אני בחיים לא הייתי מנחשת

שמחבל מתאבד בן 19

באמת ילמד אותי לקח חשוב.

אבל הוא לימד.

הוא לימד אותי אף פעם לא להניח שום דבר

לגבי אף אחד שאני לא מכירה.

ביום חמישי בבוקר ביולי 2005,

המחבל ואני, ללא ידיעה,

עלינו על אותו קרון רכבת
באותו זמן,

עומדים, מתברר, מטרים בודדים אחד מהשני.

לא ראיתי אותו.

למעשה, לא ראיתי אף אחד.

ידוע שלא להסתכל על אף אחד ברכבת התחתית,

אבל אני מניחה שהוא ראה אותי.

אני מניחה שהוא הסתכל על כולנו,

כשידיו ריחפו מעל מתג ההפעלה.

אני לעיתים קרובות תהיתי:
מה הוא חשב?

במיוחד בשניות האחרונות האלו.

אני יודעת שזה לא היה אישי.

הוא לא תיכנון להרוג
או להטיל מום בי, ג'יל היקס.

אני מתכוונת -- הוא לא הכיר אותי.

לא.

במקום זאת, הוא נתן לי

תוית של לא מוצדקת ולא רצויה.

אני הפכתי לאויב.

בשבילו, אני הייתי "האחרת",

ה"הם", בניגוד ל"אנחנו".

התווית "אויב" איפשרה לו
להפוך אותנו ללא-אנושיים.

זה איפשר לו ללחוץ על הכפתור.

והוא לא היה בררן.

עשרים ושישה חיים יקרים נלקחו
בקרון שלי בלבד,

ואני כמעט הייתי אחת מהם.

בזמן שלוקח לקחת נשימה,

אנחנו צללנו לתוך חשיכה כל כך חזקה

שהיא כמעט היתה מוחשית;

מה שאני מדמיינת שלפלס דרך בתוך זפת יהיה.

אנחנו לא ידענו שאנחנו האויב.

אנחנו פשוט היינו כמה נוסעים
שכמה דקות קודם לכן

עקבו אחר כללי הנימוס ברכבת התחתית:

בלי קשר עין ישיר,

בלי דיבורים

ובלי שיחה לחלוטין.

אבל בעלות החשיכה,

אנחנו הושטנו יד.

אנחנו עזרנו אחד לשני.

קראנו בשמות שלנו,

קצת כמו מסדר,

מחכים לתגובה.

"אני ג'יל, אני כאן.

אני חיה.

בסדר."

"אני גיל,

כאן.

חיה.

בסדר."

אני לא הכרתי את אליסון.

אבל הקשבתי לאמירות שלה
בכל כמה דקות.

אני לא הכרתי את ריצ'ארד.

אבל זה היה חשוב לי שהוא שרד.

כל מה ששיתפתי איתם

היה השם הפרטי שלי.

הם לא ידעו 
שאני הייתי ראש מחלקה בוועדת העיצוב.

והנה המזוודה האהובה שלי,

גם ניצלה באותו בוקר.

הם לא ידעו שאני פירסמתי
יומני אדריכלות ועיצוב,

שאני הייתי עמיתה
בחברה המלכותית של האמנויות,

שאני לבשתי שחור --

עדיין --

שעישנתי סיגרלות.

אני כבר לא מעשנת סיגרלות.

אני שתיתי ג'ין ואני צפיתי בשיחות ב-TED,

כמובן, אף פעם לא חלמתי
שיום אחד אני אעמוד כאן,

שומרת על שיווי משקל
על רגליים תותבות,

נותנת הרצאה.

אני הייתי אישה אוסטרלית צעירה
שעושה דברים יוצאי דופן בלונדון.

ולא הייתי מוכנה שכל זה ייגמר.

אני הייתי כל כך נחושה לשרוד

שהשתמשתי בצעיף שלי כדי לקשור חוסם עורקים
מסביב לחלק העליון של הרגליים שלי,

ואני פשוט חסמתי את הכל ואת כולם בחוץ,

להתרכז, להקשיב לעצמי,

להיות מודרכת על ידי האינסטינקט לבדו.

