בתעשייה שלי

אנו מאמינים שתמונות יכולות לשנות את העולם

בסדר, אנחנו תמימים וחושבים שיש לנו השפעה בלתי מוגבלת.

האמת היא שאנו יודעים שתמונות

לבדן לא משנות את העולם,

אבל אנו גם מודעים לכך, שהחל מראשית ימי הצילום,

תמונות עוררו תגובות אצל אנשים,

ותגובות אלו גרמו לשינויים.

אז בואו נתחיל עם קבוצה של תמונות.

אני אהיה מופתע ביותר

אם לא תזהו את רובן.

הדרך הכי טובה להגדיר אותן זה כסמלים,

הן כה סמליות עד כי הן הפכו לקלישאות.

למעשה, הן כה מוכרות

שתוכלו לזהות אותן אפילו כשהן

מוצגות בצורה קצת אחרת.

(צחוק)

אבל אני חושב שאנו מחפשים משהו נוסף.

אנו אכן מחפשים משהו נוסף.

אנו מחפשים אחר תמונות שמאירות

באור בלתי מתפשר נושאים הרי-גורל,

תמונות שחוצות גבולות ודתות,

תמונות שמעוררות אותנו

לצאת ולעשות מעשה

במילים אחרות, לפעול.

טוב, התמונה הזאת, שכולכם בודאי ראיתם.

היא שינתה את התפיסה שלנו את כדור הארץ.

לפניה, מעולם לא ראינו את כדור הארץ מנקודת המבט הזאת.

אנשים רבים זוקפים לזכות תמונה זאת

הרבה מהקרדיט של הולדת התנועה הסביבתית

לעובדה שראינו את כדור הארץ ככה,

בפעם הראשונה,

קטן, שביר.

40 שנה מאוחר יותר, הקהל הזה, יותר מאחרים

מודע היטב לכוח ההרסני

שיש למין האנושי על הסביבה שלנו.

וסוף סוף, נראה שאנו עושים משהו בנוגע לכך.

כוח הרסני זה בא לידי ביטוי בצורות רבות ושונות.

למשל, התמונה הזאת שצולמה ע"י ברנט סטירטון

בקונגו,

הגורילות הללו נרצחו, ויש שיגידו אף נצלבו,

ובאופן לא מפתיע,

הן הציתו זעם בין-לאומי.

לאחרונה,

קיבלנו תזכורת לכוח ההרס שיש לטבע

כאשר התרגשה רעידת האדמה בהאיטי.

אבל אני חושב שכוחו ההרסני של האדם

גרוע מכך לאין שיעור.

סמואל פיזר, ניצול אושוויץ אמר,

ואני אצטט אותו,

"השואה מלמדת אותנו שאיתני הטבע,

אפילו בשעתם האכזרית ביותר,

מחווירים בהשוואה לאדם,

כאשר הוא מאבד את המוסר וההיגיון שלו."

הנה צורה נוספת של צליבה.

התמונות המחרידות של כלא אבו-ע'רב

כמו גם התמונות מגוואנטנמו

היו בעלות השפעה מרחיקת לכת.

הפרסום של תמונות אלו,

בניגוד לתמונות כשלעצמן,

גרם לממשל לשנות את מדיניותו.

יש שיאמרו כי התמונות הללו עשו יותר

כדי ללבות את ההתנגדות לפעילות בעיראק

מאשר כל פעולה אחרת.

זאת ועוד, התמונות הללו קעקעו את התפישה

לגבי הגבוהים העליונות המוסרית של בעלות הברית.

בואו נחזור מעט אחורה.

בשנות ה- 60 וה- 70,

מלחמת וייטנאם הוצגה למעשה

בסלון של אמריקה מצאת החמה עד צאת הלבנה.

תמונות חדשותיות הציבו בפני האנשים

את קורבנות המלחמה במרחק נגיעה, ילדה קטנה שנשרפה מפצצות זרחן,

סטודנט שנהרג ע"י המשמר הלאומי

באוניברסיטת מדינת קנט באוהיו במהלך הפגנה.

למעשה, התמונות הללו הפכו

לקולות המחאה בעצמן.

ובכן, לתמונות יש כוח

להאיר בהבנה

חשדות, בורות,

ובמיוחד - הרציתי כבר על הנושא הזה

אבל אני אראה רק תמונה אחת -

נושא האיידס.

בשנות ה-80 הסטיגמה על אנשים החולים במחלה

היוותה מחסום רב עוצמה

לדון בנושא או אפילו להזכיר אותו.

פעולה פשוטה, ב1987, שנעשתה ע"י האישה המפורסמת ביותר בעולם,

הנסיכה מווילס, שצולמה נוגעת

בתינוקת חולת איידס,

קידמה רבות את ההתנערות מהסטיגמות הללו.

היא הבינה יותר טוב מרובנו את הכוח שיש לתמונה.

אז כאשר אנו ניצבים מול תמונה חזקה

יש לכולנו ברירה.

אנו יכולים לבחור להביט הצידה או שאנו יכולים להסתכל עליה.

למרבה המזל, כאשר התמונות הללו הופיעו

בגרדיאן בשנת 1998,

הן הסיתו הרבה פוקוס ותשומת לב, ואחרי ככלות הכל גם כסף,

לעבר המאמץ להקל על הרעב בסודאן

האם התמונות שינו את העולם?

לא, אבל היתה להן השפעה מכרעת.

תמונות דוחפות אותנו לבחון את האמונות הבסיסיות שלנו,

ואת האחריות שלנו כלפי אחרים.

כולנו ראינו את התמונות אחרי ההוריקן "קטרינה"

ואני חושב שעבור מיליוני אנשים,

היתה להן השפעה חזקה ביותר,

ואני גם חושב שזה מאד לא סביר

שתמונות אלו היטשטשו במוחם של האמריקאים

כאשר הם הלכו לקלפיות בנובמבר 2008.

לרוע המזל, תמונות חשובות ביותר

לעיתים נחשבות גרוטסקיות או מטלטלות עד כדי כך שאין להראות אותן לנו.

אראה לכם תמונה אחת,

זאת תמונה של הצלם יוג'ין ריצ'רדס שבה מצולם חייל משוחרר ממלחמת עיראק

מתוך פרויקט יוצא מן הכלל,

שמעולם לא פורסם ונקרא "מלחמה אישית."

אבל תמונות לא צריכות להיות גרוטסקיות

כדי להזכיר לנו את הפן הטרגי של המלחמה.

ג'והן מור יצר את התמונה הזאת בבית הקברות של ארלינגטון.

אחרי כל רגעי העימות,

בכל אזורי העימות בעולם,

יש תמונה אחת ממקום הרבה יותר שקט

שעדיין רודפת אותי, הרבה יותר מהאחרות.

אנסל אדמס אמר פעם, ואני חולק עליו,

"אתה לא מצלם תמונה, אתה יוצר תמונה."

לדעתי, לא הצלם הוא היוצר את התמונה,

זה אתם.

אנו מביאים לכל תמונה

את הערכים שלנו, את מערכת האמונות שלנו,

וכתוצאה מכך, התמונה מהדהדת לנו.

לחברה שלי יש 70 מיליון תמונות,

לי יש תמונה אחת במשרד,

הנה היא.

אני מקווה שבפעם הבאה שתראו

תמונה שמציתה דבר מה בתוככם,

תבינו בצורה טובה יותר למה,

ואני יודע שאתם בהחלט תעשו משהו בנוגע לכך

כי אני יודע בפני מי אני מדבר פה.

ותודה רבה לכל הצלמים.

(מחיאות כפיים)