תמונות כאלה, ממחנה הריכוז אושוויץ,

נצרבו בתודעתנו במהלך המאה העשרים

והקנו לנו הבנה חדשה מי אנחנו,

מאין באנו ובאיזו תקופה אנו חיים.

במהלך המאה ה-20 היינו עדים לזוועות

סטלין, היטלר, מאו, פול פוט, רואנדה
והשמדות-עם נוספות,

ואף שהמאה ה-21
היא רק בת 7 שנים,

כבר הספקנו להיות עדים
לרצח-עם מתמשך בדארפור

ולזוועות היומיום של עירק.

זה הביא לתפישה מקובלת
לגבי מצבנו,

לפיה, העידן המודרני
הביא לאלימות נוראה,

ושייתכן כי העמים הילידיים חיו בהרמוניה

והתרחקותנו ממנה סיכנה אותנו.

הנה דוגמה ממדור הדעות
של ה"בוסטון גלוב" בחג ההודיה

לפני שנתיים, שבו נכתב:

"חיי האינדיאנים היו קשים,
אך לא היו להם בעיות תעסוקה,

"ההרמוניה הקהילתית היתה חזקה,
לא התמכרו לסמים,

"כמעט ולא היתה פשיעה,
אם היו מלחמות בין השבטים

"הן היו בעיקר טקסיות,
ונדיר שהסתיימו בהרג ללא אבחנה."

כולכם מכירים אידיליה מתקתקה זו.

אנו מלמדים אותה לילדינו
ושומעים אותה בטלוויזיה וברומנים.

הכותרת המקורית של מפגש זה היתה:

"כל מה שידוע לך הוא מוטעה",
ואני אוכיח

שחלק מסוים זה בתפישה המקובלת
הוא מוטעה.

ולמעשה אבותינו היו אלימים בהרבה מאיתנו,

שהאלימות נמצאת בירידה
במשת תקופות ארוכות מאד,

ושכיום, קרוב לוודאי שאנו חיים
בעידן השליו ביותר

בתולדות המין שלנו.

נכון שכיום, בימי דארפור ועירק,

משפט כזה נחשב למשהו
שבין הזיה לתועבה,

אך אני אנסה לשכנע אתכם

שזו התמונה הנכונה.

היא תופעה פרקטלית.

אפשר לראותה על פני אלפים,
מאות, עשרות שנים ושנים בודדות,

אף שנראה שהיתה נקודת שיא

בתחילת עידן התבונה במאה ה-16.

רואים זאת בכל העולם,
אם כי לא בצורה אחידה.

זה בולט במיוחד במערב,

החל מאנגליה והולנד,
בערך בתקופת ההשכלה.

הבה ואקח אתכם למסע
על פני כמה כפולות של עשר--

מקנה המידה של אלפי שנים
ועד לשנה הבודדת,

כדי לשכנע אתכם.

עד לפני 10,000 שנה,
כל בני האדם חיו כציידים-לקטים,

ללא יישובי קבע או מימשל.
וזה המצב שבדרך כלל נחשב

להרמוניה הקדמונית. אבל הארכיאולוג

לורנס קילי,
שבחן את שיעור האבדות

בקרב הציידים-הלקטים של ימינו -

המקור הטוב ביותר שלנו לראיות
לדרך חיים זו -

הגיע למסקנה שונה למדי.
הנה גרף שהוא שרטט,

המראה את אחוז תמותת הזכרים
עקב מלחמות

במספר חברות של מחפשי מזון
או ציידים-מלקטים.

הקווים האדומים מציינים
את סבירות מותו של אדם

מידי אדם אחר,
בניגוד למוות מסיבות טבעיות,

במגוון חברות חיפוש-מזון

ברמות גיניאה החדשה
וביער הגשם של האמזונס.

והם נעים מסיכוי של
כמעט 60%

שאדם ימות מידי אדם אחר,

ועד - במקרה של שבט הגבוסי -

סיכוי של 15% בלבד.

הקו הכחול הזעיר משמאל למטה

מציין את הסטטיסטיקה המקבילה
בארה"ב ובאירופה במאה ה-20,

והוא כולל את כל המיתות
בשתי מלחמות העולם.

אילו שיעור התמותה
במלחמות שבטים נשמר במאה ה-20,

היו שני מיליארד מיתות
ולא 100 מיליון.

עדיין ברמת המילניום,

אפשר לבחון את דרך החיים
של תרבויות קדומות

כגון אלו שתוארו בתנ"ך.

