קיוויתי היום לדבר קצת על יצירתיות.

אתם יודעים, אנשים רבים
מתקשים מאוד

להרשות לעצמם להיות יצירתיים.

ויש בכך היגיון.

זאת אומרת, כולנו קצת
לא בטוחים בכישרון שלנו.

ואני זוכר סיפור שנתקלתי בו
בשנות העשרים המוקדמות שלי

שהיה די משמעותי עבורי.

הייתי מאוד בקטע של אלן גינסברג,

וקראתי את השירה שלו,

וקראתי -- 
הוא נתן הרבה ראיונות --

ופעם אחת, לוויליאם פ. באקלי
הייתה תוכנית טלוויזיה

שקראו לה "קו הירי".

וגינסברג הלך לתוכנית
ושר שיר של הארי קרישנה

תוך כדי נגינה בהרמוניום.

והוא חזר לניו יורק לכל חבריו 
באסכולה האינטלקטואלית,

והם אמרו לו,

"אתה לא יודע שכולם חושבים שאתה אידיוט?

כל המדינה עושה ממך צחוק"

והוא אמר, "זו העבודה שלי.

אני משורר, ואני הולך לשחק
את התפקיד של השוטה.

רוב האנשים צריכים 
ללכת לעבוד כל היום,

והם חוזרים הביתה
ורבים עם בן/בת הזוג,

והם אוכלים,
והם מדליקים את הטלוויזיה,

ומישהו מנסה למכור להם משהו,

ואני פשוט שיבשתי את כל זה.

עליתי לשידור ושרתי על קרישנה,

ועכשיו הם יושבים במיטה וחושבים,
'מי זה המשורר הטיפש הזה?'

והם לא מצליחים להירדם, אתם מבינים?"

וזה התפקיד שלו כמשורר.

ואני רואה בזה משהו מאוד משחרר.

כי אני חושב שרובנו
מאוד רוצים להציע לעולם

משהו עם איכות.

משהו שהעולם יתייחס אליו כטוב או כחשוב

והאמת היא שזה האויב.

כי זה לא תלוי בנו
אם מה שאנחנו עושים הוא טוב

ואם ההיסטוריה לימדה אותנו משהו,

זה שהעולם הוא מבקר
מאוד לא אמין.

אז...

אז אתם צריכים לשאול את עצמכם:

אתם חושבים שהיצירתיות האנושית חשובה?

ובכן...

רוב האנשים לא משקיעים זמן רב
במחשבה על שירה. נכון?

יש להם חיים לחיות,

והם לא מעסיקים את עצמם יותר מדי
בשירים של אלן גינסברג.

או בשירים של אף אחד.

עד שאבא שלהם מת,

הם הולכים להלוויה,

אתם מאבדים ילד,

מישהו שובר לכם את הלב,
הם לא אוהבים אתכם יותר.

ופתאום,

אתם נואשים למצוא היגיון
בחיים האלה.

"האם מישהו הרגיש כל כך רע בעבר?

איך הם יצאו מתוך הענן הזה?"

או להפך -- משהו נהדר.

אתם מכירים מישהו
והלב שלכם מתפוצץ.

אתם אוהבים אותם כל כך,
שאתם אפילו לא מצליחים לראות בבירור.

אתם מסוחררים.

"מישהו אי פעם הרגיש ככה?
מה קורה לי?"

וזה הרגע בו אמנות אינה מותרות,
היא למעשה הזנה.

אנחנו צריכים אותה.

אוקיי. ובכן, מה זה?

היצירתיות האנושית
היא הטבע שמתהווה בנו.

אנחנו מסתכלים על, אה...

הזוהר הצפוני. נכון?

עשיתי סרט בשם "פנג הלבן"
כשהייתי ילד,

וצילמנו באלסקה,

ואתם יוצאים החוצה בלילה

והשמיים התמלאו באדוות
של סגול וורוד ולבן,

וזה הדבר היפה ביותר שראיתי אי פעם.

