WEBVTT

00:00:14.963 --> 00:00:18.273
קחו סדרה של תמונות רציפות.

00:00:18.273 --> 00:00:20.547
בואו נביט בהן אחת אחרי השניה.

00:00:23.747 --> 00:00:24.931
מהר יותר.

00:00:28.152 --> 00:00:30.306
עכשיו, בואו נסיר את המרווחים,

00:00:30.306 --> 00:00:31.904
תמשיכו יותר מהר.

00:00:32.904 --> 00:00:34.528
חכו רגע...

00:00:36.021 --> 00:00:37.413
...באם!

00:00:37.413 --> 00:00:38.496
תנועה!

00:00:39.249 --> 00:00:41.069
למה זה?

00:00:41.069 --> 00:00:42.431
באופן אינטלקטואלי, אנחנו יודעים שאנחנו מביטים

00:00:42.431 --> 00:00:44.192
בסדרה של תמונות סטילס,

00:00:44.192 --> 00:00:46.176
אבל כשאנחנו רואים אותם משתנות מהר מספיק,

00:00:46.176 --> 00:00:47.546
הן יוצרות אשליה אופטית

00:00:47.546 --> 00:00:49.817
של נראות כאילו תמונה אחת קבועה

00:00:49.817 --> 00:00:52.618
שמשנה לאט צורה ומיקום.

00:00:52.618 --> 00:00:56.149
האפקט הזה הוא הבסיס לכל טכנולוגיות הסרטים,

00:00:56.149 --> 00:00:58.204
ממסכי הLED שלנו היום

00:00:58.204 --> 00:01:00.833
מקודמיהם עם השפופרת הקטודית מהמאה ה 20,

00:01:00.833 --> 00:01:02.483
מהקרנה קולנועית

00:01:02.483 --> 00:01:03.876
לצעצוע ,

00:01:03.876 --> 00:01:05.425
אפילו, הוצע,

00:01:05.425 --> 00:01:06.925
שהרחק אחורה לעידן האבן

00:01:06.925 --> 00:01:09.427
כשאנשים התחילו לצייר על קירות מערות.

00:01:09.427 --> 00:01:11.687
התופעה של קליטה של תנועה

00:01:11.687 --> 00:01:13.121
ברצף של תמונות

00:01:13.121 --> 00:01:15.154
היא בגלל תכונה של התפיסה האנושית

00:01:15.154 --> 00:01:18.652
שמכונה היסטורית "המשכיות הראיה."

00:01:18.652 --> 00:01:19.443
המונח משוייך

00:01:19.443 --> 00:01:22.645
לרופא אנגלי-שווצרי פיטר מארק רוג'ה,

00:01:22.645 --> 00:01:24.389
שבתחילת המאה ה 19,

00:01:24.389 --> 00:01:27.161
השתמש בו לתאר תקלה מסויימת בעין

00:01:27.161 --> 00:01:28.695
שגרמה לאובייקט נע

00:01:28.695 --> 00:01:32.058
להראות כאילו הוא נח כשהגיע למהירות מסויימת.

00:01:32.058 --> 00:01:33.079
מעט לאחר מכן,

00:01:33.079 --> 00:01:35.284
המונח היה בשימוש כדי לתאר את ההפך,

00:01:35.284 --> 00:01:37.532
התנועה הנתפשת של תמונות סטילס,

00:01:37.532 --> 00:01:39.922
על ידי הפסיכיאטר הבלגי ג'וזף פלטאו,

00:01:39.922 --> 00:01:41.972
ממציא הפנקיסטוסקופ.

00:01:41.972 --> 00:01:43.727
הוא הגדיר את ההמשכיות של הראיה

00:01:43.727 --> 00:01:46.478
כתוצאה של תמונות שיוריות מחזוריות

00:01:46.478 --> 00:01:48.840
שנשמרו ואז חוברו ברשתית,

00:01:48.840 --> 00:01:50.595
מה שגורם לנו להאמין שמה אנחנו רואים

00:01:50.595 --> 00:01:52.927
הוא אובייקט אחד בתנועה.

