אצלי הם בדרך כלל קורים, משברי הקריירה האלו,

ביום ראשון בערב,

בדיוק כשהשמש מתחילה לשקוע,

והפער בין התקוות שלי עבור עצמי,

לבין המציאות של חיי, מתחיל להסתעף באופן כה מכאיב

שאני בדרך כלל מגיע לבכי מר לתוך כרית.

אני מציין את כל זה,

אני מציין את כל זה כי אני חושב שזאת לא רק בעיה אישית.

אתם יכולים לחשוב שאני טועה בכך.

אבל אני חושב שאנחנו חיים בעידן שבו חיינו באופן קבוע

מפוסקים על-ידי משברי קריירה,

על-ידי רגעים בהם מה שחשבנו שאנחנו יודעים

על חיינו, על הקריירות שלנו,

בא במגע עם סוג של מציאות מאיימת.

יתכן שהיום קל מאי פעם להתפרנס טוב.

יתכן שקשה יותר מאי פעם

להישאר רגועים, להיות נטולי חרדת קריירה.

אני רוצה להסתכל עכשיו, אם יורשה לי,

על חלק מהסיבות לכך

שאנו מרגישים חרדה לגבי הקריירות שלנו.

לכך שאנו עלולים להיות הקורבנות של משברי הקריירה הללו,

כאשר אנחנו מתייפחים בעדינות לתוך הכריות שלנו.

אחת הסיבות לכך שאולי אנו סובלים

היא שאנחנו מוקפים בסנובים.

עכשיו, במובן מסויים, יש לי חדשות רעות,

במיוחד למי שבא לאוקספורד מחו"ל.

ישנה בעיה אמיתית עם סנוביות.

כיוון שלפעמים אנשים מחוץ לבריטניה מניחים

שסנוביות זאת תופעה בריטית מובהקת

שמקובעת בבתים כפריים ותארים.

החדשות הרעות הן שזה לא נכון.

סנוביות היא תופעה כלל עולמית.

אנחנו ארגון גלובלי. זאת תופעה גלובלית.

זה קיים. מה זה סנוב?

סנוב זה כל מי שלוקח חלק קטן ממך

ומשתמש בו כדי להגיע לראיה שלמה של מי שאתה.

זאת סנוביות.

והסוג הדומיננטי של הסנוביות

שקיים כיום זאת סנוביות העבודה.

אתה נתקל בזה תוך דקות במסיבה,

כאשר אתה נשאל את השאלה המפורסמת והסמלית

של תחילת המאה ה-21: "מה אתה עושה?"

ובהתאם לאיך שתענה לשאלה הזאת,

או שהאנשים מאושרים לראותך במידה שלא תיאמן,

או שהם מסתכלים על השעונים שלהם ומבקשים סליחה.

(צחוק)

עכשיו, ההיפך מסנוב זאת אמא שלך.

(צחוק)

לא בהכרח אמא שלך או שלי.

אלא, האמא האידיאלית, כביכול.

מישהי שלא אכפת לה מההישגים שלך.

אבל למרבה הצער, רוב האנשים אינם האמהות שלנו.

רוב האנשים יוצרים מתאם מדויק בין כמות הזמן,

ואם תרצו, אהבה, לא אהבה רומנטית,

למרות שזה יכול להיות משהו,

אלא אהבה בכלל, כבוד,

שהם מוכנים להעניק לנו, שיהיה מוגדר במדויק

על ידי מעמדנו בהיררכיה החברתית.

וזה חלק גדול מהסיבה לכך שאכפת לנו כל כך מהקריירות שלנו.

ואכן שאכפת כל כך מחפצים חומריים.

אתם יודעים, לעתים קרובות נאמר לנו שאנחנו חיים בזמניים מאוד חומרניים,

שכולנו אנשים חמדניים.

אני לא חושב שאנחנו חומרניים במיוחד.

אני חושב שאנחנו חיים בחברה

שפשוט הצמידה תגמולים רגשיים מסויימים

להשגתם של חפצים חומריים.

זה לא החפצים החומריים שאנחנו רוצים. זה התגמול שאנו רוצים.

וזאת דרך חדשה להסתכל על חפצי המותרות.

