תמונות כאלה, ממחנה הריכוז אושוויץ,

נצרבו בתודעתנו במהלך המאה העשרים

והקנו לנו הבנה חדשה מי אנחנו,

מאין באנו ובאיזו תקופה אנו חיים.

במהלך המאה ה-20 היינו עדים לזוועות

סטלין, היטלר, מאו, פול פוט, רואנדה
והשמדות-עם נוספות,

ואף שהמאה ה-21
היא רק בת 7 שנים,

כבר הספקנו להיות עדים
לרצח-עם מתמשך בדארפור

ולזוועות היומיום של עירק.

זה הביא לתפישה מקובלת
לגבי מצבנו,

לפיה, העידן המודרני
הביא לאלימות נוראה,

ושייתכן כי העמים הילידיים חיו בהרמוניה

והתרחקותנו ממנה סיכנה אותנו.

הנה דוגמה ממדור הדעות
של ה"בוסטון גלוב" בחג ההודיה

לפני שנתיים, שבו נכתב:

"חיי האינדיאנים היו קשים,
אך לא היו להם בעיות תעסוקה,

"ההרמוניה הקהילתית היתה חזקה,
לא התמכרו לסמים,

"כמעט ולא היתה פשיעה,
אם היו מלחמות בין השבטים

"הן היו בעיקר טקסיות,
ונדיר שהסתיימו בהרג ללא אבחנה."

כולכם מכירים אידיליה מתקתקה זו.

אנו מלמדים אותה לילדינו
ושומעים אותה בטלוויזיה וברומנים.

הכותרת המקורית של מפגש זה היתה:

"כל מה שידוע לך הוא מוטעה",
ואני אוכיח

שחלק מסוים זה בתפישה המקובלת
הוא מוטעה.

ולמעשה אבותינו היו אלימים בהרבה מאיתנו,

שהאלימות נמצאת בירידה
במשת תקופות ארוכות מאד,

ושכיום, קרוב לוודאי שאנו חיים
בעידן השליו ביותר

בתולדות המין שלנו.

נכון שכיום, בימי דארפור ועירק,

משפט כזה נחשב למשהו
שבין הזיה לתועבה,

אך אני אנסה לשכנע אתכם

שזו התמונה הנכונה.

היא תופעה פרקטלית.

אפשר לראותה על פני אלפים,
מאות, עשרות שנים ושנים בודדות,

אף שנראה שהיתה נקודת שיא

בתחילת עידן התבונה במאה ה-16.

רואים זאת בכל העולם,
אם כי לא בצורה אחידה.

זה בולט במיוחד במערב,

החל מאנגליה והולנד,
בערך בתקופת ההשכלה.

הבה ואקח אתכם למסע
על פני כמה כפולות של עשר--

מקנה המידה של אלפי שנים
ועד לשנה הבודדת,

כדי לשכנע אתכם.

עד לפני 10,000 שנה,
כל בני האדם חיו כציידים-לקטים,

ללא יישובי קבע או מימשל.
וזה המצב שבדרך כלל נחשב

להרמוניה הקדמונית. אבל הארכיאולוג

לורנס קילי,
שבחן את שיעור האבדות

בקרב הציידים-הלקטים של ימינו -

המקור הטוב ביותר שלנו לראיות
לדרך חיים זו -

הגיע למסקנה שונה למדי.
הנה גרף שהוא שרטט,

המראה את אחוז תמותת הזכרים
עקב מלחמות

במספר חברות של מחפשי מזון
או ציידים-מלקטים.

הקווים האדומים מציינים
את סבירות מותו של אדם

מידי אדם אחר,
בניגוד למוות מסיבות טבעיות,

במגוון חברות חיפוש-מזון

ברמות גיניאה החדשה
וביער הגשם של האמזונס.

והם נעים מסיכוי של
כמעט 60%

שאדם ימות מידי אדם אחר,

ועד - במקרה של שבט הגבוסי -

סיכוי של 15% בלבד.

הקו הכחול הזעיר משמאל למטה

מציין את הסטטיסטיקה המקבילה
בארה"ב ובאירופה במאה ה-20,

והוא כולל את כל המיתות
בשתי מלחמות העולם.

אילו שיעור התמותה
במלחמות שבטים נשמר במאה ה-20,

היו שני מיליארד מיתות
ולא 100 מיליון.