ובמקור-לכאורה זה של ערכינו המוסריים

ניתן למצוא תיאורים
של הצפוי במלחמה,

כמו קטע זה
מתוך 'במדבר' ל"א:

"ויצבאו על מדין
כאשר ציווה ה' את משה,

"ויהרגו כל זכר.
ויאמר אליהם משה,

"החייתם כל נקבה?
ועתה, הירגו כל זכר בטף,

"וכל אישה יודעת-איש
למשכב זכר הרוגו,

"וכל הטף בנשים, אשר לא ידעו
משכב זכר, החיו לכם."

במלים אחרות,

"הירגו את הגברים,
הירגו את הילדים,

"ואם תמצאו בתולות,

"שימרו אותן בחיים
כדי שתוכלו לאנוס אותן."

תוכלו למצוא בתנ"ך
4 או 5 קטעים כאלה.

בתנ"ך ניתן גם לראות שעונש המוות

היה העונש המקובל
על פשעים כגון הומוסקסואליות,

ניאוף, חילול השם, עבודת אלילים,
התחצפות להורים -

[צחוק]

והרמת מקלות בשבת.

כעת נרד בסדר-גודל אחד
ונתייחס למאות שנים.

אף שאין לנו נתונים סטטיסטיים

של המלחמות מימי הביניים
ועד לעידן המודרני,

אנו יודעים מתוך ההיסטוריה הרגילה--

העדות נמצאה כל הזמן
מתחת לאפנו --

שהיתה ירידה בצורות האלימות
המותרות מבחינה חברתית. לדוגמה,

ההיסטוריה של כל חברה תראה
שכריתת איברים ועינויים

היוו צורות ענישה שגרתיות על פשע.

הפרת-חוק הנענשת בימינו בקנס,
היתה מביאה באותם ימים

לכריתת לשונכם או אוזניכם,

לעקירת עיניים, לכריתת יד
וכן הלאה.

היו כמה צורות עתירות-דמיון
של עונש מוות סדיסטי:

שריפה על המוקד, שפיכת מעיים,
שבירת הגוף על גבי גלגל,

משיכה ותלישת איברים
בעזרת סוסים וכן הלאה.

עונש המוות הוטל על שורה ארוכה
של פשעים לא-אלימים:

מתיחת ביקורת על המלך,
גניבת ככר לחם.

כמובן שהעבדות היתה השיטה המועדפת
לחסכון בעבודה,

וההתאכזרות היתה צורת בידור מקובלת,

ואולי הדוגמה הכי ברורה
היא שריפת חתולים:

היו קושרים חתול
ומנמיכים אותו לתוך מדורה,

כשהצופים צורחים וצוחקים,
כשהחתול המיילל מכאבים נשרף למוות.

מה עם רצח אישי?

ובכן, כאן יש סטטיסטיקות טובות,

מפני שרשויות רבות
תיעדו את גורמי המוות.

והקרימינולוג מנואל אייזנר

סרק את כל הרשומות ההיסטוריות
של אירופה

כדי למצוא את שיעורי הרציחות
בכל כפר, עיירה, עיר ומחוז

שיכול היה למצוא,
והוסיף לכך נתונים לאומיים,

כשהמדינות החלו לנהל סטטיסטיקה.

הוא שרטט זאת על סולם לוגריתמי,

החל מ-100 מיתות
לכל 100,000 איש בשנה

שהיה בערך שיעור הרציחות
בימי הביניים,

והגרף צולל עד פחות מרצח אחד
לכל 100,000 איש לשנה

ב-7 או 8 ארצות אירופיות.

אחר יש עלייה קלה בשנות ה-60.

אלה שאמרו שהרוק'נ'רול יוביל
לירידה בערכי המוסר,

צדקו במידת-מה.

אך היתה ירידה לפחות
בשני סדרי-גודל ברציחות

מימי הביניים ועד היום,

והתפנית אירעה בתחילת המאה ה-16.

הבה נרד לרמת עשרות השנים.

לפי ארגונים לא-ממשלתיים
המנהלים סטטיסטיקות כאלה,

מאז 1945, באירופה ובאמריקות
יש ירידה חדה במלחמות פנימיות,

במהומות אתניות קטלניות,
פוגרומים עם אבדות והפיכות צבאיות,

אפילו בדרום אמריקה.

