אז, קדימה, 60 שניות על משחק.

זה חייב להיות דבר רציני אם הניו יורק טיימס

מקדיש כתבת שער למשחק בגיליון של יום ראשון ה-17 בפברואר.

ובתחתית נאמר: "זה עמוק יותר ממגדר,

כיף בצורה מסוכנת אך גם רצינית,

ומקום להתנסויות ברעיונות חדשים לגבי אבולוציה".

לא רע, אבל אם נסתכל על השער, מה חסר?

אתם רואים מבוגרים?

בואו נחזור למאה ה-15.

זוהי חצר באירופה,

ותערובת של 124 צורות משחק שונות.

כל הגילאים, משחקים ליחידים, משחקי גוף, הקנטות.

והנה זה, ואני חושב שזו תמונה טיפוסית

של החיים בחצר באותם זמנים.

ייתכן ואיבדנו משהו בתרבות שלנו.

אז אני אוליך אתכם דרך

מה שלדעתי הוא רצף יוצא דופן.

בצפון צ'רצ'יל, מניטובה, באוקטובר ונובמבר,

אין קרח במפרץ האדסון.

ודב הקוטב הזה שאתם רואים, זכר במשקל 550 ק"ג,

הוא רעב ועצבני.

ונורברט רוזינג, צלם גרמני,

נמצא שם באתר, מצלם את כלבי ההאסקי הקשורים האלה.

ומשום מקום מגיע דב קוטב זכר, פראי,

עם מבט של טורף בעיניים.

מי מכם שביקר באפריקה או שנרדף ע"י כלב רחוב,

יודע שיש סוג של מבט טורף

שאתה יודע שאתה בצרות.

אבל מעברו השני של המבט הטורף הזה

יש כלבת האסקי בעמדת משחק המקשקשת בזנבה.

ומשהו מאוד חריג קורה.

ההתנהגות הקבועה הזו, שהיא נוקשה וטיפוסית

ומסתיימת בארוחה, משתנה.

ודב הקוטב הזה

נעמד מעל כלבת ההאסקי.

בלי ציפורניים שלופות, בלי ניבים חשופים.

והם יוצאים במחול לא יאמן.

בלט של משחק.

זה קורה בטבע. זה מכריע טבע טורף,

ומה שיכול היה להיות מאבק קצר עד המוות.

אם תביטו מקרוב בכלבה המקרבת את צווארה לדוב הקוטב,

ואם תביטו קרוב יותר, תבחינו שהם במצב הכרתי אחר.

הם במצב של משחק.

ומצב זה הוא

שמאפשר לשני היצורים הללו לחקור את האפשרי.

הם מתחילים לעשות משהו שאף אחד מהם לא היה עושה

ללא סימני המשחק.

וזו דוגמא מופלאה

לאופן בו הפרש כוחות ברור

יכול להתבטל ע"י תהליך טבעי הקיים בכולנו.

עכשיו, איך נכנסתי לנושא הזה?

ג'ון הזכיר שעבדתי בעבר עם רוצחים, ואכן עשיתי זאת.

הרוצח ממגדל טקסס פקח את עיניי -

במבט לאחור, כשחקרנו את הרצח ההמוני הנורא שביצע -

לחשיבות המשחק,

בכך שאדם זה, ע"י מחקר מעמיק,

נמצא שהוא סובל מחסך חמור במשחק.

שמו היה צ'ארלס וויטמן.

והוועדה שלנו, המורכבת מהרבה מדענים קשוחים,

אכן הרגישה בתום המחקר

שהמחסור במשחק, ודיכוי מתמשך של משחק התפתחותי נורמאלי

הפכו אותו לפגיע יותר לטרגדיה שביצע.

וממצא זה עמד במבחן הזמן,

לצערי, אפילו לאחרונה בוריג'יניה טק.

ומחקרים נוספים על אוכלוסיות בסיכון

הדגישו עבורי את חשיבות המשחק,

אבל לא באמת הבנתי מה זה.

ורק אחרי שנים רבות של תיעוד היסטוריית המשחק של אנשים,

התחלתי להכיר בכך שאין לי הבנה מלאה.

ואני חושב שלאף אחד מאיתנו אין הבנה מלאה.

אבל ישנן דרכים להתבונן בזה

שאני יכול להציע לכם. לתת לנו טקסונומיה, דרך חשיבה.

והתמונה הזו, לאנשים, היא הולדת המשחק.