עדיין ברמת המילניום,

אפשר לבחון את דרך החיים
של תרבויות קדומות

כגון אלו שתוארו בתנ"ך.

ובמקור-לכאורה זה של ערכינו המוסריים

ניתן למצוא תיאורים
של הצפוי במלחמה,

כמו קטע זה
מתוך 'במדבר' ל"א:

"ויצבאו על מדין
כאשר ציווה ה' את משה,

"ויהרגו כל זכר.
ויאמר אליהם משה,

"החייתם כל נקבה?
ועתה, הירגו כל זכר בטף,

"וכל אישה יודעת-איש
למשכב זכר הרוגו,

"וכל הטף בנשים, אשר לא ידעו
משכב זכר, החיו לכם."

במלים אחרות,

"הירגו את הגברים,
הירגו את הילדים,

"ואם תמצאו בתולות,

"שימרו אותן בחיים
כדי שתוכלו לאנוס אותן."

תוכלו למצוא בתנ"ך
4 או 5 קטעים כאלה.

בתנ"ך ניתן גם לראות שעונש המוות

היה העונש המקובל
על פשעים כגון הומוסקסואליות,

ניאוף, חילול השם, עבודת אלילים,
התחצפות להורים -

[צחוק]

והרמת מקלות בשבת.

כעת נרד בסדר-גודל אחד
ונתייחס למאות שנים.

אף שאין לנו נתונים סטטיסטיים של המלחמות

מימי הביניים ועד לעידן המודרני,

אנו יודעים לפי ההיסטוריה הרגילה--
העדות נמצאה

כל הזמן מתחת לאפנו,
שהיתה ירידה

בצורות האלימות המותרות מבחינה חברתית. לדוגמה,

ההיסטוריה של כל חברה תגלה
שכריתת איברים ועינויים

היוו צורות ענישה שגרתיות על פשע.
הפרת-חוק

הנענשת בימינו בקנס,
היתה מביאה באותם ימים

לכריתת לשונכם או אוזניכם,
לעקירת עיניכם,

לכריתת היד וכן הלאה.

היו כמה צורות עתירות-דמיון
של עונש מוות סדיסטי:

שריפה על המוקד, שפיכת מעיים,
שבירה על גבי גלגל,

משיכה ותלישה בעזרת סוסים וכן הלאה.

עונש המוות הוטל על שורה ארוכה
של פשעים לא-אלימים:

מתיחת ביקורת על המלך,
גניבת ככר לחם. כמובן שהעבדות

היתה השיטה המועדפת לחסכון בעבודה,
והאכזריות היתה

צורת בידור מקובלת.
אולי הדוגמה הכי ברורה

היא שריפת חתולים, שבה היו קושרים חתול

מעל גבי במה ומנמיכים אותו לתוך מדורה,

כשהצופים צורחים וצוחקים,
בעוד החתול המיילל מכאבים

נשרף למוות. מה עם רצח אחד-על-אחד?

ובכן, כאן יש סטטיסטיקות טובות,

מפני שרשויות רבות תיעדו את גורמי המוות.

והקרימינולוג מנואל אייזנר

סרק את כל הרשומות ההיסטוריות
של אירופה כדי למצוא

את שיעורי הרציחות בכל כפר,
עיירה, עיר ומחוז

שיכול היה למצוא, והוסיף לכך

נתונים לאומיים,
כשהמדינות החלו לנהל סטטיסטיקה.

הוא שרטט זאת על סולם לוגריתמי,
החל ממאה מיתות

למאה אלף איש לשנה,
שהיה בערך שיעור הרציחות

בימי הביניים. והגרף צולל

עד פחות מרצח אחד ל-100,000 איש לשנה

ב-7 או 8 ארצות אירופיות.
אחר יש עלייה קלה

בשנות ה-60.
אלה שאמרו שהרוק'נ'רול יוביל

לירידה בערכי המוסר,
היה קורטוב של אמת בדבריהם.

אך היתה ירידה לפחות
בשני סדרי-גודל ברציחות

מימי הביניים ועד היום,

והתפנית אירעה בתחילת המאה ה-16.

הבה נרד לסקאלת העשרות.

לפי ארגונים לא-ממשלתיים

המנהלים סטטיסטיקות כאלה,
מאז 1945 באירופה ובאמריקות

יש ירידה חדה במלחמות פנימיות,

במהומות אתניות ופוגרומים עם אבדות
ובהפיכות צבאיות,

אפילו בדרום אפריקה.
בכל העולם יש ירידה תלולה

במיתות במלחמות פנימיות.
הקווים הצהובים כאן מראים

את מספרי המיתות למלחמה
מ-1950 ועד היום.