בפעם הבאה שתראו מישהו נוהג בפרארי

אל תחשבו, " זהו מישהו חמדן".

תחשבו: "זהו מישהו פגיע במידה שלא תיאמן וזקוק לאהבה".

במילים אחרות -- (צחוק)

תרגישו אהדה במקום זילזול.

ישנן סיבות אחרות --

(צחוק)

ישנן סיבות אחרות לכך שייתכן שקשה יותר כעת

להרגיש רגועים מאי פעם.

אחת מהן, וזה פרדוקסלי כי היא קשורה למשהו די נחמד,

היא התקווה שיש לכולנו עבור הקריירות שלנו.

מאז ומעולם לא היו ציפיות כה גבוהות

בנוגע למה בני האדם מסוגלים להשיג במשך החיים שלהם.

נאמר לנו, ממקורות רבים, שכל אחד יכול להשיג כל דבר.

נפטרנו משיטת הקאסטות.

אנחנו כיום בשיטה שבה כל אחד יכול להגיע

לכל תפקיד שהוא רוצה.

וזה רעיון יפהפה.

לזה מתלווה רוח של שוויון. כולנו בעצם שווים.

אין היררכיות

מוגדרות בבירור.

יש רק בעיה אחת ממש גדולה עם זה.

והבעיה הזו היא קנאה.

קנאה, זה ממש טאבו להזכיר קנאה,

אבל אם יש רגש דומיננטי בחברה המודרנית, זוהי קנאה.

וזה קשור לרוח השוויון. תרשו לי להסביר.

אני חושב שזה יהיה מאוד יוצא דופן עבור מישהו כאן, או מישהו מהצופים,

לקנא במלכת אנגליה.

על אף שהיא הרבה יותר עשירה מכל אחד מכם.

ויש לה בית מאוד גדול.

הסיבה לכך שאנחנו לא מקנאים בה היא מפני שהיא תמוהה מידי.

היא פשוט מוזרה מידי.

אנחנו לא יכולים להזדהות איתה. היא מדברת בצורה מוזרה.

היא באה ממקום משונה.

כך שאנחנו לא יכולים להזדהות איתה. וכשאתה לא יכול להזדהות עם מישהו אתה לא מקנא בו.

ככל ששני אנשים קרובים יותר, בגילם, ברקע,

בתהליך ההזדהות, כך יש יותר סכנה של קנאה.

וזו, דרך אגב, הסיבה למה לא כדאי ללכת לפגישת מחזור של בית הספר.

כי אין נקודת התייחסות חזקה יותר

מאשר אנשים שהיית בבית הספר איתם.

אבל הבעיה של החברה המודרנית, באופן כללי, היא שזו הופכת את כל העולם

לבית ספר. כולם לובשים ג'ינס, כולם אותו הדבר.

ובכל זאת, הם לא.

כך שישנה רוח של שוויון, משולבת עם חוסר שוויון עמוק.

שזה יוצר -- יכול ליצור מצב מאוד מלחיץ.

כנראה שזה בלתי סביר באותה מידה שכיום

תהפוך לעשיר ומפורסם כמו ביל גייטס,

כפי שזה היה בלתי סביר במאה ה-17

שתתפס בסולם המעמדות של האצולה הצרפתית.

אבל הנקודה היא, שזה לא מרגיש ככה.

כתבי עת וכלי תקשורת אחרים יוצרים את ההרגשה,

שאם יש לך אנרגיה, כמה רעיונות מבריקים לגבי טכנולוגיה,

מוסך, גם אתה יכול להתחיל משהו ענק.

(צחוק)

וההשלכות של הבעיה הזו ניכרות בחנויות הספרים.

כשהולכים לחנות ספרים גדולה ומסתכלים במדורי העזרה העצמית,

כפי שאני נוהג לפעמים,

אם מנתחים ספרי עזרה-עצמית שמופקים

בעולם כיום, ישנם בעיקרון שני סוגים.

הסוג הראשון אומר לך, "אתה יכול לעשות את זה! אתה יכול להצליח! הכל אפשרי!"

והסוג השני אומר לך איך להתמודד

עם מה שאנחנו מכנים בנימוס "הערכה-עצמית נמוכה",

או בחוסר נימוס " להרגיש ממש רע לגבי עצמך".