כשעיני האם והתינוק נפגשות,

והתינוק מבוגר מספיק כדי לחייך חיוך חברתי,

מה שקורה, באופן ספונטני, זו התפרצות של אושר מצד האם.

והיא מתחילה למלמל ולחייך, וכך גם התינוק.

אם מחברים אותם לEEG,

רואים שהאונות הימניות שלהם מתואמות,

כך שהאושר שמופק מרגעי המשחק המוקדמים האלה,

והפיזיולוגיה המלווה לכך, הם משהו שאנחנו יכולים לתפוס.

ואני רוצה שתחשבו על כך שכל משחק מורכב יותר,

נבנה על הבסיס הזה, עבור בני אדם.

אז עכשיו אקח אתכם דרך אופן ראייה של משחק,

אבל זה אף פעם לא דבר בודד יחיד.

נראה קודם משחק גופני,

בו יש רצון ספונטני להוציא את עצמנו מכוח הכבידה.

זוהי עז הרים.

אם יש לכם יום גרוע, נסו את זה:

קפצו מעלה ומטה, תתפתלו - אתם תרגישו יותר טוב.

ואולי תרגישו כמו הדמות הזו,

שגם עושה את זה סתם בשביל הכיף.

אין לה כוונה מסויימת, וזה מה שנהדר במשחק.

אם המטרה חשובה יותר

מהמעשה, זה כנראה לא משחק.

ויש עוד סוג של משחק, משחק בחפץ.

וקופת המקוק היפנית הכינה כדור שלג,

וכאן היא עומדת לגלגל אותו במורד הגבעה.

הם לא זורקים אותם זה על זה, אבל זה חלק מהותי בהשתובבות.

היד האנושית, כשהיא עושה מניפולציות על חפצים,

היא היד המחפשת אחר המוח.

המוח מחפש אחר היד,

והמשחק הוא האמצעי המקשר בין השניים בצורה הטובה ביותר.

JPL, כך שמענו הבוקר, הוא מקום נהדר.

הם איתרו שני יועצים,

פרנק וילסון ונייט ג'ונסון.

פרנק וילסון הוא נוירולוג, נייט ג'ונסון הוא מכונאי.

הוא לימד מכונאות בתיכון בלונג ביץ',

וגילה שהתלמידים שלו לא הצליחו לפתור בעיות.

והוא ניסה להבין למה. הוא הגיע למסקנה, בכוחות עצמו,

שהתלמידים שלא יכלות לפתור בעיות, כמו לתקן מכוניות,

לא עבדו עם הידים שלהם.

פרנק וילסון כתב ספר שנקרא "היד."

הם חברו זל"ז, JPL שכרו אותם.

עכשיו JPL, נאס"א ובואינג,

לפני שהם מעסיקים חוקר ופותר בעיות -

אפילו אם הם סיימו תואר בהצטיינות מהרווארד או קאל טק -

אם הם לא תיקנו מכוניות, לא עשו דברים בידים שלהם בגיל צעיר,

שיחקו עם הידים שלהם, הם לא יכולים גם לפתור בעיות.

אז משחק הוא פרקטי, וחשוב מאוד.

עכשיו, משחק הוא תולדה של סקרנות וחקירה. (צחוק)

אבל זו צריכה להיות חקירה בטוחה.

זה בעצם בסדר - הוא ילד שמתעניין באנטומיה,

וזו אמא שלו. מצבים אחרים יהיו פחות טובים.

אבל סקרנות, חקירה, הם חלק מסצנת המשחק.

אם אתם רוצים להיות שייכים, אתם זקוקים למשחק חברתי.

ומשחק חברתי הוא חלק ממה שאנחנו היום,

והוא תוצר לוואי של סצנת המשחק.

משחק התגוששות.

מרחוק, נראה שהלביאות האלה רבות.

אבל אם תסתכלו מקרוב, זה כמו דב הקוטב וכלב ההאסקי:

אין טפרים, פרוה שטוחה, עיניים רכות,

פה פתוח ללא ניבים, תנועות בלט,

תנועות מעוגלות - הכל ספציפי למשחק.

ומשחק התגוששות הוא אמצעי למידה מצוין עבור כולנו.

לילדי גן, למשל, צריך להרשות לצלול, להכות, לשרוק,

לצרוח להשתולל, ולפתח דרך זה הרבה ויסות רגשי

ועוד הרבה תוצרי לוואי חברתיים - קוגניטיביים, רגשיים ופיזיים -

שהם תוצרים של משחק התגוששות.

