אנחנו בדרך כלל מחלקים חללים
לאזורים פרטיים וציבוריים,
ואנחנו יודעים את ההבדלים המשפטיים היטב
מפני שהפכנו למומחים
בהגנה על הרכוש והמרחב הפרטי שלנו.
אבל אנחנו פחות מחוברים
לדקויות של הציבור.
מה הופך מרחב ציבורי רגיל חמרחב איכותי?
אני מתכוונת, זה משהו
שהסטודיו שלנו עבד עליו
בעשור האחרון.
ואנחנו עושים את זה דרך מקרי מחקר.
חלק גדול של העבודה שלנו
נכנס להפיכת
החורבה התעשייתית הזו
למרחב פוסט תעשיתי נגיש
שמביט קדימה ואחורה
באותו הזמן.
וחלק גדול אחר של העבודה שלנו
הלך להפיכת אתר לרלוונטי
שאיבד את הקשר שלו לזמן.
עבדנו על להפוך את כיכר לינקולן לדמוקרטית
לציבור שבדרך כלל אין לו 300$
להוציא על כרטיס לאופרה.
אז אכלנו, שתינו,
חשבנו, חיינו מרחב ציבורי
כבר די הרבה זמן.
וזה לימד אותנו באמת רק דבר אחד,
וזה באמת ליצור מרחבים ציבוריים טובים,
חייבים למחוק את ההבחנות
בין ארכיטקטורה, אורבניות,
נוף, עיצוב מדיה
ועוד.
זה באמת הולך מעבר להבחנות.
עכשיו אנחנו עוברים לתוך וושינגטון,
ואנחנו עובדים על מהפך אחר,
וזה למוזאון הירשהורן הקיים
שממוקם
במרחב הציבורי הכי מוערך באמריקה,
נשיונל מול.
המול הוא סימן
של הדמוקרטיה האמריקאית.
ומה שפנטסטי הוא שהסמל הזה
הוא לא דבר, הוא לא תמונה,
זה לא פריט,
למעשה זה חלל,
והוא מוגדר על ידי שורת בניינים
בכל צד.
זה מרחב בו אזרחים יכולים להביע את חוסר שביעות רצונם
ולהראות את כוחם.
זה מקום בו רגעים מכריעים בהסטוריה האמריקאית
קרו.
והם חרוטים שם לעולם --
כמו המצעד על וושינגטון למשרות וחופש
והנאום הגדול שמרטין לותר קינג נשא שם.
מחאת ויאטנאם, הזיכרון של כל אלה שמתו
ממגפת האיידס,
המצעד לזכויות ההתרבות של נשים,
עד כמעט להווה,
המול הוא הבמה האזרחית הגדולה ביותר
בארץ הזו למחלוקות.
והוא מילה נרדפת לחופש הדיבור,
אפילו אם אתם לא יודעים מה יש לכם להגיד.
אולי זה רק מקום לניחומים ציבוריים.
יש נתק גדול, אנחנו מאמינים,
בין החלל המתקשר שקופץ מנושא לנושא של המול
והמוזאונים שנמצאים משני צדדיו.
וזה נובע מהעובדה שהמוזאונים האלה בדרך כלל פסיביים,
יש להם יחסים פסיביים בין המוזאונים
כמציג והקהל,
כמקבל המידע.
אז אתם יכולים לראות דינוזאורים
וחרקים ואוספים של קטרים
וכל זה,
אבל אתם לא באמת מעורבים;
מדברים אליכם.
כשריצ'רד קושלק לקח על עצמו את ניהול ההירשהורן
ב 2009,
הוא היה נחוש לנצל
את העובדה שהמוזאון הזה היה ממוקם
במקום הכי יחודי:
מושב הכוח של ארה"ב
ובעוד שאומנות ופוליטיקה
מיסודם ולחלוטין יחד תמיד וכל הזמן,
יכולים להיות יחסים מיוחדים
שיכולים להתחשל פה ביחוד הזה.
השאלה היא, האם זה אפשרי בסופו של דבר
לאומנות להחדיר את עצמה
לתוך הדיאלוג של יחסים לאומיים ועולמיים?
והאם המוזאונים יכולים להיות סוכנים של דיפלומטיה תרבותית?
