באתי היום לדבר על שקרנים, תביעות משפטיות וצחוק. כששמעתי לראשונה את המושג "הכחשת השואה", צחקתי. להכחיש את השואה? השואה, שזכתה לכבוד המפוקפק להיות רצח-העם הכי מתועד בעולם? מי מסוגל להאמין שהיא לא התרחשה? חישבו על זה. אם המכחישים צודקים, מי אמור להיות טועה? קודם כל, הקורבנות-- הניצולים שסיפרו לנו את סיפוריהם הנוראים. מי עוד אמור להיות טועה? הצופים מן הצד, האנשים שחיו באינספור העיירות, הכפרים והערים של החזית המזרחית, שצפו כיצד מכנסים את שכניהם-- גברים, נשים, ילדים, צעירים, זקנים-- מצעידים אותם אל חוצות העיירה, יורים בהם ומשאירים אותם מתים בתעלות. או הפולנים, שהתגוררו בעיירות ובכפרים סביב מחנות המוות, וצפו מידי יום ביומו ברכבות שנכנסו מלאות באנשים, ויצאו ריקות. אך מעל לכל, מי אמור להיות טועה? הפושעים. אלה שאומרים, "אנו עשינו את זה." "אני עשיתי את זה." היום הם אולי יוסיפו דבר הצטדקות. "לא היתה לי ברירה. הכריחו אותי." אבל הם עדיין אומרים, "עשיתי את זה." חישבו על זה. באף משפט פשעי-מלחמה מאז תום מלחמת העולם השניה לא היה פושע בן לאום כלשהו שאמר, "זה לא קרה." ושוב, אולי הם אמרו, "הכריחו אותי," אבל מעולם לא "זה לא קרה." חשבתי על כך הרבה, והחלטתי שהכחשת השואה לא תהיה חלק מסדר יומי; היו לי דברים חשובים יותר לדאוג בגינם, לכתוב ולחקור עליהם, אז עזבתי את זה. נעבור קדימה, קצת יותר מעשור שנים, כששני מלומדים בכירים-- שניים מההיסטוריונים וחוקרי השואה הבולטים ביותר-- הגיעו אלי ואמרו, "דברה, בואי נשתה קפה. "יש לנו רעיון למחקר, שלדעתנו מתאים לך בול." מסוקרנת ומוחמאת מכך שהם באו אלי עם רעיון וחשבו שאני ראויה לו, שאלתי, "במה מדובר?" והם ענו, "הכחשת השואה." צחקתי בפעם השניה. הכחשת השואה? אלה שטוענים שהעולם שטוח? שאלביס חי? אני אמורה לחקור אנשים כאלה? ושני החבר'ה האלה אמרו, "כן. מסקרן אותנו לדעת "מה הסיפור שלהם? "מה המטרה שלהם? "איך הם מצליחים לגרום לאנשים להאמין להם?" אז חשבתי שאם בעיניהם זה שווה את זה, אולי אקח את זה כהסחת-דעת רגעית-- לשנה, שנתיים, שלוש, אולי ארבע-- במונחים אקדמיים, זה נקרא "רגעי". (צחוק) אנו עובדים לאט מאד. (צחוק) ואבדוק את הנושא. וזה מה שעשיתי. ערכתי מחקר וגיליתי כמה דברים, וברצוני לשתף אתכם בשניים מהם. האחד: המכחישים הם זאבים בעור כבש. כולם אותו דבר: נאצים, ניאו-נאצים-- אפשר לבחור אם להוסיף "ניאו-" או לא. אבל כשהסתכלתי עליהם, לא ראיתי מדי אס-אס, צלבי קרס על הקירות, הצדעות "זיג הייל"-- שום דבר כזה. במקום זה מצאתי אנשים שמתחזים לאקדמאים מכובדים. מה היה להם? היה להם מוסד. "המכון למחקר היסטורי" היה להם כתב-עת-- כתב-עת מהודר-- "הביטאון למחקר היסטורי." כתב-עת מלא במאמרים-- מאמרים עמוסי הערות-שוליים. והיה להם שם חדש. לא "ניאו-נאצים", לא "אנטישמים", אלא "רוויזיוניסטים" (מתקנים). הם אמרו, "אנו רוויזיוניסטים. "המטרה שלנו היא אחת: "למצוא ולתקן שגיאות בהיסטוריה." אבל צריך רק לגרד את פני השטח, ומה מוצאים שם? את אותה התבטלות בפני היטלר, הלל לרייך השלישי, אנטישמיות, גזענות, דעות קדומות. זה מה שסיקרן אותי. היו אלה אנטישמיות, גזענות ודעות קדומות בכסות של שיח רציונאלי. גיליתי דבר נוסף-- רבים מאיתנו למדו לחשוב שיש עובדות ויש דעות-- אחרי