משחקי צופים, משחק טקסי - אנחנו מעורבים גם בזה.

אלה מכם שמבוסטון יודעים שזהו רגע נדיר

בו הרד סוקס ניצחו בגמר אליפות הבייסבול.

אבל תסתכלו על הפנים ועל שפת הגוף של כולם

בתמונה המטושטשת הזו, ויש תחושה שהם כולם משחקים.

משחק דמיוני.

אני אוהב את התמונה הזו כי הבת שלי, היום כמעט בת 40, נמצאת בה,

אבל זה מזכיר לי את הסיפורים שהמציאה ואת הדמיון שלה,

היכולת להמציא סיפורים בגיל הגן.

חלק חשוב מאוד מהיותך שחקן

הוא משחק דמיוני לבד.

ואני אוהב את זה, כי זה עוסק במי שאנחנו.

לכולנו יש נרטיב פנימי שהוא הסיפור הפנימי שלנו.

היחידה המובנת למוח של רובנו היא הסיפור.

אני מספר לכם היום סיפור על משחק.

אז הבושמן הזה, אני חושב, מספר על הדג שברח לו שהיה באורך כזה,

אבל זה חלק מהותי מסצנת המשחק.

אז מה המשחק עושה למוח?

הרבה.

אנחנו לא יודעים הרבה על מה שזה עושה למוח האנושי,

כי המימון למחקר על משחק הוא לא ממש כבד.

נכנסתי לקרנגי לבקש מענק מחקר.

הם נתנו לי מענק גדול כשהייתי אקדמאי

כדי לחקור נהגים שיכורים שהורשעו, וחשבתי שהישגי העבר שלי טובים.

ובזמן שדיברתי איתם חצי שעה על משחק,

היה ברור שהם לא הרגישו שמשחק זה נושא רציני.

אני חושב, זה היה לפני כמה שנים, אני חושב שהגל הזה עבר,

ושגל המשחק מגיע לשיא,

כי יש מחקר איכותי.

אין דבר שמאיר את המוח כמו משחק.

משחק תלת-מימדי מדליק את הצרבלום (המוח הקטן),

מפעיל את האונה הקדמית,

החלק הביצועי, עוזר לזיכרון הקשרי להתפתח,

ועוד, ועוד ועוד.

אז בשבילי זו היתה הרפתקה אקדמית מאוד מזינה

לבחון את מדעי המוח הקשורים במשחק, ולהפגיש אנשים

מדסיציפלינות שונות שלא חשבו על זה כך.

וזה חלק מהמהות של המכון הלאומי למשחק.

ואחת הדרכים בהן ניתן לחקור משחק

היא להשתמש באא"ג.

אני מתנצל שאין לי נבדק משועשע, אבל זה מאפשר ניידות

שעד כה הגבילה את חקר המשחק.

ויש לנו סצנריו של משחק בין אם לתינוק

שאנחנו מקווים להשלים בקרוב.

הסיבה שאני מראה את זה כאן היא גם כדי להציג

את המחשבות שלי על מה המשחק עושה.

בעולם החי המשחק הפך לחפץ.

בעולם החי, אם תקחו חולדות

שתוכנתו לשחק בתקופה מסוימת בילדותם,

ותדכאו את המשחק, הם יצייצו, יאבקו,

ידקרו אחד את השני, זה חלק מהמשחק שלהם.

אם תעצרו את ההתנהגות הזו באחת מקבוצות המחקר,

ותאפשרו אותה בקבוצה השניה,

ואז תציגו לחולדות האלה

קולר עם ריח של חתול,

הם מתוכנתים לברוח ולהתחבא.

די חכם, הם לא רוצים להיהרג ע"י חתול.

אז מה קורה?

הם שניהם מתחבאים.

מי שלא שיחק לא יוצא,

הם מתים.

מי ששיחק חוקר באיטיות את הסביבה,

ואז מתחיל לבחון דברים.

זה אומר לי שלפחות בחולדות,

ואני חושב שיש להם את אותם מעבירים עצביים שיש לנו,

ומבנה קורטיקלי דומה,

למשחק יש אולי תפקיד משמעותי בהישרדות שלנו.

ואני יכול לספר על מחקרים רבים נוספים על חיות.