בכל העולם יש ירידה תלולה
במיתות במלחמות פנימיות.

הקווים הצהובים כאן מראים
את מספרי המיתות למלחמה

מ-1950 ועד היום.

וכפי שאתם רואים,
שיעור המיתות יורד

מ-65,000 מיתות לסכסוך בשנה
בשנות ה-50,

לכדי פחות מ-2,000 מיתות
לסכסוך לשנה בעשור הנוכחי,

נורא ככל שהוא.

גם ברמת השנה
נראית ירידה באלימות.

מאז תום המלחמה הקרה
יש פחות מלחמות אזרחים ורצח-עם,

למעשה, ירידה של 90% מאז השיאים
של אחרי מלח"ע השניה

ואף היפוך של העלייה של שנות ה-60
מבחינת רציחות ופשעים אלימים.

זה לקוח מסטטיסטיקות הפשיעה
של הבולשת הפדרלית.

אתם רואים רמת אלימות נמוכה למדי
בשנות ה-50 וה-60,

אחר זה נסק
במשך מספר עשורים

ופתח בירידה תלולה
החל משנות ה-90,

כך שזה חזר כמעט לרמה
שממנה נהנינו ב-1960.

הנשיא קלינטון, אם אתה נוכח כאן,
תודה לך.

[צחוק]

אז השאלה היא: מדוע
כה הרבה אנשים טועים כל-כך

לגבי דבר כה חשוב?
לדעתי יש מספר סיבות.

האחת, תקשורת טובה יותר.
סוכנות "אסוסייאטד פרס"

מתעדת מלחמות שמתרחשות בעולם
טוב יותר מהנזירים של המאה ה-16.

ישנה אשליה קוגניטיבית:

אנו, הפסיכולוגים הקוגניטיביים,
יודעים שככל שקל יותר

להעלות על הדעת
דוגמאות ספציפיות של משהו,

כך גדלה הסבירות שאנו מייחסים לו.

מה שאנו קוראים בעיתון
בלוויית צילומים מבחילים

נצרב בזכרון יותר מדיווחים
על הרבה יותר אנשים

שמתים במיטותיהם מזקנה.

יש דינמיקה בבורסות הדעות והתמיכה:

איש מעולם לא הצליח למשוך
צופים, תומכים ותורמים

בכך שאמר:

נראה שהמצב רק הולך ומשתפר.

[צחוק]

קיים רגש-אשמה
בנוגע ליחסנו לעמים ילידיים

בחיים האינטלקטואליים המודרניים,
ואי-מוכנות להודות

שיכול בכלל להיות משהו טוב
בתרבות המערבית.

וכמובן, שינוי הסטנדרטים שלנו יכול להקדים
את השינוי בהתנהגות.

אחת הסיבות לירידה באלימות

היא שלאנשים נמאס
מהטבח והאכזריות של תקופתם.

נראה שתהליך זה נמשך,

אך אם הוא מקדים את ההתנהגות.
לפי הסטנדרטים של היום,

הדברים תמיד נראים יותר ברבריים
מכפי שהיו נראים

בסטנדרטים היסטוריים.
אז היום אנו מתרגשים, ובצדק,

כשקומץ רוצחים מוצאים להורג
בזריקת רעל בטקסס,

אחרי ערעור שנמשך 15 שנה.

איננו לוקחים בחשבון
שלפני מאתיים שנה

היו אולי מעלים אותם
על המוקד

בגלל שמתחו ביקורת על המלך,
אחרי 10 דקות משפט

ושזה למעשה קרה כל הזמן.

כיום, אנו רואים בעונש המוות
עדות להידרדרות בהתנהגותנו,

ולא לעלייה בסטנדרטים שלנו.

ובכן, מדוע באמת פחתה האלימות?
איש לא יודע לבטח,

אך קראתי ארבעה הסברים,
שבכולם לדעתי

יש שמץ סבירות. הראשון:

אולי תומס הובס הבין זאת.
הוא זה שאמר

שהחיים בטבע היו
"בודדים, עלובים, נאלחים, גסים וקצרים."

ולטענתו, לא בגלל שבבני האדם
חבוי איזה צמא קדמוני לדם

או אינסטינקט תוקפני,
או ציווי טריטוריאלי,

אלא עקב הלוגיקה של האנרכיה.

במצב של אנרכיה
קיים פיתוי מתמיד

לפלוש אל שכניך כאמצעי-מנע,
בטרם יפלשו הם אליך.

