ארה"ב.

סופה של הפעילות המחאתית שלי 
נגד הומוסקסואלים,

וסוף חיי כפי שהכרתי אותם,

הגיעו עשרים שנה לאחר מכן,

חלקית בזכות אנשים זרים בטוויטר,

שהראו לי את כוחו של שיח משותף.

אצלנו בבית,

החיים נתפסו כמאבק רוחני אדיר בין הטוב לרע.

הטוב היה הכנסייה שלי וחבריה--

והרע היה כל השאר.

פעולות הכנסייה שלי

גרמו לכך שתמיד היינו נגד העולם,

מה שחיזק את תחושת הזרות שלנו 
באופן יומיומי.

"וּלְהַבְדִּיל [...] בֵין הַטָּמֵא, 
וּבֵין הַטָּהוֹר",

כך כתוב בפסוק.

וכך עשינו.

ממשחקי בייסבול ועד ללוויות צבאיות,

נדדנו ברחבי ארה"ב עם שלטי ניאון ביד

כדי לבשר לאחרים בדיוק עד כמה הם "טמאים",

ובדיוק מדוע הם בדרך לגיהינום.

זה היה מרכז חיינו.

זאת הייתה הדרך היחידה עבורי לעשות טוב
בעולם היושב בחיקו של השטן.

וכמו עשרת אחיי,

האמנתי במה שלימדו אותי בכל ליבי,

ועסקתי בתורתה של הכנסייה 
בקנאות מיוחדת במינה.

בשנת 2009, אותה קנאות הובילה אותי לטוויטר.

בהתחלה, האנשים שנתקלתי בהם שם

היו עוינים בדיוק כפי שציפיתי --

הגרסה הדיגיטלית של ההמון הצורח

שפגשתי בהפגנות מאז שהייתי ילדה.

אבל בתוך אותה התנצחות דיגיטלית,

התפתח דפוס מוזר:

אדם היה מגיע לפרופיל שלי 
עם זעם וזלזול טיפוסיים.

הייתי עונה להם בשילוב מיוחד 
של פסוקים מהתנ"ך,

רפרנסים מהתרבות הפופולרית,

וסמיילים.

הם מן הסתם התבלבלו לרגע --

אבל אז התפתחה שיחה.

והיא הייתה מנומסת,

מלאה בסקרנות אמיתית משני הצדדים:

כיצד האדם השני הגיע 
למסקנות כ"כ הזויות לגבי העולם?

לפעמים השיחה הייתה 
אפילו זולגת לחיים האמיתיים:

אנשים שהתנצחתי איתם בטוויטר

היו באים לבקר אותי בהפגנות

כשהפגנתי בערים שלהם.

אדם בשם דייויד היה אחד מהם.

הוא ניהל בלוג בשם JEWLICIOUS

ולאחר כמה חודשים של ויכוחים 
מכבדים אך נלהטים ברשת,

הוא בא לשוחח איתי בהפגנה בניו אורלינס.

הוא הביא לי קינוח ים תיכוני מירושלים, 
שם הוא גר,

ואני הבאתי לו שוקולד כשר

והחזקתי שלט עליו היה כתוב 
"אלוהים שונא יהודים".

(צחוק)

לא היה שום ספק לגבי עמדותינו,

אבל הגבול שבין "חבר" ל"אויב" החל להיטשטש.

התחלנו לראות אחד את השניה בתור בני אדם,

וזה שינה את הדרך שבה דיברנו אחד לשני.

לקח זמן,

אך השיחות האלה התחילו לזרוע בי ספקות.

חבריי בטוייטר הקדישו זמן 
כדי להבין את דוקטרינות הכנסייה שלי,

ובכך שמו לב לסתירות שפספסתי כל חיי.

מדוע תמכנו בגזר דין מוות להומואים,

כשישו עצמו אמר "מִי מִכֶּם נָקִי מְחֵטְא, 
שֶׁיְּהֵא הוּא רִאשׁוֹן לְהַשְׁלִיךְ אֶבֶן"?

כיצד יכולנו לטעון שאנחנו אוהבים את שכנינו,

ובו זמנית לבקש מאלוהים להשמיד אותם?

האמת היא שהאכפתיות 
שהזרים האלה מהאינטרנט הראו לי

היתה סתירה לכשעצמה --

הוכחה הולכת וגדלה

לכך שהאנשים בצד השני 
לא היו השטנים שנאמר לי שהם.

התובנות האלה שינו לי את החיים.

ברגע שהבנתי שאיננו הפוסקים האוליטימטיביים 
של אמת אלוהית,

אלא בני אדם פגומים,

לא יכולתי להעמיד פנים שכן.