וכפי שאתם רואים,
שיעור המיתות יורד מ-65,000 מיתות

לסכסוך לשנה ב-1950,
לכדי פחות מ-2,000 מיתות

לסכסוך לשנה בעשור הנוכחי,
נורא ככל שהוא.

גם ברמת השנה נראית ירידה באלימות.

מאז תום המלחמה הקרה
יש פחות מלחמות אזרחים,

והשמדות-עם-- למעשה, ירידה
של 90% מאז השיאים של אחרי מלח"ע השניה

ואף היפוך של העלייה של שנות ה-60
מבחינת רציחות ופשעים אלימים.

זה מגיע מסטטיסטיקות הפשיעה של ה-אף.בי.איי.

אתם רואים רמת אלימות נמוכה למדי
בשנות ה-50 וה-60,

אחר זה עולה במשך מספר עשורים
ומתחיל בירידה תלולה

החל משנות ה-90, כך שזה חזר

כמעט לרמה שנהנינו ממנה ב-1960.

הנשיא קלינטון, אם אתה נוכח כאן,
תודה לך.

[צחוק]

אז השאלה היא:
מדוע כה הרבה אנשים כה טועים

לגבי דבר כה חשוב?
לדעתי יש מספר סיבות.

האחת, תקשורת טובה יותר.
סוכנות "אסוסייאטד פרס"

מתעדת מלחמות שמתרחשות עלי-אדמות
טוב יותר

מאשר הנזירים של המאה ה-16.
ישנה אשליה קוגניטיבית:

אנו, הפסיכולוגים הקוגניטיביים,
יודעים שככל שקל יותר

להיזכר בדוגמאות ספציפיות של משהו,

גדלה הסבירות שאנו מייחסים לו.

מה שאנו קוראים בעיתון לצד צילומים מבחילים

נצרב בזכרון יותר מדיווחים
על הרבה יותר אנשים

שמתים במיטותיהם מזקנה.
יש דינמיקה בבורסות הדעות והתמיכה:

איש מעולם לא הצליח למשוך
צופים, תומכים ותורמים

בכך שאמר:

נראה שהמצב רק הולך ומשתפר.

[צחוק]

קיים רגש-אשמה בנוגע ליחסנו לעמים ילידיים

בחיים האינטלקטואליים המודרניים,
ואי-מוכנות להודות

שיכול להיות משהו טוב בתרבות המערבית.

וכמובן, שינוי הסטנדרטים שלנו יכול להקדים

את השינוי בהתנהגות.
אחת הסיבות לירידה באלימות

היא שלאנשים נמאס
מהטבח והאכזריות של תקופתם.

נראה שתהליך זה נמשך,

אך אם הוא מקדים את ההתנהגות
לפי הסטנדרטים של היום,

הדברים תמיד נראים יותר ברבריים
מכפי שהיו נראים

בסטנדרטים היסטוריים.
אז היום אנו מתרגשים, ובצדק,

כשקומץ רוצחים מוצאים להורג
בזריקת רעל בטקסס,

אחרי ערעור שנמשך 15 שנה.
איננו לוקחים בחשבון

שלפני מאתיים שנה
היו שורפים אותם על המוקד

בגלל שמתחו ביקורת על המלך,
אחרי 10 דקות משפט

ושזה למעשה קרה כל הזמן.

אנו רואים בעונש המוות

עדות לכמה נמוך יכולה התנהגותנו לרדת,

ולא כמה גבוה עלו הסטנדרטים שלנו.

ובכן, מדוע באמת פחתה האלימות?
איש לא יודע לבטח,

אך קראתי ארבעה הסברים,
שבכולם לדעתי

יש שמץ סבירות. הראשון:

אולי תומס הובס הבין זאת.
הוא זה שאמר

שהחיים בטבע היו
"בודדים, עלובים, נאלחים, גסים

וקצרים." ולטענתו, לא בגלל

שבבני האדם חבוי איזה צמא קדמוני לדם,

או אינסטינקט תוקפני או ציווי טריטוריאלי,

אלא עקב הלוגיקה של האנרכיה.
במצב של אנרכיה

קיים פיתוי מתמיד
לפלוש אל שכניך כאמצעי-מנע,

בטרם יפלשו הם אליך.
מאוחר יותר, תומס שלינג

הציג את הדוגמה של בעל-הבית
ששומע רשרוש במרתף.