יש יותר מ 180 שגרירויות בוושינגטון.
יש יותר מ 500 חבורות חשיבה.
צריכה להיות דרך
לנצל את כל האינטלקט ואנרגיה גלובלית
לתוך, ואיך שהו דרך, המוזאון.
צריך להיות איזה שהוא מאגר מוחות.
אז ההירשהורן, כשהתחלנו לחשוב על זה,
ושפיתחנו את המשימה,
עם ריצ'ארד והצוות שלו --
זה באמת החיים שלו.
אבל מעבר להצגת אומנות מודרנית,
ההירשהורן יהפוך לפורום ציבורי,
מקום לוויכוח
לנושאים שקשורים לאמנות,
תרבות, פוליטיקה ומדיניות.
יהיה לו את ההשפעה הגלובלית של הפורום האקונומי העולמי.
יהיה לו את ריבוי התחומים של TED.
יהיה לו את חוסר הרשמיות של כיכר העיר.
ובשביל היוזמה החדשה הזו,
ההירשהורן יצטרך להתרחב
או להשיג אתר
לבניין בן זמנו, שיכול להיערך לכך.
זה הוא. זה ההירשהורן --
בניין בצורת דונאט בקוטר 80 מטר מבטון
שעוצב בתחילת שנות ה 70
על ידי גורדון בונשפט.
הוא מגושם, הוא דומם,
הוא מסוגר, הוא מתנשא,
הוא אתגר עיצובי.
אדריכלים אוהבים לשנוא אותו.
תכונה מזכה אחת
היא שהוא מורם מהקרקע
ויש לו את החלל הזה,
ויש לו ליבה ריקה
מעין ברוח הזו והחזות
המאוד פדרלית ותאגידית.
ומסביב למרחב הזה,
הטבעת היא למעשה גלריות.
מאוד מאוד קשה להקים הופעות שם.
כשההירשהורן נפתח,
לאדה לואיס הקסטבל, מבקרת הניו יורק טיימס,
היו כמה בחירות מילים:
"בית סוהר ניאו מודרני."
"מצבת זיכרון פגועה ומול פגוע
לאוסף פגוע."
כמעט ארבעה עשורים לאחר מכן,
איך הבניין הזה יתרחב
לתוכנית חדשה פרוגרסיבית?
לאן הוא ילך?
הוא לא יכול להכנס לתוך המול.
אין שם מקום.
הוא לא יכול ללכת לחצר.
היא כבר תפוסה על ידי הפיתוח הסביבתי ופסלים.
ובכן תמיד יש את החור.
אבל איך נוכל לקחת את החלל של החור
ולא להיות קבורים בו בלתי נראים?
איך הוא יכול להפוך לאיקוני?
ובאיזה שפה הוא ידבר?
ההירשהורן יושב בין המוסדות הכבירים של המול.
רובם נאוקלסיים, כבדים ואטומים,
עשויים מאבן או בטון.
והשאלה היא,
אם משהו נמצא בחלל ההוא,
מה החומר ממנו עשוי המול?
הוא חייב להיות שונה מהבניינים שם.
הוא חייב להיות משהו שונה לחלוטין.
הוא חייב להיות אויר.
בדמיון שלנו, הוא חייב להיות קל,
הוא חייב להיות בר חלוף. הוא חייב להיות חסר צורה.
והוא חייב להיות חופשי.
(וידאו)
אז זה הרעיון הגדול.
זו כרית אויר גדולה.
ההרחבה מקבלת את הצורה של המיכל שלה
והיא נוזלת החוצה היכן שהיא יכולה --
למעלה ובצדדים.
אבל יותר פואטית,
אנחנו רוצים לחשוב על המבנה
כשואף את האויר הדמוקרטי של המול,
ומביא אותו לעצמו.
לפני ואחרי.
העיתונות קראה לו "הבועה".
זה היה חדר הכניסה.
זה בעיקרון נפח אחד גדול של אויר
שפשוט נוזל מכל כיוון.
הממברנה שקופה.
זה עשוי מסיבי זכוכית מצופי סיליקון.
ומנפחים את זה פעמיים בשנה לחודש אחד כל פעם.
