בדרך כלל, אני לא עושה עבודות ציבוריות,

אני לא עושה לפי הזמנה.

אתה יודע, הספריה היא הספרייה הלאומית

אז זה היה כמו מיזם גדול.

אז הם ניגשו אליי, אבל אמרתי להם,

"אם יש לי רעיון שאני אוהב, אני אעשה את זה."

כך הבניין היה מוכן, היו לי כמה רעיונות,

ואחד הרעיונות היה לשים שלד של לוויתן במרכז.

איכשהו, זה היה כמו תמונה, יותר מאשר רעיון.

אבל זה בא לי כמו תמונה מאוד ברורה

של לויתן ששט באמצע מדפי הספרים בספריה.

כשאני מתמודד עם אובייקט מוכן מראש

או משהו מן המציאות,

אני מנסה להבין את ההיגיון של האובייקט,

איך זה עובד.

אז לקחתי כמה מפרקים מהמרכזים השונים של התנועה של הלוויתן,

ומהנקודות האלה התחלתי לצייר עיגולים.

הם כמו טבעות,

והטבעות אלה מצטלבות,

אז יש לך נקודות שונות בגוף.

כך, ממרכזים שונים של השלד,

ציירתי טבעות שמתרחבות,

ונוגעות זו בזו בדרכים שונות,

בדרכים מפתיעות,

עד שזה הפף לטבעות ענקיות.

בסוף זה היה הרבה עבודה למלא זאת בצבע גרפיט.

ואני אוהב את גרפיט כי לעופרת שלה

יש תכונות מסוימות שהן לא כמו לצבוע של העצם,

זה יותר כמו אבק.

תמיד אהבתי את הרעיון של המינרל הכהה הזה

כנגד הלובן של העצם,

הקונטרסט בינהם.

אם אתה חושב על עבודתי, כעל דרך לקחת מהמציאות

לתמצת משהו ולאחר מכן לחשוף רק חלק מרכזי אחד,

זה החלק שבו אני מעונין.

זהו מעין קולאז'.

להיות מעורב כך, ןליצור מחדש את המבנה.

שעדיין ישאר מה שהיה במקור,

אך יתגלה בצורה שונה.

זאת אומרת, אני יודע שכאשר אתה עושה משהו כזה

בבניין גדול כזה,

הסמליות והמיתולוגיה משחקים תפקיד,

ולאנושות יש הרבה סיפורים ואגדות

ומיתולוגיות שקשורות ללוויתן.

לעומת זאת, בדרך כלל במבנה כזה,

מתאים נשר או משהו סמלי שקשור במקסיקו או משהו דומה,

שאהבו לעשות בעבר, אתה יודע?

אבל כיום, אני חושב יותר על הידע,

וגם על הבניין שיש לו צד אקולוגי.

אבל אני חושב כי כל זה נמצא בעבודה

מבלי שאומר דבר.

אני חושב בשבילי, מה שחשוב הוא התרגום

מהחויה האמיתית.

ואחר כך כיצד לתרגם את החוויה לתוך סמל,

לשפה, לאמנות,

שמתקשרת את התגליות שלך לאנשים אחרים.