מוזיקה אינסטרומנטלית

ציור עבורי הוא סוג של מדיטציה.

לדעתי הכל מתחיל ונגמר בציור.

בכל פעם שאני עובדת על 
פרוייקט אני מציירת אותו.

אז זה סוג של שפה בסיסית,

ואז, אני עושה כמה דברים בין לבין

זה הכל על קולאג'.

הרבה ממה שאני עושה כאמנית

הוא ליצור קול משלי

כי לא היה לי כזה כל כך הרבה זמן .

ב 1965 נכנסתי להריון,

בחודש החמישי להריון שלי

התקשיתי לנשום

וחליתי במחלת לב שנקראת קרדיומיופתיה

לקיתי באי ספיקת לב.

שכבתי תחת אוהל חמצן במהלך אותו הריון,

בבית חולים.

לא הייתי מסוגלת ללכת

או לעשות משהו במשך הרבה מאוד חודשים.

כשחווים סכנת מוות,

נעשים מודעים מאוד לזמן.

זו באמת מתנה,

לחלות כל כך מוקדם בחיים.

זה גורם לכם להעריך את הזמן שהיה לכם

ולדעת שממש אסור לכם לבזבז זמן.

בגלל שרבות מהמחלות שלי תלויות בנשימה.

הוספתי את הקול כשהוא הלך והשתפר,

לכמה מפסלי השעווה שלי.

(השמעה של קולות נשימה מוקלטים)

(קול מנגן קלטות)
-- או, הנה אתה.

--חיכיתי לך כל היום.

-- אני כל כך שמחה שבאת לראות אותי.

מה שמך?

לקחתי קורס ערב באוניברסיטת UCLA

בנושא יציקת שעווה.

מכיוון שלא היה לי מישהו אחר בסביבה,
יצקתי שעווה על פני

ועשיתי יציקת שעווה של עצמי

כשאתה כל כך מבודד, אתה שומע יותר.

[קולות מוקלטים של נשימה]

לאחר הנשימה שלי עצמה, הוספתי
הידוד (אינראקציה} ודו שיח (דיאלוג.)

עבורי, זה הרגיש כמו סוג של ציור.

זה היה קול שהתפשט לחלל.

אז זה הפך לחלק של העבודה.

בשנות השבעים,

נשים אמניות התחילו להיות מודעות
לכך שהן הפכו לבלתי נראות

אחד האתגרים הראשונים היה למצוא מישהו 
כדי להראות לו את העבודה שלי

ולא היה אף אחד כזה.

לבסוף,

אוניברסיטת קל'פורניה בברקלי 
הזמינה שלוש נשים להציג בתערוכה.

והייתי אחת מהן.

אבל הם רצו להציג רק את הציורים שלי.

נראה לי שהם חשבו שהציורים הם דבר בטוח

ואמנות טובה וכל זה.

אבל יחד עם זה,

צירפתי כמה מפסלי השעווה המדברים שלי.

בתוך יומיים,

המוזיאון סגר את המופע.

הם אמרו: "מדיה אינה אמנות."

"סאונד אינו אמנות."

והם סגרו את התערוכה לחלוטין.

להיות דחויה על ידי המוזיאון ובלתי נראית

היה באמת הדבר הכי טוב שקרה לי.

החוויה התרבותית של דיכוי הקול שלך

הפכה את הדיבור והשיח

ולהיות בעלת קול,

חשובות ממש במה אני עושה.