ב-1958, רייצ'ל קרסון קיבלה מכתב

שתיאר ציפורי שיר שפתאום נפלו מענפי העצים.

הכותב האשים את מותם בחומר הדברה שנקרא DDT

שמדבירים התיזו בביצה הסמוכה למקום.

המכתב היה הדחיפה שקרסון נדרשה לה 
כדי לחקור את הDDT.

היא כבר שמעה ממדענים ומשמרים שהיו מודאגים

שהשימוש המופרז בחומר ההדברה 
מהווה איום לדגים, ציפורים

ואולי אפילו בני אדם.

היא התחילה לחקור באמצעות אנשי קשר בממשלה

משנותיה בעבודה 
בלשכת הדייג של ארצות הברית.

היא שאלה: "מה כבר השתיק את קולות האביב?"

ב-1962 קרסון פרסמה את ממצאיה ב"אביב שותק".

הספר שלה תיעד את 
השימוש השגוי בכימיקלים

ואת השפעתם על הטבע ובריאות האדם.

"אביב שותק" מייד גרר לתשואות 
וויכוחים עזים --

במקביל להתקפות אישיות מרושעות כלפי הסופרת.

איך אותה ביולוגית וסופרת נעימת הליכות 
הציתה מחלוקת כל כך גדולה?

קרסון התחילה את הקריירה שלה 
כתלמידת אוניברסיטה,

היא שילבה בין לימודי הביולוגיה שלה 
באוניברסיטת ג'ון הופקינס

עם עבודות חלקיות.

היא נאלצה לעזוב את לימודיה 
לפני שסיימה את הדוקטורט שלה

כדי לדאוג לאביה ואחותה החולים.

קרסון מצאה עבודה חלקית בלשכת הדיג

שם היא כתבה עבור תכנית רדיו 
על ביולוגיה ימית.

יכולתה לכתוב על נושאים 
שיעניינו את תשומת הלב הציבורית

הרשימה את הממונים עליה, וב-1936,

היא הפכה לאישה השניה שזכתה 
למשרה מלאה בלשכה.

ב-1941, היא פרסמה את הראשון 
מתוך שלושה ספרים על האוקיינוס,

ששילבו מדע והרהורים אישיים 
על העולמות שמתחת למים.

החקירות האלה מצאו להן הד בקרב קהל רחב.

ב"אביב שותק" קרסון הפנתה את תשומת לבה

לדרכים בהן מעשי אנוש 
מאיימים על האיזון שבטבע.

DDT התחיל כחומר מגן במלחמת העולם השניה 
שהגן על שדות מפני חרקים

והגן על חיילים מפני מחלות 
שמועברות על ידי חרקים.

אחרי המלחמה, נהגו להתיז ממנו 
בשטחים נרחבים באופן קבוע כדי להגן מפני מזיקים,

לרוב עם השפעות בלתי צפויות.

ניסיון שנעשה להיפטר מנמלי אש בדרום ארה"ב

הרג את כל החיות ללא אבחנה 
אבל לא השפיע על הנמלים.

למרות זאת וטעויות אחרות, 
משרד החקלאות האמריקאי

וחברות כימיקלים ניצלו את הרווח שב-DDT.

כמעט ולא היו שום נהלים או מודעות ציבורית 
לנזק הפוטנציאלי הגלום בו.

אבל קרסון הראתה כיצד 
השימוש המופרז בכימיקלים

הוביל להתפתחותם של זנים עמידים --

שבתורם, הביאו לפיתוח של 
כימיקלים חזקים עוד יותר.

מכיוון ש-DDT לא נמס במים,

היא הסיקה שלאורך זמן הוא ייאגר בסביבה,

בגופותיהם של חרקים, 
ברקמות של בעלי חיים שיאכלו את אותם חרקים,

ובסופו של דבר בבני אדם.

היא הציעה שחשיפה ל-DDT יכולה 
להשפיע על מבנה הגנים,

עם השלכות בלתי ידועות לדורות הבאים.

התגובה ל"אביב שותק" היתה מפוצצת.

עבור אנשים רבים הספר היה קריאה 
לפיקוח על החומרים

בעלי פוטנציאל של נזק קטסטרופלי.

אחרים ביקרו את קרסון 
שלא הזכירה את תפקידו של ה-DDT

בשליטה על האיום שחרקים מציבים 
לבריאות בני האדם.

מזכיר החקלאות לשעבר 
עזרא טאפט בנסון דרש לדעת

"מדוע רווקה זקנה ללא ילדים 
כל כך מודאגת מגנטיקה?"

וביטל את קרסון כ"בטח היא קומוניסטית".

עורך דין מטעם יצרן חומרי הדברה 
טען שקרסון ותומכיה

הינם "השפעות מרושעות" המכוונות להציג את 
בעלי העסקים כ"בלתי מוסריים".

בפועל, קרסון התמקדה בסכנות שבכימיקלים

כיוון שהם לא היו מובנים לרוב האנשים, 
בעוד שהרווח שבהם היה מפורסם היטב.

היא התנגדה לאמונה הרווחת לפיה בני האדם

יכולים וצריכים לשלוט בטבע.

במקום, היא אתגרה אנשים לפתח

"בגרות ואחריות, לא כלפי הטבע, 
אלא כלפי עצמנו".

קרסון מתה מסרטן ב-1964,

רק שנתיים אחרי הפרסום של "אביב שותק".

עבודתה עיצבה דור של פעילים סביבתיים.

ב-1969, תחת לחץ מצד פעילי איכות הסביבה,

הקונגרס העביר את חוק מדיניות הסביבה הלאומי

שהטיל על הגופים הפדרליים את האחריות 
להעריך את ההשלכות הסביבתיות של מעשיהם.

כדי לאכוף את החוק הזה,

הנשיא ריצ'רד ניקסון יצר את 
הסוכנות להגנה על הסביבה.

וב-1972, הסוכנות הוציאה איסור חלקי 
על השימוש ב-DDT.

שנים לאחר מותה, רייצ'ל קרסון 
המשיכה לפעול למען הסביבה

באמצעות ההשפעה המתמשכת של כתיבתה.