הנמכתי את קצב הנשימה שלי.

הרמתי את הירכיים שלי.

החזקתי את עצמי זקופה

ונלחמתי בדחף לעצום את העיניים שלי.

אני החזקתי כמעט שעה,

שעה להרהר בכל החיים שלי

עד לנקודה הזו.

אולי הייתי צריכה לעשות יותר.

אולי הייתי יכולה לחיות יותר, לראות יותר.

אולי הייתי צריכה לצאת לרוץ,
לרקוד, לעשות יוגה.

אבל העדיפות שלי והמיקוד שלי
תמיד היה העבודה שלי.

אני חייתי כדי לעבוד.

מי אני הייתי על כרטיס הביקור שלי

היה חשוב לי.

אבל זה לא היה חשוב
שם במנהרה הזו.

עד שהרגשתי את המגע הראשון

של אחד מהמצילים שלי,

אני לא הייתי מסוגלת לדבר,

לא מסוגלת להגיד אפילו מילה קטנה,
כמו "ג'יל".

הכנעתי להם את הגוף שלי.

עשיתי כל מה שיכולתי לעשות,

ועכשיו אני הייתי בידיים שלהם.

אני הבנתי

בדיוק מי ומה האנושות היא בדיוק,

כשראיתי לראשונה את כרטיס הזיהוי

שניתן לי כשאושפזתי בבית החולים.

והיה כתוב עליו:

"אישה, לפי הערכה, אחת לא ידועה."

אישה, לפי הערכה, אחת לא ידועה.

ארבעת המילים האלו היו המתנה שלי.

מה שהם אמרו לי בצורה מאוד ברור

זה שהחיים שלי ניצלו,

אך ורק כי הייתי בן אדם.

הבדל מכל סוג שהוא
לא היה משנה

למאמצים הבלתי נדלים שצוות ההצלה
היה מוכן לעשות

כדי להציל את החיים שלי.

להציל כמה לא ידועים שהם יכלו,

ולסכן את החיים שלהם עצמם.

בשבילם, זה לא שינה
אם הייתי עשירה או ענייה,

צבע העור שלי,

אם הייתי גבר או אישה,

הזהות המינית שלי,

למי הצבעתי,

האם הייתי משכילה,

אם הייתה לי אמונה או ללא אמונה בכלל.

שום דבר לא שינה

חוץ מזה שהייתי חיים אנושיים יקרים.

אני רואה עצמי כעובדה חיה.

אני ההוכחה

שאהבה ללא תנאי וכבוד
יכולים לא רק להציל,

אלא גם לשנות חיים.

הנה תמונה נפלאה
של אחד מהמושיעים שלי, אנדי, ואני

שנלקחה בשנה שעברה.

עשר שנים אחר האירוע הזה,

והנה אנחנו, יד ביד.

בתוך כל הכאוס,

יד שלי הוחזקה חזק.

הפנים שלי לוטפו בעדינות.

מה אני הרגשתי?

אני הרגשתי נאהבת.

מה שהגן עליי משנאה ומרצון לתגמול,

מה שנתן לי את האומץ להגיד:

"זה מסתיים אצלי"

זו אהבה.

אני הייתי נאהבת.

אני מאמינה שהפוטנציאל לשינוי חיובי נרחב

הוא לגמרי ענק

כי אני יודעת למה אנחנו מסוגלים.

אני מכירה את הזוהר של האנושות.

אז זה משאיר אותי
עם דברים די גדולים להרהר עליהם

וכמה שאלות שאנחנו צריכים לשקול:

האם מה שמאחד אותנו הוא לא גדול הרבה יותר
ממה שיכול אי פעם להפריד?

האם צריכה לקרות טרגדיה או אסון

כדי שאנחנו נרגיש מחוברים עמוקות כמין אחד,

כבני אדם?

ומתי אנחנו נחבק את התבונה של העידן שלנו

כדי להתעלות מעל לרק סובלנות

ולעבור לקבלה

לאלו שהם רק תווית עד שאנחנו מכירים אותם?

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)