אני מעריצה מתקני מכונות כביסה
משום שיש בהם משהו מיוחד
כשאחד מגיע אלי הביתה
אני מרגישה כלפי האיש הזה
משום שאני בשום פנים לא יודעת איך עושים את הדברים
שהוא או היא יכולים לעשות,
תחושה חשובה ביותר של הכרת תודה.
וכשאני מרגישה את זה,
לא רק מכונת הכביסה מתוקנת
אלא למעשה גם אני חיה יותר זמן.
אבל כיצד אני חיה יותר זמן?
אני מציגה בפניכם את דויד.
דויד סרוואן שרייבר
דויד היה פסיכיאטר
דויד סרוואן שרייבר
היה בן דוד שלי
ולפני קצת יותר משנה
הוא נלקח מאיתנו
בעקבות סוג של סרטן במוח.
כשהוא היה בן ,30
הגידול הראשון התגלה אצלו.
לא יכולנו ממש לומר
שדויד היה מישהו
שסטטיסטית היה בר מזל.
מאז ואילך, הוא גייס
את כל הידע שלו, כל האנרגיה
לנסות ולמצוא איך הוא יוכל לחיות
לא רק הכי הרבה זמן שאפשר בנסיבות האלו
אלא גם הכי טוב שאפשר
אז מה שאנחנו יודעים עליו
זה שהוא שינה את התזונה הבסיסית שלו
תירגל מדיטציה
ועשה פעילות גופנית מדי יום
אבל מה שאיננו יודעים
זה מידת תשומת הלב שהוא הקדיש
לכל הפרטים והדברים הקטנים שבחייו.
עד נשימתו האחרונה דויד היה
אדם מלא תודה והכרת תודה.
הכרת תודה היא רגש
של הכרה שאנו מרגישים
כשאנו מבינים את הטעם שבחיים שאותם אנו חיים.
זה, לדוגמא,
ריחו של תינוק.
במיוחד כאשר הוא ילדנו שלנו
זוהי הפעולה של לדחוף את עצמכם
לצאת וללמוד דברים חדשים
באחד הערבים.
זה בשבילנו, העונג המוחלט
לקבל את ההזדמנות להציג בפניכם ממה אנו נלהבים
אבל מדוע דויד הדריך אותי בכל זה?
דיברנו הרבה על פסיכולוגיה בינינו.
זה משום שישנן
מעבדות ומחלקות שלמות שחוקרות
את הנסיבות והתוצאות של הכרת תודה.
ישנו אדם בשם פרופ' רוברט אמונס
שעובד באוניברסיטת דייויס בקליפורניה,
הוא מאד בר מזל,
במשך 12 שנים של לימוד ומחקר בתחום
הפסיכולוגיה החיובית
הוא ניסה להבין
כיצד היא עובדת ומהי ההשפעה שיכולה להיות לה עלינו
וזה מה שהוא גילה.
ראשית במישור הפסיכולוגי
כשאנחנו יודעים שאנחנו מעריכים
את כל הפרטים הקטנים
שמקיפים אתכם בחיי היומיום שלכם,
החל מהטמפרטורה בחדר שלכם
עד להיות מסוגלים להגיע בזמן,
אנו חשים מאושרים יותר,
אנחנו מרגישים יותר מחוברים לאחרים,
אנו מרגישים יותר עירניים
ואנחנו מרגישים יותר חיים.
ואז, יש לנו תועלת משנית
שעניינה מערכות יחסים.
מעל לכל, היא העובדה שאנו מרגישים
הרבה פחות בודדים.
זה משום שהכרת התודה תמיד מגיעה
ממשהו או מישהו
שנמצא מחוץ לנו.
זהו רגש שגורם לנו להיות צנועים,
שגורם לנו לרצות
לנצל את התור שלנו לתת.
אבל כל זה עוד כלום.
מה שהכי מדהים הן ההשפעות שהתגלו
ברמה הפיזיולוגית, או פשוט
כיצד הגוף שלנו עובד.
כאן ארצה לדבר על מחקר שהתנהל
במינסוטה החל מ-1986.
חוקר הניח את ההשערה הבאה,
ושאל
אם יש קשר בין
תחושת הכרת התודה,
ומכך ליכולת להתפעל, ולאריכות ימים.
אז כיצד אנו חוקרים משהו כזה?
עלינו למצוא אנשים שחיים בדיוק
בדרך דומה, שאוכלים את אותם הדברים,
שנושמים את אותו אוויר,
שעוסקים באותה עבודה,
שיש להם אותו מספר ילדים.
מה שחשוב במיוחד אצל נשים,
שהאפס הוא המספר האידיאלי שלהם.
יתר על כן, אם כל אחד היה יכול להיות נשוי לאותו אדם,
זה יהיה נהדר.
והם מצאו את האנשים האלה.