לא יכולתי להצדיק את המעשים שלנו --

במיוחד המנהג האכזרי שלנו להפגין מול לוויות

ולחגוג טרגדיות אנושיות.

אותם שינויים בהשקפת עולמי

הובילו לשחיקה גדולה יותר 
באמון שלי בכנסייה,

ולבסוף גרמו לכך שלא יכולתי להישאר.

למרות אבל ופחד נוראיים, 
עזבתי את ווסטבורו ב-2012.

בימים שמיד לאחר עזיבתי,

הדחף להתחבא היה כמעט משתק.

רציתי להתחבא מהשיפוטיות של משפחתי,

שידעתי שלעולם לא תדבר איתי שוב,

אנשים שמחשבותיהם ודעותיהם היו הכל בשבילי.

ורציתי להתחבא מהעולם 
שדחיתי תקופה כל כך ארוכה,

אנשים שלא הייתה להם שום סיבה 
לתת לי הזדמנות שנייה,

אחרי חיים שלמים של אנטגוניזם.

אבל -- למרבה ההפתעה --

הם כן.

לעולם היה גישה לעבר שלי, 
כי אותו עבר היה בכל פינה ברשת --

אלפי ציוצים ומאות ראיונות,

מערוצים מקומיים 
ועד לתוכניתו של הווארד שטרן --

אבל כה רבים מהם 
קיבלו אותי בזרועות פתוחות בכל זאת.

כתבתי התנצלות על כל הנזק שגרמתי,

אבל ידעתי שהתנצלות 
לעולם לא תוכל למחות את מה שנעשה.

כל מה שיכולתי לעשות 
היה לנסות להתחיל חיים חדשים,

ולעשות את מיטבי כדי לתקן את הנזק.

לאנשים היו את כל הסיבות שבעולם 
להטיל ספק בכנות שלי,

אך רובם לא עשו זאת.

ו--

בהתחשב בהיסטוריה שלי,

זה היה יותר ממה שיכולתי לקוות --

מחילה ויחס סלחני.

זה עדיין מדהים אותי.

את השנה הראשונה ביליתי הרחק מהבית,

בנדודים עם אחותי הקטנה,

שבחרה לעזוב איתי.

צעדנו לעבר תהום,

אך נדהמנו לראות את האור ואת דרכנו,

באותן קהילות בהן פגענו זמן כה רב.

דייויד,

חברי היהודי מטוויטר,

הזמין אותנו לבלות זמן 
עם הקהילה היהודית בלוס-אנג'לס.

ישנו על הספות בביתו של רב חסידי ואשתו

וארבעת ילדיהם --

אותו רבי שהפגנתי נגדו שלוש שנים קודם לכן,

עם השלט "הרבי שלכם זונה."

בילינו שעות ארוכות 
בשיחות על תיאולוגיה, יהדות והחיים,

בזמן ששטפנו כלים במטבח הכשר שלהם,

וחתכנו ירקות לארוחת הערב.

הם התייחסו אלינו כמו למשפחה.

הם לא נטרו לנו טינה,

ושוב נדהמתי.

התקופה הזו היתה סוערת,

אבל דבר שאני חוזרת אליו לעיתים קרובות,

הוא הבנה מפתיעה שהיתה לי אז --

שזו הקלה וזכות להשתחרר מהשיפוטים המחמירים

שאינסטינקטיבית רצו במוחי 
כמעט על כל אדם שפגשתי.

הבנתי שעכשיו אני צריכה ללמוד.

אני צריכה להקשיב.

זה מעסיק אותי מאוד לאחרונה,

כי אני רואה בשיח הציבורי שלנו

את אותם דחפים הרסניים 
ששלטו בכנסייתי הקודמת.

אנחנו חוגגים כיום סובלנות וגיוון 
יותר מבכל תקופה אחרת,

ועדיין אנו נהיים יותר ויותר מפולגים.

אנחנו רוצים דברים טובים --

צדק, שוויון, חופש, כבוד, שגשוג --

אך הדרך בה בחרנו

דומה מאוד לזו ממנה התרחקתי לפני ארבע שנים.

שברנו את העולם ל'אנחנו' ו'הם',

ואנו מגיחים מחוץ לבונקרים שלנו

רק כדי לזרוק רימוני מלל על המחנה השני.

אנחנו פוסלים חצי מדינה 
כאליטיסטים ליברלים מנותקים,

או כבריונים גזעניים ושונאי נשים.

ללא ניואנסים, מורכבות או אנושיות.

אפילו כשמישהו כן קורא 
לאמפתיה והבנה של הצד השני,

השיחה כמעט תמיד הופכת

לויכוח על מי ראוי ליותר אמפתיה.