עכשיו, זו תוצאה של חסך במשחק. (צחוק)

לקח הרבה זמן -

הייתי צריך להכריח את הומר להיכנס ל fMRI ול SPECT

ולעבור הרבה בדיקות אא"ג, אבל כבטלן, המוח שלו התכווץ.

ואנחנו יודעים שבחיות בית

ובאחרות, כשהן בחסך של משחק,

הן וגם חולדות, לא מפתחות מוח נורמלי.

עכשיו, התכנית אומרת שההיפך ממשחק אינו עבודה,

אלא דיכאון.

ואם תחשבו על חיים ללא משחק -

ללא הומור, ללא פלרטוט, ללא סרטים,

ללא משחקים, ללא פנטזיה ועוד ועוד.

נסו לדמיין תרבות או חיים של מבוגר או אחר

ללא משחק.

ומה שכ"כ ייחודי במין שלנו

הוא שאנחנו באמת מתוכנתים לשחק במהלך כל החיים שלנו.

ולכולנו יש את היכולת לשדר סימני משחק.

אף אחד לא מפספס את הכלב שצילמתי בחוף כרמל לפני שבועיים.

מה שיגיע כתוצאה מההתנהגות הזו

הוא משחק.

ואתם יכולים להאמין לזה.

אמון אנושי מתבסס דרך סימני משחק.

ואנחנו מתחילים לאבד את הסימנים הללו, תרבותית ואחרת, כמבוגרים.

חבל.

יש לנו הרבה מה ללמוד.

לג'יין גודול יש כאן פרצוף של משחק, יחד עם אחד השימפנזים החביבים עליה.

אז חלק ממערכת הסימנים של משחק

קשורה לקול, פנים, גוף, מחוות.

אפשר לראות - במשחק קולקטיבי

חשוב מאוד לקבוצות לרכוש תחושת בטחון

באמצעות שיתוף בסימני משחק.

אולי אתם לא מכירים את המילה הזו

אבל היא צריכה להיות השם הביולוגי שלכם.

כי פירוש ניאוטניה הוא שמירה של מאפיינים לא בוגרים בבגרות.

ואנחנו, לפי אנתרופולוגים פיזיים,

לפי הרבה מחקרים, היצור הכי ניאוטני,

הכי צעיר בהתנהגותו, הכי גמיש ופלאסטי מכל היצורים.

ולכן גם הכי נוטה למשחק.

וזה נותן לנו יתרון הסתגלותי.

עכשיו ישנה דרך הסתכלות על משחק

שאני רוצה להדגיש כאן,

והיא היסטוריית המשחק.

היסטוריית המשחק של כ"א היא ייחודית,

ובד"כ אנחנו לא מקדישים לזה הרבה מחשבה.

זהו ספר שנכתב ע"י שחקן מושלם

בשם קווין קארול.

קווין קארול הגיע מתנאים של חסך קיצוני:

אם אלכוהוליסטית, אב חסר, פנים-העיר בפילדלפיה,

שחור, נדרש לטפל באח צעיר.

הוא גילה שכשהוא היסתכל על מגרש משחקים

דרך החלון בחדר בו היה מוגבל,

הוא חש משהו שונה.

אז הוא המשיך עם זה.

והחיים שלו, הטרנספורמציה של החיים שלו

ממצב של חסך ומה שהיינו מצפים - כלא או מוות -

הוא הפך לבלשן, מאמן של קבוצת ה 76ers, ועכשיו הוא נואם מעורר מוטיבציה.

והוא מביא את המשחק ככוח משנה חיים

במהלך כל חייו.

עכשיו, יש כאן היסטוריית משחק נוספת שמתרחשת לדעתי.

אלה מכם הזוכרים את אל גור,

במהלך הקדנציה הראשונה שלו, ואח"כ במהלך

המרוץ המוצלח שלו לנשיאות (בו לא נבחר),

אולי זוכרים אותו כקרש, ואולי לא כאדם אותנטי.

לפחות בציבור.

ובהסתכלות על ההיסטוריה שלו בעיתונות,

נראה לי, לפחות ממבט של פסיכולוג,

שחלק ניכר מהחיים שלו היה מתוכנת.

בקיץ היתה עבודה קשה מאוד בחום של טנסי.

היו עליו ציפיות מאביו הסנטור ומוושינגטון.