כאמריקאי טוב, הוא מחזיק אקדח

בשידה שלצד המיטה.
הוא שולף אותו ויורד במדרגות.

והוא כמובן מגלה פורץ ובידו אקדח.

כל אחד מהם חושב,

אינני באמת רוצה להרוג אותו,
אבל הוא עומד להרוג אותי.

אולי כדאי לי לירות בו לפני שיירה בי,

במיוחד כי אפילו
אם הוא לא רוצה להרוג אותי,

הוא בטח מפחד שאהרוג אותו

לפני שיהרוג אותי." וכן הלאה.

במיוחד עמי ציידים-מלקטים
חווים שרשרת מחשבות זו,

ולרוב יפשטו על שכניהם
מחשש שאלה יפשטו עליהם ראשונים.

אז דרך אחת להתמודד עם בעיה זו
היא ע"י הרתעה:

אינך תוקף ראשון,
אך יש לך מדיניות מוצהרת וידועה

לפיה תגיב בפראות אם תותקף.

הפגם היחיד במדיניות זו הוא הסיכון

שבחשיפת הבלוף,
ולכן היא תפעל רק אם

היא אמינה.
לשם כך עליך לנקום כל עלבון

וליישב כל חשבון,
מה שיוצר מעגל של נקמות-דם.

החיים הופכים לפרק מה"סופרנוס".
הפתרון של הובס,

ה"לוויתן", הוא שהסמכות לשימוש לגיטימי

באלימות מוקנית
לרשות דמוקרטית יחידה-- "לוויתן"--

ומצב כזה עשוי להקטין את הפיתוי לתקוף,

מפני שכל סוג של תוקפנות ייענש

ויהיה באפס כדאיות.
זה עשוי לבטל את הפיתוי

לפלוש כאמצעי-מנע מחשש שתותקף קודם

ואת ההכרח להחזיק אצבע על ההדק
לצורך נקמה,

ואת שימור אמינות איום ההרתעה שלך.
ולכן זה עשוי להוביל

למצב של שלום.
אייזנר, ששרטט את גרף הרציחות

שלא הצלחתם לראות בשקופית הקודמת--

טען שהירידה בשיעור הרציחות באירופה

חלה בד-בבד עם הגידול במדינות
בעלות הממשל המרכזי.

יש בכך משום תמיכה בתיאוריית ה"לוויתן".

תומכת בכך גם העובדה
שאנו רואים כיום התפרצויות של אלימות

באזורי אנרכיה:
במדינות שכשלו, באימפריות שקרסו,

באזורי גבול, בארגוני מאפיה,
בחבורות רחוב וכדומה.

ההסבר השני הוא שבהרבה תקופות ומקומות

רווחה התחושה שהחיים הם זולים.

בעבר, כשהסבל והמוות בטרם-עת היו נפוצים,

היו פחות נקיפות מצפון לגבי גרימתם לזולת.

וככל שהטכנולוגיה והיעילות הכלכלית
עשו את החיים

לארוכים ונעימים יותר,
ערכם הכללי עולה.

זה היה טיעון
של המדען הפוליטי ג'יימס פיין.

הסבר שלישי פונה אל המושג
"משחק סכום לא-אפס",

והוא נוסח בספר "אין-אפס"
מאת העיתונאי רוברט רייט

רייט מצביע על כך שבנסיבות מסוימות,

שיתוף-פעולה והעדר-אלימות
עשויים לתרום לשני הצדדים המשתתפים,

כמו ברווחי-מסחר, כששני הצדדים

סוחרים בעודפיהם ושניהם מרוויחים,
או כששני הצדדים

מניחים את נשקם ומתחלקים ברווחי השלום

כתוצאה מכך
שהם לא צריכים להילחם כל הזמן.

רייט טוען שהטכנולוגיה הגדילה את מספרם של

משחקי סכום-חיובי
בהם אנשים נוטים לקחת חלק

בכך שהיא מאפשרת לסחור במוצרים,
שירותים ורעיונות

על פני מרחקים גדולים
ובין קבוצות גדולות של בני אדם.

התוצאה היא שערכו של הזולת רב יותר
כשהוא חי מאשר כשהוא מת,

והאלימות פוחתת מסיבות אנוכיות.
כפי שרייט מנסח זאת,

"אחת הסיבות הרבות מדוע לדעתי
אל לנו להפציץ את היפנים,

היא שהם בנו את המכונית המשפחתית שלי."