באמת היה נראה כאילו השמיים שיחקו.

יפיפה.

תלכו לגראנד קניון בשקיעה.

זה יפהפה.

אנחנו יודעים שזה יפיפה.

אבל, להתאהב?

בן/בת הזוג שלכם יפיפה.

יש לי ארבעה ילדים.

להסתכל עליהם משחקים?

להסתכל עליהם מעמידים פנים
שהם פרפרים

או רצים בבית
ועושים כל דבר שהוא,

זה כל כך יפהפה.

ואני מאמין שאנחנו כאן
על כוכב הלכת הזה בחלל

כדי לנסות לעזור אחד לשני.

וקודם כל אנחנו צריכים לשרוד,

ואז אנחנו צריכים לשגשג.

ולשגשג, להביע את עצמנו,

אוקיי, ובכן, הנה המכשול:
אנחנו חייבים להכיר את עצמנו.

מה אתם אוהבים?

ואם תתקרבו למה שאתם אוהבים,

יתגלה לכם מי אתם,

וזה מתרחב.

בשבילי, זה היה קל מאד.

השתתפתי במחזה המקצועי הראשון שלי.
הייתי בן 12.

השתתפתי במחזה בשם "ז'אן דארק"
של ג'ורג' ברנרד שו

בתאטרון מק'ארתור,

ובום! -- התאהבתי.

העולם שלי פשוט התרחב.

והמקצוע הזה --
אני כמעט בן 50 עכשיו--

המקצוע הזה מעולם לא הפסיק
לתת לי בחזרה,

והוא נותן לי בחזרה יותר ויותר,

בעיקר, באופן מוזר,

דרך הדמויות ששיחקתי.

שיחקתי שוטרים, שיחקתי פושעים,

שיחקתי כמרים, שיחקתי חוטאים,

והקסם שבזה, לאורך חיים שלמים,
לאורך 30 שנה שעשיתי את זה,

שאתם מתחילים לראות שהניסיון שלי,

אני, אית'ן, הרבה פחות ייחודי

ממה שחשבתי.

יש לי כל כך הרבה במשותף
עם כל האנשים האלה.

וכך להם יש משהו 
במשותף איתי.

אתם מתחילים לראות כמה כולנו מחוברים.

סבתא רבא שלי,
דלה הול ווקר גרין,

על ערש דוי,

היא כתבה ביוגרפיה קצרה
בבית החולים,

והיא הייתה רק באורך 36 עמודים בערך,

והיא הקדישה בערך 5 עמודים,

על הפעם ההיא
שהיא הכינה תלבושות להצגה.

בעלה הראשון, קיבל בערך פיסקה.

גידול כותנה, בו היא עסקה
במשך 50 שנה, קיבל איזכור.

חמישה עמודים על הכנת התחפושות האלה.

וראיתי -- אמא שלי נתנה לי 
שמיכת טלאים שהיא הכינה,

ואפשר להרגיש את זה.

היא הביעה את עצמה,

ויש לזה כוח אמיתי.

אני זוכר שאחי החורג ואני
הלכנו לראות את "אהבה בשחקים",

באיזו שנה שהוא לא יצא.

ואני זוכר שיצאנו מהקניון,
ואני מתי מחום,

פשוט הסתכלתי עליו,

ושנינו הרגשנו שהסרט הזה --
כמו קריאה מאלוהים.

אתם מבינים?

אבל באופן שונה לחלוטין.

כלומר, אני רציתי להיות שחקן.

הרגשתי שאני חייב ליצור משהו
שגורם לאנשים להרגיש.

אני רק רוצה להיות חלק מזה.

והוא רצה להיות בצבא.

זה כל מה שעשינו,
שיחקנו באף בי איי, שיחקנו בצבא

שיחקנו באבירים.
ואני הייתי עושה פוזה עם החרב,

והוא היה בונה קשת מוצלבת

שאפשר לירות איתה חץ לתוך עץ.