הם מצאו אותם במנזר.
אם להיות יותר ספציפיים, במנזר
עם ארכיונים בני 150 שנה.
כאשר נשים צעירות אלו
הגיעו למנזר,
בגיל 20, הדבר הראשון שהן התבקשו לעשות
היה לכתוב מכתב בו הציגו את עצמן
וסיפרו את סיפור חייהן.
הן עשו את אותו דבר בגיל 40,
ובגיל 70.
היו לנו 150 שנה של מיכתבים ביוגרפיים.
היו לנו גם 150 שנה של רשומות רפואיות.
העברנו מכתבים אלה לסמנטיקנים,
אלה שחקרו את תוכן אוצר המילים,
וביקשנו מהם לכמת את טבען
של המילים שהשתמשו בהן והביעו
הערכה, אופטימיות,
או הכרת תודה.
ואז יכולנו לתאם
את רמת הכרת התודה של הנשים ההן
עם, לא רק מצב בריאותן,
אלא גם עם תוחלת החיים שלהן.
נמצא שככל שיותר ממילים אלו
שהביעו הכרת תודה והערכה
היו בשימוש לאחר גיל 20,
הנשים האלו חיו זמן רב יותר.
יכולנו לכמת זאת במידה כזו
שאנו יודעים שהן זכו לחיות 7 שנים מעל
לתוחלת החיים של אחיותיהן.
עשו בדיוק את אותה השוואת נתונים
עם עוד מקרים עכשיויים
שנוגעים למעמד העובדים,
והתקבלו אותן תוצאות.
אני כמו אחדים מכם,
נולדתי וגדלתי בפריס,
זה כנראה לא הדבר המתאים ביותר
לדבר על מה שהולך טוב,
ומה שעושה אותנו אסירי תודה.
יחד עם זאת, לאחר שביקרתי את דוד
כל כך הרבה פעמים,
לאחר שקראתי את כל המסמכים
והמאמרים האלה,
עדיין רציתי לנסות
ולראות.
הייתי צריכה לפנות לראיות המוצקות.
למרטין סליגמן, מייסד
תחום הפסיכולוגיה החיובית,
וחוקר באוניברסיטת פלסינבניה,
אנו מדברים עליו די הרבה היום.
הוא גילה את הדברים הבאים:
יהיה מספיק, במהלך של יום
לזהות 3 אירועים,
רגעים, אינטרקציות,
טעמים, תחושות
שעשו לנו טוב
ושעשו לנו חשק לומר,
"תודה." --
כדי לקדם את רמת האושר שלהם באופן קבוע
לאחר 3 שבועות בלבד.
קראתי זאת, חזרתי הביתה
נרגשת יחסית מהאינפורמציה הזו,
התישבתי ליד השולחן
עם בעלי וושלושת ילדיי,
שבאותו זמן היו בגילאיי 8 -14,
וסיפרתי להם שקראתי
משהו מטורף היום
שאומר שאם אתם יכולים לזהות במהלך יום
רגע, "הנה רגע גדול"
בקצרה,
מה שאמרתי להם היה
שאם אתם יכולים לזהות 3 דברים טובים ביום,
תחיו יותר זמן,
תהנו מבריאות טובה יותר
ותהיו יותר מאושרים.
והתחלנו לעשות זאת.
זה לא קל לכל אחד.
זה לא מובן מאליו.
רמת הגישה המיידית שלנו להכרת תודה
משתנה קצת מאדם לאדם.
ובמיוחד עבור ליאון, הצעיר ביותר
זה היה מאד קשה.
הוא היה בלחץ,
לא התחשק לו לשחק.
אחת הגאוות האימהיות הגדולות ביותר שלי
היא שהיום, ליאון בן 14,
הוא יכול לרדת במדרגות
לעמוד מולכם ולומר לכם,
"הנה, 3 הדברים הטובים שלי הם זה, זה וזה."
לימדתי זאת את הילדים שלי.
זוהי דרך לעשיית הדברים.
כאשר עושים זאת עם אנשים שמכירים,
אנשים שאנחנו חיים איתם,
אנשים שעובדים איתם,
אנשים שלא מכירים,
שרק זה עתה נפגשנו איתם,
משהו מיוחד מאוד קורה,
משום שזה אינו נושא לשיחה
מאד נפוץ.
אם זה נוגע בך, זה נוגע בי.
כאשר אני שומע אחרים מספרים
מה עשה להם כיף היום,
יש לשמור על כלל אחד,
לא מעירים או מעבירים על זה ביקורת,
כשמישהו בוחר לספר על הכיף שלו, אנו מקשיבים
אנו קולטים ובדרך כלל,
אנחנו מבינים שגם לנו היה ארוע להעריך
ואנו מוסיפים אותו לרשימות שלנו.
