בדרך כלל, אני לא עושה עבודות ציבוריות,

אני לא עובד לפי הזמנה.

אתה יודע, הספריה היא הספרייה הלאומית

אז זה היה כמו מיזם גדול.

אז הם ניגשו אליי, אבל אמרתי להם,

"אם יש לי רעיון שאני אוהב, אני אעשה את זה."

וכך כשהבניין היה מוכן, היו לי כמה רעיונות,

ואחד הרעיונות היה לשים שלד של לוויתן במרכז.

איכשהו, זה היה כמו תמונה, יותר מאשר רעיון.

אבל זה בא לי כמו תמונה מאוד ברורה

של לויתן ששט במרכז מדפי הספרים בספריה.

כשאני מתמודד עם אובייקט מוכן מראש

או משהו מן המציאות,

אני מנסה להבין את ההיגיון של האובייקט,

איך זה עובד.

אז לקחתי כמה מפרקים מהמרכזים השונים של התנועה של הלוויתן,

ומהנקודות האלה התחלתי לצייר עיגולים.

הם כמו טבעות,

והטבעות אלה מצטלבות,

אז יש לך נקודות שונות בגוף.

וכך, ממרכזים שונים של השלד,

ציירתי טבעות שמתרחבות,

ונוגעות זו בזו בדרכים שונות,

בדרכים מפתיעות,

עד שהפכו לטבעות ענקיות.

בסוף היתה הרבה עבודה למלא זאת בצבע גרפיט.

ואני אוהב את גרפיט כי לעופרת שלה

יש תכונות מסוימות שהן לא כמו לצבוע על העצם,

זה יותר כמו אבק.

תמיד אהבתי את הרעיון של המינרל הכהה הזה

כנגד הלובן של העצם,

הקונטרסט ביניהם.

אם אתה חושב על עבודתי, כעל דרך לקחת מהמציאות

לתמצת משהו ולאחר מכן לחשוף רק חלק מרכזי אחד,

או החלק שבו אני מעונין.

זהו מעין קולאז'.

להיות מעורב בזאת, וליצור מחדש את המבנה.

שעדיין ישאר מה שהיה במקור,

אך יתגלה בצורה שונה.

זאת אומרת, אני יודע שכאשר אתה עושה משהו כזה

בבניין גדול כזה,

הסמליות והמיתולוגיה משחקים תפקיד,

ולאנושות יש הרבה סיפורים ואגדות

ומיתולוגיות שקשורות ללוויתן.

לעומת זאת, בדרך כלל במבנה כזה,

ישימו נשר או דבר סמלי שקשור במקסיקו או דבר דומה,

כמו שאהבו לעשות בעבר, אתה יודע?

אבל כיום, אני חושב יותר על הידע,

וגם על הבניין שיש לו צד אקולוגי.

אבל אני חושב שכל זה נמצא בעבודה

מבלי שאומר דבר.

אני חושב בשבילי, מה שחשוב הוא התרגום

מהחויה האמיתית.

ואיך לתרגם את החוויה לתוך סמל,

לשפה, לאמנות,

שמשדרת את התגליות שלך לאנשים אחרים.