ישנם יחסי התאמה הדדית ממשיים,

קורלציה ממשית בין חברה שאומרת לאנשים שהם יכולים לעשות כל דבר,

וקיומה של הערכה-עצמית נמוכה.

כך שזאת דרך נוספת שבה משהו שהינו חיובי למדי

יכול להביא לתגובת נגד נבזית.

ישנה סיבה נוספת מדוע אנו עלולים להרגיש חרדים יותר,

לגבי הקריירות שלנו, לגבי מעמדנו בעולם כיום, יותר מאי פעם.

וזה שוב, קשור למשהו נחמד.

ולדבר הנחמד הזה קוראים מֶרִיטוֹקְרַטְיָה.

עכשיו כולם, כל הפוליטיקאים על ימין ועל שמאל,

מסכימים שמריטוקרטיה זה דבר אדיר,

וכולנו צריכים להשתדל להפוך את החברות שלנו לממש ממש מריטוקרטיות.

במילים אחרות, מה היא חברה מריטוקרטית?

חברה מריטוקרטית היא זו שבה

אם יש לך כשרון ואנרגיה ומיומנות,

אתה תגיע לפסגה. שום דבר לא אמור לעמוד בדרכך.

זה רעיון יפהפה. הבעיה היא

שאם אתה באמת מאמין בחברה

שבה אלה שראויים להגיע לפסגה, מגיעים לפסגה,

אתה גם, בהשתמע מכך, ובאופן הרבה יותר נבזי,

מאמין בחברה שבה אלה שמגיע להם להגיע לתחתית

גם מגיעים לתחתית ונשארים שם.

במילים אחרות, מעמדך בחיים מתחיל להראות לא מקרי,

אלא ראוי ומגיע לך.

וזה הופך את הכישלון לנראה הרבה יותר מוחץ.

אתם יודעים, בימי הביניים, באנגליה,

כאשר פגשת אדם עני מאוד,

האדם הזה היה מתואר כ"חסר מזל".

באופן מילולי, מישהו שלא בורך על ידי הפורטונה, חסר מזל.

היום, במיוחד בארצות הברית,

אם תפגשו מישהו בתחתית החברה,

הוא עלול, באכזריות, להיות מתואר כ"לוזר".

יש הבדל ממשי בין החסר מזל ללוזר.

וזה מראה 400 שנות אבולוציה של החברה,

ואמונתינו במי הוא האחראי על חיינו.

זה כבר לא האלים, אלה עצמינו. אנחנו במושב הנהג.

זה מלהיב אם אתה מצליח,

ומאוד מרסק אם אתה לא.

זה מוביל, במקרים הגרועים ביותר, בניתוחו של סוציולוג

כמו אמיל דורקהיים, זה מוביל לאחוז עולה של התאבדות.

ישנן יותר התאבדויות במדינות מפותחות אינדיוידואליסטיות

מאשר בכל חלק אחר של העולם.

וחלק מהסיבה לכך היא שאנשים לוקחים את מה שקורה

להם באופן מאוד אישי.

הם בעלי ההצלחה שלהם. אבל הם גם בעלי הכישלון שלהם.

האם יש הקלה כלשהי מחלק מהלחצים הללו

שתיארתי עתה?

אני חושב שיש. הייתי רק רוצה להפנות אל כמה מהם.

בואו נקח את מריטוקרטיה.

הרעיון הזה שכל אחד ראוי להגיע לאן שהוא מגיע.

אני חושב שזה רעיון מטורף, מטורף לחלוטין.

אני אתמוך בכל פוליטיקאי משמאל ומימין,

עם כל רעיון מריטוקרטי חצי הגון.

אני מריטוקרט וזהו זה.

אבל אני חושב שזה מטורף להאמין שאנחנו אי פעם

נצליח ליצור חברה שבאמת ובתמים מריטוקרטית. זה חלום בלתי אפשרי.

הרעיון שאנחנו ניצור חברה

שבה ממש כולם מדורגים,

הטובים בפסגה, והרעים בתחתית,

וזה נעשה בדיוק כפי שזה צריך להיות, הוא בלתי אפשרי.