זו דרך אחת לעשות זאת,
זוהי רמה 0.
ואז יש לנו את רמה 1.
אם אין בהכרח, חשק לדבר כל זה,
למעשה אתם יכולים
להתחיל לשמור מחברת קטנה
על השולחן שליד המיטה
מה שאני קראתי לו "מחברת הכיף"
שבמעבדות נקראת "יומן הכרת תודה"
ואשר מאפשר פשוט לרשום את
מקורות הכרת התודה שלכם
לפני שהולכים לישון,
וזה הדבר האחרון
שאתם עושים לפני שאתם נרדמים.
ברגע שאתם מכבים את האייפד,
אתם ממלאים את היומן.
ד"ר אמונס הבחין
שכאשר אתם עושים זאת,
אם זה הדבר האחרון
שעושים באותו יום,
השינה היא יותר עמוקה,
יותר ממושכת,
ואם סובלים מכאבים כרוניים,
הכאבים נחלשים ומתפוגגים.
ואז ברמה הבאה
יש את מכתב הוקרת התודה.
הנה מה שקורה במוח שלנו
כשאנו מקשרים את עצמנו
לתחושה ורגש של הערכה.
זה בלתי אפשרי עבור המוח שלנו,
באותו הזמן,
לחוש טינה או כעס.
לכן ברגע שאתה מתיישב
ואומר "אני אכתוב למישהו",
אנחנו יכולים לאסוף את מחשבותינו
כדי להבין את הפלא
שיש פה מולנו
במשך שנה לא נתתי שום מתנות
המתנה היחידה שנתתי,
כתבתי לכבוד ימי ההולדת
של החברים שלי,
כתבתי להם מכתבי הערכה.
אז בחנתי ובחנתי שוב
את החברויות שלי, את היחסים שלי,
ופתאום נעשיתי מודעת
למזל שהיה לי.
זה מכתב , למעשה,
שמאפשר לומר
"אלמלא היית בחיי,
זה מה שלא הייתי נעשית,
זה מה שלא הייתי יודעת."
זה מאפשר לאמוד
את הקשר והעומק של מערכת היחסים
שיש לנו עם אחרים.
אז עכשיו מה שעשה מרטין סליגמן,
זה שהוא שלח את הודעות התודה האלו
על ידי ביקור המקבל,
אתם כותבים את המכתב,
ובמקום לשלוח אותו,
אתם לוקחים אותו לפגישה
עם המקבל, אינכם אומרים להם דבר,
מדוע הגעתם,
ואתם הולכים להקריא לו את המכתב הזה.
אני עשיתי זאת פעם אחת, ואני מודה שלא עוד.
זה עוצמתי,
והייתי צריכה לא מעט קלינקס במשך התהליך,
לא מעט קלינקס כשקיבלתי משוב.
כתבתי מכתב הכרת תודה לבעלי.
הוא נמצא באולם הערב,
מעולם לא אמרתי זאת בפניו,
אבל אני הולכת לומר
אפילו שהוא נמצא כאן.
אנחנו יחד כבר 25 שנים
ב-25 שנים של חיים משותפים
רשימת הטענות
זה משהו שמאד קל לכתוב.
אבל זו לא הנקודה,
מדובר בלומר לו
"אם אתה לא היית בחיים שלי ,
אלמלא פגשתיי אותך,
אם לא הייתי מתאהבת בך באותו יום,
אלה הדברים שלא הייתי נעשית לעולם."
ועשיתי בדיוק את זה.
ואני אגלה לכם סוד, אלכס סליחה,
אלכס קורא בשירותים.
וכשהתישבתי לכתוב את המכתב הזה,
הבנתי,
שללא ערימת המגזינים הזו,
לא הייתי לומדת כל כך הרבה דברים.
אני חייבת את זה לו.
שמעתי את עצמי אומרת לו את זה.
אמרתי לו.
הנה בדיוק מה שהכרת תודה עושה.
זה פשוט לחיות בדיוק
את אותם החיים,
אבל יותר טוב.
אני לא משנה את הדמויות,
אני לא משנה את התפאורה.
ואיפה שזה נעשה באמת יוצא
שימושי באופן יוצא מהכלל
זה כאשר לא הולך כל כך טוב.
זה כאשר החיים לא נותנים לנו
מה שאנחנו רוצים,
כאשר החיים נותנים לנו את ההיפך
ממה שאנו רוצים.
כאשר הזמן שבילינו ועדיין אל בילינו
עם מישהו שאוהבים, הוא מוגבל --
אנחנו מבינים,
כשמביטים בדברים דרך העדשה הזו,
למרות כל מה שקורה,
כמה מזל יש לנו.
בשבילי, המזל זה להיות שם
עם כולכם היום,
יושבים בסבלנות.
אני מודה לכולכם על זה.
(מחיאות כפיים)