מאוחר יותר, תומס שלינג

הציג את הדוגמה של בעל-הבית
ששומע רשרוש במרתף.

כאמריקאי טוב, הוא מחזיק אקדח
בשידה שלצד המיטה.

הוא שולף אותו ויורד במדרגות.

ומה הוא מוצא?
כמובן, פורץ ובידו אקדח.

כל אחד מהם חושב:

"אינני באמת רוצה להרוג אותו,
אבל הוא עומד להרוג אותי.

"אולי כדאי לי לירות בו
לפני שיירה בי,

"במיוחד כי אפילו
אם הוא לא רוצה להרוג אותי,

"הוא בטח מפחד שאהרוג אותו
לפני שיהרוג אותי."

וכן הלאה.

עמי ציידים-לקטים
חווים במפורש שרשרת מחשבות זו,

ולרוב יפשטו על שכניהם
מחשש שאלה יפשטו עליהם ראשונים.

דרך אחת להתמודד עם בעיה זו
היא ע"י הרתעה:

אינך תוקף ראשון,
אך יש לך מדיניות מוצהרת וידועה

לפיה תגיב בפראות אם תותקף.

הפגם היחיד במדיניות זו
הוא הסיכון שבחשיפת הבלוף,

ולכן היא תצליח
רק אם תהיה אמינה.

לשם כך עליך לנקום כל עלבון
וליישב כל חשבון,

מה שיוצר מעגל קסמים
של נקמות-דם.

החיים הופכים לפרק מה"סופרנוס".

הפתרון של הובס, ה"לוויתן",

קובע שאם הסמכות לשימוש לגיטימי באלימות
ניתנת לרשות דמוקרטית יחידה - "לוויתן" -

זה עשוי להקטין את הפיתוי לתקוף,

מפני שכל סוג של תוקפנות ייענש
ויהיה באפס כדאיות.

זה יבטל את הפיתוי
לפלוש כאמצעי-מנע

מחשש שתותקף קודם

ואת ההכרח להחזיק אצבע על ההדק
לצורך נקמה,

לשם שימור אמינות
איום ההרתעה שלך.

ולכן זה עשוי להוביל
למצב של שלום.

אייזנר, ששרטט את גרף הרציחות
שלא הצלחתם לראות בשקופית הקודמת--

טען שהירידה בשיעור הרציחות באירופה

חלה בד-בבד עם הגידול במדינות
בעלות הממשל המרכזי.

יש בכך משום תמיכה
בתיאוריית ה"לוויתן".

תומכת בה גם העובדה
שאנו רואים כיום התפרצויות של אלימות

באזורי אנרכיה:
במדינות שכשלו, באימפריות שקרסו,

באזורי גבול, בארגוני מאפיה,
בחבורות רחוב וכדומה.

ההסבר השני הוא שבהרבה תקופות ומקומות

רווחה התחושה שהחיים הם זולים.

בעבר, כשהסבל והמוות בטרם-עת
היו נפוצים בחייו של הפרט,

היו לו פחות נקיפות מצפון
לגבי גרימתם לזולת.

וככל שהטכנולוגיה והיעילות הכלכלית

עשו את החיים לארוכים ונעימים יותר,
ערכם הכללי עולה.

זה היה טיעון
של המדען הפוליטי ג'יימס פיין.

הסבר שלישי פונה אל המושג
"משחק סכום לא-אפס",

והוא נוסח בספר "אין-אפס"
מאת העיתונאי רוברט רייט

רייט מצביע על כך שבנסיבות מסוימות,

שיתוף-פעולה והעדר-אלימות
עשויים לתרום לשני הצדדים,

כמו ברווחי-מסחר, כששני הצדדים

סוחרים בעודפיהם ושניהם מרוויחים,

או כששניהם מניחים את נשקם
ומתחלקים ב"רווחי השלום"

הנובעים מכך שאינם צריכים
להילחם כל הזמן.

רייט טוען שהטכנולוגיה הגדילה
את מספרם של משחקי סכום-חיובי

בהם אנשים נוטים לקחת חלק

בכך שהיא מאפשרת לסחור במוצרים,
שירותים ורעיונות

על פני מרחקים גדולים יותר
ובין קבוצות אנשים גדולות יותר.

התוצאה היא שערכו של הזולת רב יותר
כשהוא חי מאשר כשהוא מת,

והאלימות פוחתת מסיבות אנוכיות.