יש פשוט יותר מידי גורמים אקראיים.

תאונות, תאונות לידה,

תאונות של דברים שנופלים על הראשים של אנשים, מחלות וכו'.

לעולם לא נצליח לדרג אותם.

לעולם לא נצליח לדרג אנשים כמו שצריך.

אני נמשך לציטוט מקסים של אוגוסטינוס הקדוש ב"עיר האלוהים",

שבו הוא אומר: " זה חטא לשפוט אדם לפי המשרה שלו".

באנגלית מודרנית זה אומר,

זה חטא להגיע לדעה לגבי עם מי אתה צריך לדבר

בהתבסס על הכרטיס ביקור שלו.

זה לא המשרה שצריכה לבוא בחשבון.

ועל פי אוגוסטינוס הקדוש,

זה רק האלוהים שיכול באמת לשים את כולם במקומם.

והוא הולך לעשות את זה ביום הדין

עם מלאכים וחצוצרות, והשמיים ייפתחו.

רעיון מטורף, אם אתה אדם חילוני, כמוני.

אבל יש משהו מאוד בעל ערך ברעיון הזה, אף על פי כן.

במילים אחרות, תחזיקו את עצמכם כשאתם באים לשפוט אנשים.

אתם לא בהכרח יודעים מה הערך האמיתי של מישהו.

זהו החלק הבלתי ידוע שלהם.

ואנחנו לא צריכים להתנהג כאילו זה ידוע.

ישנו מקור נוסף של נחמה ורווחה לכל זה.

כאשר אנו חושבים על להיכשל בחיים, כאשר אנו חושבים על כישלון,

אחת הסיבות לכך שאנחנו מפחדים להיכשל זה לא רק

אובדן ההכנסה, אובדן המעמד.

מה שאנו חוששים ממנו זה שיפוט ולעג של אחרים. וזה קיים.

אתם יודעים, הכלי המספר אחד של לעג

בימינו, הוא העיתון.

ואם תפתחו את העיתון בכל יום בשבוע,

הוא מלא באנשים שהרסו את החיים שלהם.

הם שכבו עם האדם הלא נכון. הם לקחו את החומר הלא נכון.

הם העבירו את החקיקה הלא נכונה. מה שזה לא יהיה.

ואז הם ראויים ללעג.

במילים אחרות, הם נכשלו. והם מתוארים כ"לוזרים".

עכשיו האם יש אלטרנטיבה לזה?

אני חושב שהמסורת המערבית מראה לנו אלטרנטיבה אחת מפוארת.

וזו הטרגדיה.

האמנות הטראגית, כפי שהתפתחה בתיאטראות של יוון עתיקה,

במאה החמישית לפנה"ס, הייתה במהותה צורת אמנות

שהוקדשה להתחקות כיצד אנשים נכשלים.

וכמו כן להעניק להם מידה של השתתפות בצער.

אשר החיים הרגילים לא בהכרח היו מעניקים להם.

אני זוכר לפני כמה שנים, חשבתי על כל זה.

והלכתי לראות את "הספורט של יום ראשון",

צהובון שאני לא ממליץ לכם להתחיל לקרוא,

אם אתם לא מכירים אותו כבר.

והלכתי לדבר איתם

על אי אלו מהטרגדיות הגדולות של האמנות המערבית.

ורציתי לראות כיצד הם יתפסו את השלד

של סיפורים מסויימים אם הם היו מגיעים כידיעה חדשותית

בדסק החדשות בשבת בצהריים.

אז סיפרתי להם על אותלו. הם לא שמעו עליו אבל היו מוקסמים ממנו.

(צחוק)

וביקשתי מהם לכתוב את הכותרת לסיפור של אותלו.

הם חשבו על "מהגר חולה-אהבה הורג את בת הסנאטור"

מרוח על פני הכותרת.

נתתי להם את קו העלילה של מדאם בובארי.

שוב, ספר שהם היו מוקסמים לגלות.

והם כתבו "נואפת עם התמכרות לשופינג בולעת רעל לאחר הונאת אשראי"

(צחוק)

ואז האהוב עליי.

באמת יש להם סוג של גאונות לגמרי משלהם, לחברה האלה.