וכפי שאני למדתי לעשות,

אנחנו מסרבים להכיר בפגמים בעמדותינו

או בערך של עמדת מתנגדינו.

פשרה היא לא אופציה.

אנחנו אפילו תוקפים אנשים בצד שלנו 
כשהם מעזים להטיל ספק בדעה השלטת.

הדרך הזו הובילה אותנו 
לקיטוב אכזרי ההולך ומעמיק,

ואפילו להתפרצויות אלימות.

אני זוכרת את הדרך הזו.

היא לא תוביל אותנו 
למקום אליו אנחנו רוצים להגיע.

מה שנותן לי תקווה הוא שיש מה לעשות.

החדשות הטובות הן שזה פשוט,

והחדשות הרעות הן שזה קשה.

אנחנו חייבים לדבר עם 
ולהקשיב לאנשים עמם אנו לא מסכימים.

זה קשה כי בדרך-כלל 
איננו יכולים לתפוס

איך הצד השני הגיע לעמדות שלו.

זה קשה כי התמרמרות צדקנית,

אותה תחושה של ודאות שהצד שלנו צודק,

מאוד מפתה.

זה קשה כי זה אומר 
שעלינו להרחיב את האמפתיה והחמלה שלנו

אל אנשים המפגינים כלפינו עוינות ובוז.

הדחף להגיב בהתאם, מפתה מאוד,

אבל זה לא מי שאנחנו רוצים להיות.

אנחנו יכולים להתנגד.

והאנשים שפגשתי בטוויטר 
תמיד יעוררו בי השראה לעשות זאת,

שהיו אויבי הברורים והפכו לידידי האהובים.

ובמיוחד בחור אחד, נדיב ומבין במיוחד,

בעלי.

לא היה שום דבר מיוחד בדרך בה הגבתי כלפיו.

מה שהיה מיוחד היתה הגישה שלהם.

חשבתי על זה רבות בשנים האחרונות,

וזיהיתי ארבעה דברים שהם עשו אחרת

שאפשרו שיחה אמיתית.

אלה ארבעה צעדים קטנים אך חזקים,

ואני עושה כמיטב יכולתי 
ליישם אותם בשיחות קשות כיום.

הראשון הוא לא להניח כוונה רעה.

חברי בטוויטר הבינו

שלמרות שמילותי תוקפניות ופוגעניות,

אני האמנתי בלב שלם 
שאני עושה את הדבר הנכון.

אם מניחים כוונות רעות, אין סיכוי שנצליח

באמת להבין למה מישהו 
פועל ומאמין בדרך מסויימת.

אנחנו שוכחים שהם בני אדם

שעוצבו על ידי חוויות של חיים שלמים,

ואנחנו נתקעים בגל הראשון של הכעס,

וקשה מאוד לקדם את השיחה מעבר לו.

אבל אם אנחנו מניחים כוונה טובה, 
או בלתי-מזיקה,

אנחנו מאפשרים מסגרת הרבה יותר חזקה לשיחה.

הצעד השני הוא לשאול שאלות.

כשאנחנו פוגשים אנשים 
מהצד השני של המתרס האידאולוגי,

שאלות יכולות לעזור לנו למפות את הפערים

בין זויות הראייה השונות שלנו.

זה חשוב כי אנחנו לא יכולים 
להציג טיעונים יעילים,

אם אנחנו לא מבינים מאיפה הצד השני מגיע,

וגם כי זה נותן להם הזדמנות 
להצביע על ליקויים בעמדות שלנו.

שאלת שאלות משרתת מטרה נוספת:

היא מסמנת לאדם שאנו מקשיבים לו.

כשחברי בטוויטר הפסיקו להאשים,

והתחילו לשאול שאלות,

חיקיתי אותם, כמעט באופן אוטומטי.

השאלות שלהם נתנו לי מקום לדבר,

אבל הם נתנו לי גם רשות לשאול אותם שאלות,

ולהקשיב באמת לתשובותיהם.

זה שינה באופן מהותי 
את הדינמיקה של השיחה שלנו.

הדבר השלישי הוא להישאר רגועים.

זה דורש ניסיון וסבלנות,

אבל יש בזה עוצמה.

בווסטבורו, למדתי לא להתייחס 
לדרך בה סגנון הדיבור שלי משפיע על אחרים.

חשבתי שצדקת דרכי
הצדיקה את גסות הרוח שלי --

טונים חריפים, קולות מורמים, 
עלבונות, הפרעות --

אבל האסטרטגיה הזו אינה פרודוקטיבית, 
בסופו של דבר.