00:01:52.927 --> 00:01:54.510
ההסבר הזה היה מקובל

00:01:54.510 --> 00:01:55.607
בעשורים לאחר מכן

00:01:55.607 --> 00:01:57.690
ועד תחילת המאה ה 20,

00:01:57.690 --> 00:01:58.808
כשאחדים החלו לפקפק

00:01:58.808 --> 00:02:01.193
מה קרה פסיכולוגית.

00:02:01.193 --> 00:02:04.270
ב 1912, הפסיכולוג הגרמני מקס וורתרמייר

00:02:04.270 --> 00:02:06.856
הניח את השלבים העיקריים של תפיסת תנועה

00:02:06.856 --> 00:02:09.359
על יד שימוש באשליות אופטיות.

00:02:09.359 --> 00:02:10.650
הניסויים האלה הובילו אותו למסקנה

00:02:10.650 --> 00:02:12.701
שהתופעה היתה בשל תהליך

00:02:12.701 --> 00:02:15.265
שנמצא מאחורי הרשתית.

00:02:15.265 --> 00:02:17.534
ב 1915, הוגו מונסטרברג,

00:02:17.534 --> 00:02:19.971
חלוץ גרמני אמריקאי בפסיכולוגיה שימושית,

00:02:19.971 --> 00:02:21.565
הציע גם שרעיון הנראה

00:02:21.565 --> 00:02:22.807
של תמונות אחת אחרי השניה

00:02:22.807 --> 00:02:25.251
הוא לא בגלל שהן נשמרות בעין,

00:02:25.251 --> 00:02:28.194
אלא נערמות בשל הפעולה של המוח.

00:02:29.317 --> 00:02:30.453
במאה שעקבה,

00:02:30.453 --> 00:02:31.786
ניסויים על ידי פיסיולוגים

00:02:31.786 --> 00:02:34.366
די אישרו את המסקנה שלהם.

00:02:34.366 --> 00:02:36.329
כשזה מתייחס לאשלייה של תמונות נעות,

00:02:36.329 --> 00:02:39.252
ההמשכיות של הראיה קשורה פחות לראיה עצמה

00:02:39.252 --> 00:02:41.915
מאיך שהיא מפורשת במוח.

00:02:41.915 --> 00:02:43.671
חוקרים הראו שפנים שונים

00:02:43.671 --> 00:02:45.022
של מה שהעין רואה,

00:02:45.022 --> 00:02:45.936
כמו צורה,

00:02:45.936 --> 00:02:46.525
צבע,

00:02:46.525 --> 00:02:47.251
עומק,

00:02:47.251 --> 00:02:48.376
ותנועה,

00:02:48.376 --> 00:02:51.245
מועברים לאזורים אחרים בקליפה הראייתית

00:02:51.245 --> 00:02:53.272
דרך מעברים אחרים מהרשתית.

00:02:53.272 --> 00:02:54.532
זה התקשורת המתמשכת

00:02:54.532 --> 00:02:56.849
של חישובים שונים בקליפה הראייתית

00:02:56.849 --> 00:02:58.970
שתופרים את הפנים השונות האלה יחד

00:02:58.970 --> 00:03:01.020
ומגיעים לשיא בתפיסה.

00:03:01.020 --> 00:03:02.598
המוחות שלנו עובדים ללא הפסקה,

00:03:02.598 --> 00:03:04.091
מסנכרנים את מה שאנחנו רואים,

00:03:04.091 --> 00:03:04.603
שומעים,

00:03:04.603 --> 00:03:05.182
מריחים,

00:03:05.182 --> 00:03:05.696
ונוגעים

00:03:05.696 --> 00:03:06.804
לחוויה ברת משמעות

00:03:06.804 --> 00:03:09.263
בזרימה מרגע לרגע של ההווה.

00:03:09.263 --> 00:03:10.849
אז, כדי ליצור את האשליה

00:03:10.849 --> 00:03:12.675
של תנועה בתמונות עוקבות,

00:03:12.675 --> 00:03:14.377
אנחנו צריכים לתזמן את המרווחים שלנו

00:03:14.377 --> 00:03:17.855
קרוב למהירות בה המוחות מעבדים את ההווה.

00:03:18.531 --> 00:03:21.765
אז, כמה מהר ההווה קורה לפי המוח שלנו?