ולמרות שאני חושב שהיתה בו היכולת לשחק,

כי אני קצת מתמצא בזה,

הוא לא היה מועצם כמו שהוא עכשיו

בכך שהוא מקשיב לתשוקות שלו,

ולדחף הפנימי שלו,

שלדעתי נמצא ביסוד היסטוריית המשחק של כולנו.

אז מה שהייתי ממליץ ברמת הפרט,

הוא לחזור אחורה ככל הניתן

לדימוי הכי בהיר, עליז ומשחקי שיש לכם.

אם זה עם צעצוע, ביום הולדת או בחופשה.

ולהתחיל לבנות מהרגש הזה

איך זה מתחבר אל החיים שלכם עכשיו.

ותגלו, אולי תחליפו עבודה -

זה קרה למספר אנשים שעשיתי את זה איתם

כדי להעצים אותם באמצעות המשחק שלהם.

או שתצליחו להעשיר את חייכם בהעדפה של משחק

ובתשומת לב אליו.

רובנו עובדים עם קבוצות, ואני אומר את זה כי

ביה"ס לעיצוב בסטנפורד, d.school

הודות לדיוויד קלי ורבים אחרים

בעלי חזון מהיווסדו,

אפשר לקבוצה מאיתנו להתאחד

וליצור קורס שנקרא "ממשחק לחדשנות."

ומטרת הקורס היא לחקור

את המצב של משחק אנושי, שהוא דומה למצב המשחק של דוב הקוטב וההאסקי

ואת החשיבות שלו לחשיבה יצירתית.

לחקור התנהגות משחק, התפתחותה ובסיסה הביולוגי.

כדי ליישם את העקרונות הללו, באמצעות חשיבה עיצובית,

לקידום חדשנות בעולם העסקי.

והסטודנטים יעבדו עם שותפים מהעולם האמיתי

על פרוייקטים של עיצוב בעלי יישום רחב.

זו הפלגת הבכורה שלנו.

עברנו כבר כשלושה חודשים, וזה ממש כיף.

זה התלמיד המצטיין שלנו, הלברדור הזה,

שלימד אותנו רבות על מהו מצב משחק,

ופרופסור ישיש חלוש שהוא האחראי.

וברנדן בוייל, ריץ' קרנדל, ובקצה מימין אדם שאני חושב

יהיה שותף עם ג'ורג' סמוט בפרס נובל - סטיוארט תומפסון,

במדעי המוח.

אז היה לנו את ברנדן מ IDEO (חברת עיצוב),

ואת כולנו שיושבים בצד ומסתכלים על הסטודנטים האלה

בעוד הם מיישמים עקרונות של משחק בכתה.

ואחד הפרוייקטים שלהם היה

לבחון מה גורם לישיבות להיות משעממות,

ולנסות לעשות משהו בעניין.

אז נראה עכשיו סרט סטודנטים

בנושא הזה.

קריין: FLOW (זרימה) היא המצב המנטלי של התגלות

בו האדם שקוע לגמרי במה שהוא עושה.

מצב המאופיין בתחושה של מיקוד אנרגטי,

מעורבות מלאה והצלחה במהלך הפעילות.

תובנה חשובה שרכשנו לגבי ישיבות

היא שאנשים מערימים אותן בזו אחר זו,

ובכך גורמים להפרעה.

המשתתפים בישיבות לא יודעים מתי יוכלו לחזור למטלה

אותה השאירו על שולחנם.

אבל זה לא חייב להיות כך.

(מוזיקה)

כמה נזירים חכמים ושעירים

מהמקום הזה d.school

פיתחו ישיבה שאפשר ממש לצאת ממנה כשהיא נגמרת.

הורידו את הישיבה, וקבלו שקט ושלווה כך שתוכלו לחזור אלי.

כי כשתזדקקו לה שוב,

הישיבה נמצאת בארון שלכם, באופן מילולי.

הישיבה הלבישה.

כשתלבשו אותה מיד יהיה לכם כל מה שצריך

כדי לקיים ישיבה פרודוקטיבית, שימושית וכייפית.

אבל כשתורידו אותה...

אז קורה הדבר האמיתי.

(מוזיקה)

(צחוק) (מחיאות כפיים)

בראון: אז אני מזמין את כולכם

לעסוק

לא בהבחנה בין עבודה למשחק,

בה מקצים זמן למשחק,

אלא להחדיר לחיים שלכם,

דקה אחר דקה, שעה אחר שעה,

בגופכם,

בחפצים,

משחק חברתי, פנטזיה ועוד.