במצבי לחץ, טבעי להגביר את הקול 
ולהעיר הערות מרושעות,

אבל זה גורם לשיחה 
להסתיים בפיצוץ בלתי מספק.

כשבעלי היה עדיין מכר טוויטר אנונימי,

השיחות שלנו לעיתים קרובות 
הפכו קשות וחריפות,

אבל תמיד סירבנו לאפשר להן להסלים.

במקום זאת, הוא היה מחליף את הנושא.

הוא היה מספר בדיחה, או ממליץ על ספר,

או נפרד בעדינות מהשיחה.

ידענו שהדיון לא הסתיים,

רק נעצר לזמן מה, כדי להחזיר אותנו לאיזון.

אנשים לפעמים מתלוננים שהתקשורת הדיגיטלית 
הופכת אותנו לפחות תרבותיים,

אבל יש יתרון אחד לשיחות ברשת.

יש לנו חוצץ של זמן ומרחב

בינינו לבין האנשים 
שהרעיונות שלהם כל-כך מעצבנים אותנו.

אנחנו יכולים להשתמש בחוצץ הזה.

במקום להתפרץ, אנחנו יכולים לעצור, לנשום,

לשנות את הנושא, או להתרחק,

ואז לחזור כשאנחנו מוכנים.

ולבסוף...

לטעון את הטיעון שלנו.

זה נראה אולי ברור,

אבל אחת מתופעות הלוואי 
של החזקה באמונות חזקות,

היא שלפעמים אנחנו מניחים

שהערך של העמדה שלנו הוא ברור לכולם,

שאנחנו לא צריכים להגן על עמדותינו

כי הן בבירור כל-כך נכונות וטובות,

כך שאם מישהו לא מבין אותן, זו הבעיה שלו --

זה לא התפקיד שלי לחנך אותם.

אבל אם זה היה כל-כך פשוט,

כולנו היינו רואים את העולם באותה צורה.

למרות שחברי בטוויטר היו לבביים,

אם הם לא היו טוענים את הטענות שלהם,

היה לי קשה בהרבה לראות את העולם בדרך אחרת.

אנחנו תוצרים של החינוך שלנו,

והאמונות שלנו משקפות את החוויות שלנו.

אנחנו לא יכולים לצפות מאחרים 
לשנות את דעתם באופן ספונטני.

אם אנחנו רוצים שינוי,

אנחנו צריכים לשכנע בכך.

חברי בטוויטר לא נטשו 
את אמונותיהם או עקרונותיהם --

רק את לעגם.

הם תיעלו את המתקפה המוצדקת עד אין קץ,

והגיעו אלי עם שאלות ממוקדות 
שרוככו בחביבות והומור.

הם ניגשו אלי כבן אדם,

וזה שינה אותי

יותר משני עשורים של זעם, בוז ואלימות.

אני יודעת שלחלק אין זמן, אנרגיה או סבלנות

למפגש מעמיק,

אבל למרות שזה יכול להיות קשה מאוד,

הושטת היד לאדם עימו איננו מסכימים

היא אופציה הקיימת לכולנו.

ואני מאמינה, בכנות, 
שאפשר לעשות דברים קשים,

לא רק עבורם, אלא עבורנו ועבור עתידנו.

דחייה גוברת וקונפליקטים ללא פתרון,

אינם מה שאנחנו מייחלים לו עבורנו,

עבור מדינתנו,

או עבור הדור הבא שלנו.

אימי אמרה לי משהו 
כמה שבועות לפני שעזבתי את ווסטבורו,

כשקיוויתי נואשות

שישנה דרך בה אוכל להישאר עם משפחתי.

אנשים שאהבתי עם כל פעימה של ליבי,

עוד לפני שהייתי אותה ילדה בת חמש
עם הלחיים השמנמנות,

העומדת בהפגנה 
ומחזיקה שלט שאיני יכולה לקרוא.

היא אמרה, "את רק בן-אדם,

יקירתי, ילדה מתוקה."

היא ביקשה ממני להיות צנועה --

לא לפקפק אלא להאמין באלוהים ובזקני העדה.

אבל בעיני, היא פספסה את התמונה הרחבה --

שכולנו רק בני אדם.

שצריכה להנחות אותנו העובדה הבסיסית הזו,

ושאנו צריכים לגשת זה לזה בנדיבות ובחמלה.

כל אחד מאיתנו תורם לקהילות

ולתרבויות ולחברות שאנו יוצרים.

סיומו של מעגל הזעם וההאשמה, מתחיל באדם אחד

המסרב להתענג 
על הדחפים ההרסניים והמושכים הללו.

אנחנו רק צריכים להחליט שזה יתחיל בנו.

תודה.

(מחיאות כפיים)