שחקרתי את המכחישים, אני חושבת אחרת. יש עובדות, יש דעות ויש שקרים. ומה שהמכחישים רוצים לעשות הוא לקחת את שקריהם, להלביש אותן בכסות של דעות-- אולי דעות מעצבנות, אולי דעות לא-שגרתיות, כאילו-- אבל בתור דעות, הרי מגיע להן להשתתף בשיח. ואז הם מסיגים את גבול העובדות. פרסמתי את עבודתי-- הספר פורסם, "מכחישים את השואה: המתקפה הגוברת על האמת והזכרון", הוא יצא לאור במדינות רבות, כולל כאן, בהוצאת "פנגווין בריטניה", גמרתי עם האנשים האלה והייתי מוכנה להמשיך בחיי. ואז הגיע מכתב מהוצאת "פנגווין בריטניה". ואני צחקתי בפעם השלישית... בטעות. פתחתי את המכתב, והוא בישר לי שדייויד אירווינג מגיש נגדי תביעת דיבה בבריטניה, על כך שכיניתי אותו "מכחיש-שואה". דייויד אירווינג תובע אותי? מי זה דייויד אירווינג? דייויד אירווינג היה סופר שכתב עבודות היסטוריות, שמרביתן עסקו במלחמת העולם השניה, וכל העבודות האלה נקטו בעמדה שהנאצים לא היו כל-כך גרועים ושבעלות הברית לא היו כל-כך טובות. ושהיהודים - כל מה שקרה להם די הגיע להם. הוא הכיר את המסמכים, הוא הכיר את העובדות, אבל איכשהו הוא עיוות הכל כדי לגבש את עמדתו. לא תמיד הוא היה מכחיש שואה, אבל בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20, הוא אימץ עמדה זו במרץ רב. הסיבה לכך שצחקתי היתה גם שהאיש הזה, לא רק היה מכחיש-שואה, אלא כנראה ממש התגאה בכך. האיש הזה אמר - ואני מצטטת: "אני אטביע את ספינת המלחמה אושוויץ." האיש הזה הצביע על המספרים שקועקעו על זרועו של אחד הניצולים ואמר, "כמה כסף הרווחת "מכך שעשית את הקעקוע של המספר הזה על זרועך?" האיש הזה אמר, "יותר אנשים מתו במכוניתו של הסנטור קנדי "בצ'פקווידיק, "מאשר בתאי הגזים באושוויץ." זה שייך להיסטוריה האמריקנית, אבל אפשר למצוא את זה ברשת. לא נראה שהאיש הזה נוהג בביישנות או באיפוק לגבי היותו מכחיש-שואה. הרבה מעמיתי האקדמאיים יעצו לי, "דברה, פשוט תתעלמי ממנו." כשהסברתי שאי-אפשר סתם להתעלם מתביעת דיבה, הם אמרו, "מי בכלל יאמין לו?" אבל היתה כאן בעיה; החוק הבריטי הטיל את חובת ההוכחה עלי, אני הייתי אמורה להוכיח את האמת שבדברי, שלא כמו בארה"ב ובמדינות רבות נוספות: שם חובת ההוכחה היתה מוטלת עליו. מה היתה המשמעות? המשמעות היתה שאם לא איאבק, הוא ינצח באופן אוטומטי. ואם הוא היה מנצח באופן אוטומטי, היה ביכולתו לטעון באופן לגיטימי, "גירסת דייויד אירוינג שלי בקשר לשואה היא לגיטימית. "הרי נקבע שדברה ליפשטאדט הוציאה את דיבתי רעה "כשכינתה אותי 'מכחיש-שואה'. "מכאן נובע שאני, דייויד אירווינג, אינני מכחיש-שואה." ומהי הגירסה שלו? שלא היתה שום תכנית לרצוח את היהודים. לא היו תאי גזים, לא היו אירועי רצח המוניים, להיטלר לא היה כל קשר לסבל שהיה, והיהודים המציאו את כל זה כדי לסחוט מגרמניה כסף ולהשיג להם מדינה, והם עשו זאת בעזרת שותפיהם למזימה, בעלות הברית; הם שתלו את המסמכים ואת העדויות. לא יכולתי להניח לכך, ולהיות מסוגלת להביט בעיניו של ניצול שואה או של ילדיו. לא יכולתי להניח לכך ולראות בעצמי היסטוריונית אחראית. ולכן נכנסנו למאבק. ולאלה שלא צפו בסרט "הכחשה" - אזהרת ספוילר: ניצחנו. (צחוק) (מחיאות כפיים) השופט פסק שדייויד אירווינג שקרן, גזען ואנטישמי, שהשקפתו על ההיסטוריה