אז הוא התגייס לצבא.

הוא פרש לאחרונה
כקולונל בכומתות הירוקות.

הוא קיבל שלל עיטורים
על לחימה באפגניסטן ובעירק.

היום הוא מלמד במחנה שייט
לילדים של לוחמים שנפלו בקרב.

הוא נתן את חייו לתשוקה שלו.

היצירתיות שלו הייתה מנהיגות.

להוביל אחרים,

האומץ שלו, לעזור לאחרים.

זה היה משהו שהוא הרגיש
שהוא נקרא לעשות,

וזה העניק לו בחזרה.

אנחנו יודעים את זה, משך החיים
שלנו כל כך קצר,

ואיך אנחנו מנצלים אותו--

האם אנחנו מנצלים אותו
בלעשות את מה שחשוב לנו?

רובנו לא.

כלומר, זה קשה.

כוח המשיכה של ההרגל הוא כה ענק,

וזה מה שעושה ילדים יצירתיים
באופן כל כך יפה,

מכיוון שאין להם הרגלים,

ולא אכפת להם אם הם טובים או לא
נכון?

הוא לא בונים ארמון חול ואומרים:

"אני חושב שאני אהיה
בנאי ארמונות חול טוב במיוחד"

הם פשוט זורקים את עצמם
על איזה פרויקט שלא תשימו מולם --

לרקוד, לצייר,

לבנות משהו,

בכל הזדמנות שיש להם,

הם מנסים לנצל אותה
לבטא כלפיכם את היחודיות שלהם.

זה כל כך יפיפה.

זה משהו שמדאיג אותי מדי פעם,
כל פעם שמדברים על יצירתיות,

כי יכולה להיות לזה מאין תחושה
שזה רק נחמד,

אתם יודעים, זה חמים
או שזה משהו נעים.

זה לא.

זה חיוני.

זו הדרך שבה אנחנו מרפאים אחד את השני.

דרך שירת השיר שלנו,

דרך סיפור הסיפור שלנו,

דרך הזמנה לומר,

"היי, תקשיבו לי
ואני אקשיב לכם",

אנחנו מתחילים דיאלוג.

וכשאתם עושים את זה,
מתחיל הריפוי הזה,

ואנחנו יוצאים מהפינות שלנו,

ואנחנו מתחילים להיות עדים
לאנושיות המשותפת אחד של השני.

אנחנו מתחילים לעמוד עליה.

וכשאנחנו עושים את זה,
דברים טובים מאוד קורים.

אז אם אתם רוצים לעזור לקהילה שלכם,
אם אתם רוצים לעזור למשפחה שלכם,

אם אתם רוצים לעזור לחברים שלכם,

אתם חייבים לבטא את עצמכם.

וכדי לבטא את עצמכם,
אתם חייבים להכיר את עצמכם.

האמת שזה ממש קל.

אתם פשוט צריכים
לעקוב אחרי האהבה שלכם.

אין שום מסלול.

אין שום מסלול עד שלא תלכו בו,

ואתם חייבים להיות מוכנים
לשחק את התפקיד של השוטה.

אז אל תקראו את הספר שאתם צריכים לקרוא,

תקראו את הספר שאתם רוצים לקרוא.

אל תשמעו את המוסיקה
שאהבתם בעבר.

תקדישו זמן לשמוע קצת מוסיקה חדשה.

תקדישו זמן לדבר עם מישהו
שאתם לא מדברים איתו בדרך כלל.

אני מבטיח לכם, אם תעשו את זה,

תרגישו שוטים.

זו הנקודה.

תשחקו את התפקיד של השוטה

(מנגן בגיטרה)

(שר) ובכן, אני רוצה ללכת לאוסטין,
ואני רוצה להשאר בבית.

להזמין את החברים שלנו
אבל עדיין להשאר לבד.

לחיות בשביל הסכנה.

לשחק אותה קר רוח.

לגרום לכולם לכבד אותי
על היותי שוטה.