האהוב עליי הוא "אדיפוס המלך" של סופוקלס.

"סקס עם אמא היה מעוור"

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

במובן מסוים, אם תרצו, בקצה אחד של הספקטרום של אהדה,

יש לכם את הצהובון.

ובקצה השני של הספקטרום יש לכם את הטרגדיה והאמנות הטרגית.

ואני מניח שאני טוען שאנו צריכים ללמוד קצת

אודות מה שמתרחש באמנות הטרגית.

זה יהיה מטורף לקרוא להמלט לוזר.

הוא לא לוזר, למרות שהוא חווה אובדן.

ואני חושב שזה המסר של הטרגדיה עבורנו,

והסיבה לחשיבותה הרבה, לדעתי.

הדבר השני לגבי החברה המודרנית,

ולמה היא גורמת לחרדה הזו,

היא שאין לנו שום דבר במרכזה שהוא לא-אנושי.

אנחנו החברה הראשונה שחיה בעולם

שבו אנו לא סוגדים לשום דבר חוץ מעצמינו.

יש לנו דעה מאוד גבוהה על עצמינו. וכך גם צריך להיות.

שמנו אנשים על הירח. עשינו כל מיני דברים יוצאים מן הכלל.

ולכן אנו נוטים להעריץ את עצמינו.

הגיבורים שלנו הם גיבורים אנושיים.

זהו מצב מאוד חדש.

לרוב החברות האחרות היה, בדיוק במרכזן,

פולחן של משהו נשגב. אל,

רוח, כוח טבע, היקום.

מה שזה לא יהיה, דבר מה אחר שסוגדים לו.

איבדנו קצת את ההרגל של לעשות את זה.

שזו, אני חושב, הסיבה שאנו נמשכים במיוחד לטבע.

לא למען הבריאות שלנו, למרות שזה לעתים קרובות מוצג כך.

אלא בגלל שזו בריחה מתל הנמלים האנושי.

זו בריחה מהתחרות שלנו,

והדרמות שלנו.

וזו הסיבה לכך שאנו נהנים להסתכל על קרחונים ואוקיינוסים,

ולהרהר בכדור הארץ מחוץ להיקפו וכו'.

אנחנו אוהבים להרגיש בקשר עם משהו שאינו אנושי.

וזה כל כך מאוד חשוב לנו.

מה שאני חושב שדיברתי עליו למעשה זה הצלחה וכישלון.

ואחד הדברים המעניינים לגבי הצלחה

הוא שאנו חושבים שאנו יודעים מה זה אומר.

אילו הייתי אומר לכם שיש מישהו מאחורי המסך

שמאוד מצליח, רעיונות מסויימים היו מיד עולים לראש.

הייתם חושבים שייתכן שהאדם הזה עשה הרבה כסף,

השיג מוניטין בתחום כלשהו.

תיאוריית ההצלחה שלי, ואני מישהו

שמאוד מעוניין בהצלחה. אני באמת רוצה להיות מצליח.

אני כל הזמן חושב, "איך אני יכול להיות יותר מצליח?"

אבל ככל שאני מתבגר, אני גם מאוד מבחין בניואנסים

של מה המשמעות של המילה "הצלחה" יכולה להיות.

הנה התובנה שהיתה לי לגבי הצלחה.

אתה לא יכול להיות מצליח בהכל.

אנו שומעים הרבה דיבורים על איזון עבודה-חיים.

שטויות. אתה לא יכול לקבל הכל. אתה לא יכול.

אז כל ראיה של הצלחה

חייבת להודות במה היא מפסידה,

איפה נמצא אלמנט ההפסד.

ואני חושב שכל חיים נבונים יסכימו

כמו שאני אומר, שהולך להיות אלמנט שבו אנו לא מצליחים.

והעניין בנוגע לחיים מצליחים,

הוא שבהרבה פעמים, הרעיונות שלנו

לגבי מה זה אומר לחיות באופן מוצלח, הם לא שלנו.

הם שאובים מאנשים אחרים.

בעיקר, אם אתה גבר, אביך.

ואם את אישה, אימך.

פסיכואנליזה מנסה להשמיע את המסר הזה במשך כ- 80 שנה.