מגמתית, שהוא שיקר, עיוות-- והכי חשוב, שהוא עשה זאת במזיד. הוכחנו שיש לו דפוס בעזרת מעל 25 מקרים חמורים. לא דברים קלי-ערך-- מרביתנו, כאן, כותבים ספרים, ואנו תמיד עושים טעויות. לכן אנו שמחים כשיוצאת מהדורה שניה: זאת הזדמנות לתקן אותן. (צחוק) אבל לטעויות שלו היתה תמיד אותה המגמה: להאשים את היהודים ולזכות את הנאצים. אבל איך ניצחנו? עשינו זאת ע"י בדיקת המקורות של הערות השוליים שלו. ומה מצאנו? לא ברוב המקרים, ולא במקרים הכי חשובים, אלא בכל מקרה ומקרה שבהם הביא סימוכין בקשר לשואה, ה"הוכחה" שלו היתה מסולפת, אמת-למחצה, התאריכים שונו, סדר האירועים שוּנה, מישהו נכלל בפגישה שבה בכלל לא נכח. במלים אחרות, לא היו לו הוכחות. ההוכחות שלו לא הוכיחו את טיעוניו. אנו לא הוכחנו את מה שקרה. אנו הוכחנו שמה שקרה, לדבריו-- ובהרחבה לכך, לדברי כל המכחישים, משום שהוא ציטט אותם או שהם מצטטים אותו-- איננו אמת. הטענות שלהם היו חסרות ביסוס. אז מדוע סיפורי הוא יותר מאשר סתם סיפור על תביעה משפטית משונה, ממושכת וקשה בת שש שנים, ועל מרצה אמריקנית שנגררת אל בית המשפט בידי אדם שבית המשפט פסק שהוא פולמוסן ניאו-נאצי? מה המסר שטמון בכך? לדעתי, בהקשר לסוגיית האמת, יש כאן מסר חשוב ביותר. כי היום, כידוע היטב לכולנו, האמת והעובדות נתונות תחת מתקפה. המדיה החברתית, עם כל ברכותיה, איפשרה גם שההבדל בין עובדות - עובדות מבוססות - לבין שקרים יעבור השטחה. שלישית: קיצוניות. אולי לא רואים את גלימות הקו-קלוקס-קלאן, אולי לא רואים צלבים בוערים, אולי אפילו לא שומעים דיבורים גלויים על "גזע עליון". מכנים את זה "ימין קיצוני," "חזית לאומית" - תבחרו בעצמכם. אבל מתחת לזה, זו אותה קיצוניות שמצאתי בהכחשת השואה בחזות של שיח רציונאלי. אנו חיים בעידן שבו האמת נמצאת במגננה. אני נזכרת בקריקטורה מהשבועון "ניו יורקר", ב"ניו יורקר" הופיעה לאחרונה קריקטורה של חידון ובה אומר מנחה החידון לאחת המתחרים, "נכון, גבירתי, תשובתך נכונה, "אבל היריב שלך צעק יותר חזק, "ולכן הוא מנצח." אז מה נוכל לעשות? ראשית, אסור לנו ללכת שולל אחרי חזות רציונאלית. עלינו לחפש מאחוריה, ושם נמצא את הקיצוניות. שנית, מחובתנו להבין שהאמת איננה דבר יחסי. מס' 3, עלינו לצאת למתקפה, ולא להישאר במגננה. כשמישהו מעלה טיעון שערורייתי, גם אם הוא מחזיק באחת המשרות הכי חשובות במדינה, אם לא בעולם-- מחובתנו לומר לו, "איפה ההוכחה? "איפה הראיות?" עלינו לדון אותו ברותחין. אסור לנו להתייחס לשקרים שלו כאילו הם עובדות. וכפי שכבר אמרתי, האמת איננה יחסית. רבים מאיתנו צמחו בעולם של האקדמיה ושל החשיבה הנאורה והחופשית, שבהן מלמדים אותנו שהכל נתון לדיון. אבל לא במקרה הזה. יש דברים שהם אמת, עובדות שאין עליהן עוררין-- אמיתות אובייקטיביות. גלילאו הורה זאת לנו לפני מאות שנים. אפילו אחרי שהוכרח ע"י הוותיקן לחזור בו מדבריו, שהארץ סובבת סביב השמש, הוא יצא, ומה מסופר שהוא אמר? "ואף על פי כן, נוע תנוע." הארץ איננה שטוחה, האקלים משתנה. אלביס איננו בחיים. (צחוק) (מחיאות כפיים) והכי חשוב, האמת והעובדות נתונות למתקפה. המלאכה שלפנינו, המשימה שלפנינו, האתגר שלפנינו הם כבירים. לא נותר זמן רב להילחם. עלינו לפעול עתה. אחר כך יהיה מאוחר מדי. תודה רבה לכם. (מחיאות כפיים)