00:03:21.765 --> 00:03:22.837
ובכן, אנחנו יכולים לקבל כיוון

00:03:22.837 --> 00:03:24.961
על ידי מדידת המהירות בה תמונות צריכות להתחלף

00:03:24.961 --> 00:03:26.627
כדי שהאשליה תעבוד.

00:03:26.627 --> 00:03:27.766
בואו נראה אם אנחנו יכולים לגלות

00:03:27.766 --> 00:03:29.820
על ידי חזרה על הניסוי שלנו.

00:03:29.820 --> 00:03:31.019
הנה הרצף שמוצג

00:03:31.019 --> 00:03:33.652
בקצב של תמונה אחת בשתי שניות

00:03:33.652 --> 00:03:36.116
עם שניה אחת של שחור בינהן.

00:03:36.116 --> 00:03:37.226
בקצב הזה של השינוי

00:03:37.226 --> 00:03:39.474
עם המרווחים הריקים מפרידים בין התמונות,

00:03:39.474 --> 00:03:41.935
אין ממש תנועה נתפשת.

00:03:41.935 --> 00:03:44.055
כשאנחנו מקטינים את משך המרווח הריק,

00:03:44.055 --> 00:03:46.865
שינוי קל של מיקום נעשה יותר ברור,

00:03:46.865 --> 00:03:48.940
אנתם מתחילים לקבל תחושה את תנועה

00:03:48.940 --> 00:03:50.982
בין התמונות הנפרדות.

00:03:50.982 --> 00:03:53.332
תמונה אחת לשניה,

00:03:55.517 --> 00:03:57.470
שתי תמונות בשניה,

00:03:59.362 --> 00:04:01.459
ארבע תמונות בשניה.

00:04:02.383 --> 00:04:04.274
עכשיו אנחנו מתחילים לקבל תחושה של תנועה,

00:04:04.274 --> 00:04:06.523
אבל זה באמת לא חלק.

00:04:06.523 --> 00:04:07.690
אנחנו עדיין מודעים לעובדה

00:04:07.690 --> 00:04:09.346
שאנחנו מביטים בתמונות נפרדות.

00:04:09.346 --> 00:04:10.417
בואו נאיץ,

00:04:10.417 --> 00:04:12.228
שמונה תמונות בשניה,

00:04:13.889 --> 00:04:15.683
שתים-עשר תמונות בשניה.

00:04:16.330 --> 00:04:18.563
זה נראה כאילו אנחנו מתקרבים.

00:04:21.440 --> 00:04:22.890
בעשרים וארבע תמונות לשניה,

00:04:22.890 --> 00:04:24.772
התנועה נראית אפילו חלק יותר.

00:04:24.772 --> 00:04:26.773
זו מהירות סטנדרטית.

00:04:28.157 --> 00:04:30.419
אז, הנקודה בה אנחנו מאבדים את הידיעה של מרווחים

00:04:30.419 --> 00:04:31.875
ומתחילים לראות תנועה

00:04:31.875 --> 00:04:35.745
נראה שמתחילה בין שמונה לשתים-עשר תמונות לשניה.

00:04:35.745 --> 00:04:36.595
זה האזור

00:04:36.595 --> 00:04:37.931
של מה שהמדענים קבעו

00:04:37.931 --> 00:04:39.685
שהוא הסף הכללי של המודעות שלנו

00:04:39.685 --> 00:04:41.760
של ראיה של תמונות בודדות.

00:04:41.760 --> 00:04:43.853
באופן כללי, אנחנו מתחילים לאבד את התחושה הזו

00:04:43.853 --> 00:04:46.722
במרווחים של בערך 100 מילישניות לתמונה,

00:04:46.722 --> 00:04:48.150
שזה שווה לקצב תמונות של

00:04:48.150 --> 00:04:50.152
בערך עשר תמונות בשניה.

00:04:50.152 --> 00:04:51.347
כשמספר התמונת בשניה גדל,

00:04:51.347 --> 00:04:53.481
אנחנו מאבדים מודעות למרווחים לגמרי

00:04:53.481 --> 00:04:54.780
ומשוכנעים יותר

00:04:54.780 --> 00:04:56.372
במציאות של האשלייה.