כך זה נראה מבפנים.
אז אולי תהיתם
איך
הצלחנו לאשר את זה על ידי הממשל הפדרלי.
זה היה צריך להיות מאושר למעשה על ידי שתי סוכנויות.
ואחת קיימת כדי לשמר
את הכבוד והקדושה של המול.
אני מסמיקה כל פעם שאני מראה את זה.
אתם תפרשו את זה.
אבל דבר אחד שאני יכולה להגיד
הוא שזה שילוב
של התנגדות לאמונות המקובלות
והערצה.
היה גם קצת פרוש יצירתי מעורב.
חוק הבניינים של הקונגרס מ 1910
מגביל את גובה הבניינים בוושינגטון
ל 42 מטר,
חוץ ממגדלי כנסיות, מגדלים, כיפות וצריחי מסגד.
זה בעיקרון מוציא מהחוק כנסיות ומבנים של המדינה.
וגובה הבועה 51 מטר.
זה הפנטאון לידה.
זה בערך 34,000 מטרים מעוקבים של אויר דחוס.
אז טענו שזה
צריך להחשב ככיפה.
אז הנה זה,
מאוד מכובד,
בין כל בנייני הממשל במול.
ובעוד שההירשהורן הוא לא נקודת ציון,
הוא מאוד מאוד רגיש הסטורית.
כך שלא ממש יכולנו לגעת בשטח פניו.
לא יכולנו להשאיר סימנים אחרינו.
אז מתחנו אותו מהקצוות,
והחזקנו אותו עם כבלים,
זה מחקר על טכניקות הקשירה,
שהן למעשה מאוד מאוד חשובות
מפני שפוגעת בו רוח כל הזמן.
יש טבעת פלדה קבועה אחת למעלה,
אבל אי אפשר לראות אותה מאף נקודה במול.
יש גם כמה הגבלות
על כמה אפשר להאיר אותה.
היא זוהרת מבפנים, היא שקופה.
אבל היא לא יכולה להיות מוארת יותר מהקפיטול
או כמה מהאנדרטאות.
אזה היא למטה בהיררכית ההארה.
אז היא מגיעה לאתר פעמיים בשנה.
היא מורדת מהמשאית.
היא מורמת.
ואז היא מנופחת
עם אויר בלחץ נמוך.
ואז היא מרוסנת עם הכבלים.
ואז היא מעוגנת עם מים בתחתית.
זה רגע ממש מוזר
כשנשאלנו על ידי הבירוקרטיה במול
כמה זמן יקח להתקין אותה.
ואמרנו, ובכן ההרמה הראשונוה תיקח שבוע.
והם ממש התחברו לרעיון הזה.
ואז זה היה ממש קל לאורך כל הדרך.
אז לא היו לנו ממש הרבה מכשולים, אני חייבת לומר,
עם הממשל והרשויות.
אבל כמה מהמכשולים הכי קשים
היו טכניים.
אלה השתי והערב.
זה ענן נקודות.
יש לחצים אדירים.
זה בניין מאוד מאוד לא רגיל
בזה שאין לו לחץ כלפי הקרקע,
אבל יש לחץ לכל כיוון.
ואני ארוץ על השקופיות האלו.
זה החלל בפעולה.
אז פנים גמיש לדיונים,
בדיוק כמו זה, אבל בעיגול --
מואר וניתן לארגון מחדש.
יכול לשמש לכל דבר,
להפעות, סרטים,
להתקנות.
והתוכנית הראשונה
תהיה של דיאלוג תרבותי ודיפלומטי
מאורגן השיתוף
עם המועצה ליחסי חוץ.
צורה ותוכן ביחד כאן.
הבועה היא אנטי אנדרטה.
הרעיונות של של דמוקרטיה השתתפותית
מוצגים דרך גמישות
במקום קשיחות.
אומנות ופוליטיקה
תופסים אתר דו משמעי מחוץ לקירות המוזאון,
אבל בתוך ליבת המוזאון,
מערבבים את האויר שלו
עם האויר הדמוקרטי של המול.
והבועה תנופח
בתקוה בפעם הראשונה
בסוף 2013.
תודה לכם.
(מחיאות כפיים)