במילותיו של רייט:

"אחת הסיבות הרבות מדוע לדעתי
אל לנו להפציץ את היפנים,

"היא שהם בנו
את המכונית המשפחתית שלי."

[צחוק]

ההסבר הרביעי תומצת
בכותרת של ספר,

"המעגל המתרחב",
מאת הפילוסוף פיטר סינגר,

הטוען שהאבולוציה הנחילה לבני האדם
תחושה של אמפתיה:

יכולת להתייחס לאינטרסים של אחרים

כברי-השוואה לאלה שלך.

למרבה הצער, אנו מיישמים זאת
כברירת מחדל רק למעגל צר מאד

של חברים ומשפחה.

מי שמחוץ למעגל זה
זוכים ליחס של תת-אנושיים

ומותר לנצלם מבלי להיענש על כך.

אך במרוצת ההיסטוריה המעגל התרחב.

ברשומות ההיסטוריות ניתן לראות
שהוא מתרחב מהכפר, לחמולה, לשבט,

למדינה, אל גזעים אחרים,
לשני המינים,

ובדבריו של סינגר עצמו,
עלינו להרחיב ולהחיל זאת

על גזעים מרגישים נוספים.

השאלה היא, אם כך קרה,
מה הניע התרחבות זו?

יש מספר אפשרויות:
למשל, מעגלי הדדיות גדלים

במובן של טיעוני רוברט רייט.

הלוגיקה של כלל הזהב:

ככל שאתה חושב על אחרים
ובא עימם במגע,

אתה מבין כמה תלושה היא
העדפת האינטרסים שלך על שלהם,

לפחות אם ברצונך שהם יקשיבו לך.
אינך יכול לומר:

"האינטרסים שלי מיוחדים יותר משלך",

ממש כפי שאינך יכול לומר:

"המקום עליו אני עומד
הוא חלק ייחודי של היקום

"רק מכיוון שבמקרה
אני עומד עליו כרגע."

זה עשוי להיות מונע
מתוך קוסמופוליטיות:

היסטוריה, עיתונות, זכרונות,
סיפורת לא-בדיונית, נסיעות והשכלה

המאפשרים לך להשליך מעצמך
לחיי אחרים,

שבעבר אולי התייחסת אליהם
כאל תת-אנושיים,

וגם להבין את ארעיות
מיקומך-שלך בחיים;

את התחושה של
"כזה הייתי, אילו רצה הגורל."

תהיינה הסיבות אשר תהיינה,
לירידה באלימות יש השלכות מעמיקות.

היא צריכה לאלץ אותנו לשאול
לא רק "מדוע יש מלחמה?"

אלא גם "מדוע יש שלום?"

לא רק "איפה טעינו?",
אלא גם "מה עשינו נכון?"

מפני שאכן עשינו משהו נכון,

ואין ספק שמוטב לגלות מהו.

תודה רבה לכם.

[מחיאות כפיים]

כריס אנדרסון: אהבתי את ההרצאה.
לדעתי רבים כאן היו אומרים

שההרחבה של--
מה שדיברת עליה,

שפיטר סינגר דיבר עליה,
מונעת גם ע"י הטכנולוגיה

ע"י נראות טובה יותר של הזולת
והתחושה שהעולם

נעשה לפיכך קטן יותר.
האם יש בכך שמץ אמת?

ס"פ: הרבה מאד.
זה מתאים גם לתיאוריה של רייט,

שזה מאפשר לנו ליהנות
מיתרונות שיתוף הפעולה

במעגלים הולכים וגדלים.
אבל לדעתי זה גם עוזר לנו

לדמיין איך זה להיות מישהו אחר.

לדעתי, כשקוראים על העינויים המחרידים
של ימי הביניים, חושבים:

"איך הם יכלו בכלל לעשות זאת?

"איך הם יכלו שלא לחוש הזדהות
עם האיש שאת מעיו שפכו?"

אבל ברור שמבחינתם הוא היה
סתם חייזר,

שאין לו רגשות כמותם.

כל דבר, לדעתי, שמקל לדמיין
כיצד זה להיות בנעלי הזולת,

משמעו התגברות ההתחשבות המוסרית שלך
באותו אדם.

כ"א: הלוואי שכל אילי התקשורת
ישמעו הרצאה זו

מתי שהוא בשנה הבאה.
לדעתי זה באמת חשוב. תודה רבה.

ס"פ: לעונג לי.