ואני חושב שחייכם יהיו טובים ומועצמים יותר.

תודה.

(מחיאות כפיים)

ג'ון הוקנברי: אז נשמע לי שמה שאתה אומר

הוא שחלק מהאנשים מתפתים להסתכל על העבודה שלך

ולומר -

אני חושב ששמעתי את זה, בהבנה הפסיכולוגית הפופולרית שלי של משחק,

שאיך שהוא,

הדרך בה אנשים וחיות מתמודדים עם משחק,

היא שזה סוג של חזרה לקראת פעילות בוגרת.

העבודה שלך טוענת שזה שגוי לחלוטין.

בראון: נכון, אני חושב שזה לא מדוייק,

ובעיקר משום שזה מה שלמדנו מחיות.

אם תמנעו מחתול לשחק,

אפשר לעשות זאת, כולנו ראינו חתולים מכים בחפצים,

הם יהיו טורפים טובים באותה מידה אילולא שיחקו.

ואם תדמיינו ילד

שמדמיין שהוא מפלצת,

או נהג מרוצים, או כבאי,

הם לא באמת הופכים לנהגי מרוצים או כבאים.

כלומר, אין התאמה בין התכוננות לעתיד,

וזה מה שהכי נוח לאנשים לחשוב על משחק,

ולחשוב על זה כאל יישות ביולוגית נפרדת.

והרדיפה שלי אחרי חיות במהלך 4-5 שנים

ממש שינתה את הגישה שלי למה שהיא היום,

וזה שלמשחק יש תפקיד ביולוגי,

בדיוק כמו לשינה וחלימה.

ואם תסתכלו על שינה וחלומות באופן ביולוגי,

חיות ישנות וחולמות,

והן מתאמנות ועושות דברים אחרים שמסייעים לזיכרון

והם חלק חשוב מאוד משינה וחלימה.

הצעד הבא באבולוציה של יונקים

ויצורים עם עודפי נוירונים

יהיה לשחק.

והעובדה שדב הקוטב וההאסקי, או עקעק ודב

או אנחנו והכלבים שלנו יכולים לחוות

מראה שמשחק זה דבר נפרד.

וזה מאוד חשוב בלמידה ובעיצוב המוח.

אז זה לא רק משהו שאתה עושה בזמנך הפנוי.

הוקנברי: איך אתה מצליח, ואני יודע שאתה חלק מקהילת המחקר המדעי,

ואתה צריך להצדיק את הצורך לקבל מענקי מחקר כמו כל השאר,

איך אתה מונע,

וחלק מהמידע שייצרת, המדע הטוב שאתה מספר שייצרת, הוא קשה לעיכול.

איך אתה מונע פרשנות מצד התקשורת,

או פרשנות של הקהילה המדעית על ההשלכות של עבודתך,

כמו "אפקט מוצרט".

למשל "או, בדיקות MRI מראות

שמשחק משפר את האינטליגנציה שלך.

אז בואו ניקח את כל הילדים, נשים אותם בלולים,

ונכריח אותם לשחק חודשים. הם כולם יהיו גאונים וילכו להרווארד."

איך אתה מונע מאנשים לפעול כך

בקשר לנתונים שאתה מפתח?

בראון: הדרך היחידה שאני מכיר

היא לאסוף את היועצים שיש לי,

שנעים מאנשי שטח -

שיכולים לבסס דרך משחק אימפרוביזציה, או השתובבות -

מצב של משחק.

אז אנשים יודעים שזה שם.

ואז אתה משיג מומחה fMRI, ואתה משיג את פרנק ווילסון,

ואתה משיג כל מיני מדענים רציניים, כולל נוירואנדוקרינולוגים.

ואתה מחבר אותם בקבוצה שמתמקדת במשחק,

ואז קשה שלא לקחת את זה ברצינות.

לרוע המזל, זה לא מספיק

בשביל קרן המדע הלאומית, המכון הלאומי לבריאות הנפש,

או כל אדם אחר כדי שיסתכלו על זה ממש ברצינות.

כלומר, אתה לא שומע על כך שמשהו כמו סרטן או מחלות לב

קשור למשחק.

ועדיין, אני רואה את זה כדבר הכרחי להישרדות - בטווח הארוך -

כמו לימוד של דברים בסיסיים על בריאות הציבור.

הוקנברי: סטוארט בראון, תודה רבה.

(מחיאות כפיים)