[בארי מקגי: תיוג]

יילדים יעשו הכל רק כדי שהשם שלהם יופיע על משהו, זה עדיין מרתק אותי.

זה מרתק כמו כשאני הייתי נער.

יש אוכלוסיה גדולה שחיה ברחובות בסן פרנסיסקו.

כשאתה עושה גרפיטי, אתה תמיד תהיה בקשר עם אנשים אחרים

שזזים באותו אזור, ובאותו זמן של הלילה.

לפעמים צריך לרוץ או להתחמק מלהיתפס, אתה תהיה בשיחים,

ויהיו שם כבר עוד אנשים אחרים בין השיחים.

תמיד הייתה נוכחות של אנשים אחרים שעשו דברים,

או חיו או שרדו איכשהו ברחובות או בשולי העיר,

הם היו פשוט טיפוסים מרתקים...

ותמיד מקבלים אותך, נגיד, אם הייתי רץ הכי מהר שאני יכול, וזורק את האופניים שלי בשיחים,

הם היו מסמנים לי "בוא לכאן, אין בעיה..."

"אף אחד לא יראה אותך כאן." [צוחק]

ככה אני מודד עד כמה בריאה העיר הזאת - לפי כמות התגיות.

אני מרגיש שזה בתחרות ישירה עם הפרסום.

זה עדיין אחד הדברים האחרונים שלא התקלקלו, אני חושב,

[צוחק]... בשבילי. יש כאן עדיין מלא ילדים שעושים את זה.

אני עדיין עושה את זה מדי פעם.

צריכים להיות תנאים מושלמים בשבילי.

יש משהו לא נעים בזה שהופך את זה למרגש.

זו ההתרגשות של להיות בחוץ ולהתחמק.

הסיפוק שיש לך משהו שם בחוץ, לזמן מסוים,

בין דברים אחרים. היו לזה חיים, וזה יעלם,

ואז זהו. יש לך זיכרון של זה.

קשה לשחזר את התחושה בסטודיו. זהו תרגול שונה לחלוטין.

[חריקות, צלילים של מתכת, פסלים בתנועה]

הבובה - אלה המתייגות - תמיד היו לי כמו מין איור,

של מה שאני והחברים שלי נהגנו לעשות כשהיינו יותרו צעירים.

מצבים שהיינו בהם, כמו לנסות להגיע גבוה יותר ויותר,

כמו לטפס על הכתפיים של האחרים.

אתה אף פעם לא רואה, עם תיוג, את האדם שעושה את העבירה, או האמנות,

או מה שהייינו עושים.

אז זה נהיה לי ממש מעניין, כאילו, לשחזר את הסיטואציה.

[ צלילים של פסל מתכת בתנועה]

כשתעזוב את התערוכה תבין טוב יותר

איך ילדים באמצא שנות העשרים שלהם, יכולים להיות אובססיבים בלעשות גרפיטי.

זה נראה לי יותר מין מדריך.

זה כמו להוליך אותך ביד, אם אתה מעונין.