[צחוק]

ההסבר הרביעי תומצת בכותרת של ספר

ששמו "המעגל המתרחב",
מאת הפילוסוף פיטר סינגר,

הטוען שהאבולוציה הנחילה לבני האדם
תחושה של אמפתיה:

יכולת להתייחס לאינטרסים של אחרים

כברי-השוואה לאלה שלך.
למרבה הצער כברירת מחדל אנו

מיישמים זאת רק למעגל צר מאד
של חברים ומשפחה.

האנשים שמחוץ למעגל זה
זוכים ליחס של תת-אנושיים,

וניתן לנצלם מבלי להיענש על כך.
אך במשך ההיסטוריה,

המעגל התרחב.
ניתן לראות ברשומות ההיסטוריות

שהוא מתרחב מהכפר, לחמולה, לשבט,

למדינה, אל גזעים אחרים, לשני המינים,

ובדבריו של סינגר עצמו,
זהו דבר שעלינו להרחיב ולהחיל

על גזעים מרגישים נוספים. השאלה היא,

אם כך קרה, מה הניע התרחבות זו?

יש מספר אפשרויות. מעגלים גדלים

של הדדיות, במובן בו צידד רוברט רייט.

הלוגיקה של כלל הזהב:
ככל שאתה חושב על אחרים

ובא עימם במגע,
אתה מבין כמה תלושה היא

העדפת האינטרסים שלך על אלה שלהם,

לפחות אם ברצונך שהם יקשיבו לך.
אינך יכול לומר,

"האינטרסים שלי מיוחדים יותר משלך",

ממש כפי שאינך יכול לומר:
"המקום עליו אני עומד

הוא חלק ייחודי של היקום

רק מכיוון שבמקרה אני עומד עליו כרגע."

זה עשוי להיות מונע ע"י קוסמופוליטיות:
ע"י היסטוריות

ועיתונות וזכרונות וסיפורת מציאותית ונסיעות

והשכלה, המאפשרים לך
להשליך עצמך לתוך חיי אחרים,

שייתכן שבעבר התייחסת אליהם
כאל תת-אנושיים,

וגם להבין את ארעיות מיקומך-שלך בחיים;

תחושה של
"שם הייתי, אלמלא הגורל."

תהיינה הסיבות אשר תהיינה,
לירידה באלימות יש

השלכות מעמיקות.
היא צריכה לאלץ אותנו לשאול לא רק

מדוע יש מלחמה,
אלא גם מדוע יש שלום?

לא רק "איפה טעינו?",
אלא גם "מה עשינו נכון?"

מפני שאכן עשינו משהו נכון,

ואין ספק שמוטב לגלות מהו.

תודה רבה לכם.

[מחיאות כפיים]

כריס אנדרסון: אהבתי את ההרצאה.
לדעתי רבים כאן

היו אומרים שההרחבה של--
מה שדיברת עליו,

מה שפיטר סינגר דיבר עליו,
מונע גם ע"י הטכנולוגיה

ע"י ראייה טובה יותר של הזולת
והתחושה שהעולם

נעשה לפיכך קטן יותר.
האם יש בכך שמץ אמת?

ס"פ: הרבה מאד.
זה מתאים גם לתיאוריה של רייט,

שזה מאפשר לנו ליהנות
מיתרונות שיתוף הפעולה

במעגלים הולכים וגדלים.
אבל לדעתי זה גם עוזר לנו

לדמיין מה משמע להיות מישהו אחר.
לדעתי, כשקוראים

על העינויים המחרידים של ימי הביניים, חושבים,

"איך הם יכלו בכלל לעשות זאת?

איך הם יכלו
שלא לחוש הזדהות עם האיש

שאת מעיו שפכו?" אבל ברור,

שמבחינתם הוא היה סתם חייזר,

שאין לו רגשות כמותם.
כל דבר, לדעתי,

שמקל לדמיין
כיצד זה להיות בנעלי הזולת,

משמעו התגברות ההתחשבות המוסרית שלך

באותו אדם.

כ"א: הלוואי שכל אילי התקשורת ישמעו הרצאה זו

מתי שהוא בשנה הבאה.
לדעתי זה באמת חשוב. תודה רבה.

ס"פ: לעונג לי.