אף אחד לא מקשיב לזה מספיק חזק. אבל אני מאוד מאמין שזה נכון.

אנחנו גם שואבים מסרים

מכל דבר, החל מטלויזיה, עד פרסום,

עד שיווק וכו'.

אלה הם כוחות מאוד רבי עוצמה

שמגדירים את מה שאנו רוצים, וכיצד אנו רואים את עצמינו.

כשנאמר לנו שהבנקאות היא מקצוע מאוד מכובד

הרבה מאיתנו רוצים להיכנס לבנקאות.

כשהבנקאות כבר לא כל כך מכובדת, אנו מאבדים עניין בבנקאות.

אנו מאוד פתוחים להצעות.

אז מה שאני רוצה לטעון, זה לא שאנו צריכים לוותר

על מושגי ההצלחה שלנו.

אבל אנו צריכים לוודא שהם אכן שלנו.

אנחנו צריכים להתמקד ברעיונות שלנו.

ולוודא שהם בבעלות שלנו,

שאנו באמת היוצרים של השאיפות שלנו.

כי זה גרוע מספיק, לא לקבל את מה שאתה רוצה.

אבל זה אפילו גרוע יותר להחזיק ברעיון

לגבי מה שאתה רוצה, ולגלות בסופו של מסע,

שזה לא, למעשה, מה שרצית מלכתחילה.

אז אני הולך לסיים את זה פה.

אבל מה שאני באמת רוצה להדגיש זה

בהחלט, הצלחה, כן.

אבל הבה נשלים עם המוזרות של כמה מהרעיונות שלנו.

בואו נחקור את המושגים שלנו של הצלחה.

בואו נוודא שרעיונות שלנו של הצלחה הם באמת שלנו.

תודה רבה לכם.

(מחיאות כפיים)

זה היה מרתק. איך אתה מיישב את

הרעיון הזה של היות מישהו --

שזה רע לחשוב על מישהו בתור לוזר,

עם הרעיון שהרבה אנשים אוהבים, של לקחת שליטה על חייך.

ושבחברה שמעודדת את זה

אולי חייבים להיות איזה שהם מנצחים ומפסידים.

כן. אני חושב שזה רק האקראיות

של תהליך הניצחון וההפסד שרציתי להדגיש.

מכיוון שהדגש כיום הוא כל כך

על הצדק של הכל.

ופוליטיקאים תמיד מדברים על צדק.

עכשיו אני מאמין אדוק בצדק. אני פשוט חושב שזה בלתי אפשרי.

אז אנו צריכים לעשות את כל שביכולתנו,

עלינו לעשות את כל מה שביכולתנו כדי לרדוף אותו.

אבל בסוף היום אנחנו צריכים לזכור תמיד

שכל מי שעומד מולנו, כל מה שקרה בחייהם,

יהיה אלמנט חזק של מקריות.

וזה מה שאני מנסה להשאיר מקום עבורו.

כי אחרת זה יכול להפוך לקלסטרופובי למדי.

אני מתכוון, האם אתה מאמין שאתה יכול לשלב

את הסוג של פילוסופיית עבודה אדיבה יותר, מתונה יותר שלך

עם כלכלה מצליחה?

או שאתה חושב שאתה לא יכול?

אבל זה לא משנה יותר מדי כי אנו שמים יותר מדי דגש על זה?

המחשבה הסיוטית

היא שלהפחיד אנשים זו הדרך הטובה ביותר להוציא מהם עבודה.

ושאיכשהו כמה שהסביבה יותר אכזרית

כך יותר אנשים יעמדו באתגר.

תרצה לחשוב, מי היית רוצה בתור האב האידיאלי שלך?

והאב האידיאלי שלך הוא מישהו קשוח אך מתון.

וזה גבול שקשה מאוד לעשותו.

אנו צריכים אבות, כביכול, דמויות אב לדוגמה בחברה,

שימנעו משני הקצוות.

שזה הסמכותית, משליטת משמעת, מצד אחד.

ומצד שני, האופציה הרופסת, ללא חוקים.

אלן דה בוטון.

אלן דה בוטון: תודה רבה לכם.

(מחיאות כפיים)