WEBVTT

00:00:14.870 --> 00:00:20.788
(שרה) אני רואה את הירח. הירח רואה אותי.

00:00:20.788 --> 00:00:26.858
הירח רואה מישהו שאני לא רואה.

00:00:26.858 --> 00:00:33.393
אלוהים ברך את הירח, ואלוהים ברך אותי,

00:00:33.393 --> 00:00:40.368
ואלוהים ברך את אותו מישהו שאני לא רואה.

00:00:40.368 --> 00:00:46.050
אם אגיע לגן עדן, לפניך,

00:00:46.050 --> 00:00:52.891
אני אעשה חור ואמשוך אותך אלי.

00:00:52.891 --> 00:00:57.782
ואכתוב את שמך, על כל כוכב,

00:00:57.782 --> 00:01:02.005
וככה העולם,

00:01:02.005 --> 00:01:05.887
לא יראה רחוק כל כך.

00:01:05.887 --> 00:01:09.602
האסטרונאוט לא יבוא לעבודה היום.

00:01:09.602 --> 00:01:11.497
הוא התקשר להודיע שהוא חולה.

00:01:11.497 --> 00:01:16.887
הוא כיבה את הטלפון הנייד, הלפטופ, הביפר, השעון המעורר.

00:01:16.887 --> 00:01:19.846
יש חתול צהוב שמן ישן על הכורסה שלו,

00:01:19.846 --> 00:01:21.799
טיפות גשם על החלון,

00:01:21.799 --> 00:01:25.014
ואף לא רמז לקפה באוויר המטבח.

00:01:25.014 --> 00:01:26.768
כולם נרגשים.

00:01:26.768 --> 00:01:30.708
המהנדסים בקומה ה-15 הפסיקו לעבוד על מכונת החלקיקים שלהם.

00:01:30.708 --> 00:01:32.711
חדר האי-כבידה דולף

00:01:32.711 --> 00:01:34.319
ואפילו הילד המנומש עם המשקפיים,

00:01:34.319 --> 00:01:36.835
שהתפקיד היחיד שלו הוא להוציא את האשפה, עצבני,

00:01:36.835 --> 00:01:39.777
משחק עם השקית, שופך את קליפת הבננה ואת כוס הנייר.

00:01:39.777 --> 00:01:41.383
אף אחד לא שם לב.

00:01:41.383 --> 00:01:44.299
הם עסוקים מדי בחישוב מחדש של מה כל זה אומר לגבי הזמן האבוד.

00:01:44.299 --> 00:01:46.866
כמה גלקסיות אנחנו מאבדים בכל שנייה.

00:01:46.866 --> 00:01:49.009
כמה זמן עד שאפשר לשגר את הרקטה הבאה, איפה שהו.

00:01:49.009 --> 00:01:51.743
אלקטרון מתעופף בענן האנרגיה שלו.

00:01:51.743 --> 00:01:53.024
חור שחור התפרץ.

00:01:53.024 --> 00:01:56.216
אם מסיימת לערוך את השולחן לארוחת הערב.

00:01:56.216 --> 00:01:57.531
מרתון "חוק וסדר" מתחיל.

00:01:57.531 --> 00:02:00.037
האסטרונאוט ישן.

00:02:00.037 --> 00:02:01.959
הוא שכח לכבות את השעון שלו,

00:02:01.959 --> 00:02:04.759
שמתקתק, כמו זרם מטאלי על מפרק ידו.

00:02:04.759 --> 00:02:06.510
הוא לא שומע אותו.

00:02:06.510 --> 00:02:09.673
הוא חולם על שוניות אלמוגים ועל פלנקטון.

00:02:09.673 --> 00:02:12.675
האצבעות שלו מוצאות את הציפה, תורן האנייה שלו.

00:02:12.675 --> 00:02:15.399
הוא מתהפך על צידו. פוקח את עיניו מיד.

00:02:15.399 --> 00:02:20.668
הוא חושב שלצוללנים בטח יש את העבודה הכי נפלאה בעולם.

00:02:20.668 --> 00:02:24.335
כלכך הרבה מים שאפשר לגלוש דרכם!

00:02:26.381 --> 00:02:30.687
(מחיאות כפיים)

00:02:30.687 --> 00:02:32.879
תודה לכם.

00:02:32.879 --> 00:02:37.004
כשהייתי ילדה, לא יכולתי לתפוש את הרעיון

00:02:37.004 --> 00:02:39.771
שאפשר לחיות רק מהלך חיים אחד.

00:02:39.771 --> 00:02:41.637
אני לא מתכוונת לזה כמטפורה.

00:02:41.637 --> 00:02:44.966
אני מתכוונת, ממש חשבתי שתהייה לי הזדמנות לעשות

00:02:44.966 --> 00:02:47.512
כל דבר שיש לעשות

00:02:47.512 --> 00:02:50.027
ולהיות כל דבר שאפשר להיות.

00:02:50.027 --> 00:02:51.899
זה היה רק עניין של זמן בשבילי.

00:02:51.899 --> 00:02:54.709
ולא היתה כל מגבלה של גיל, מגדר,

00:02:54.709 --> 00:02:57.659
או גזע, או אפילו תקופת זמן מתאימה.

00:02:57.659 --> 00:03:01.009
הייתי בטוחה שאני הולכת ממש לחוות

00:03:01.009 --> 00:03:05.523
איך זה מרגיש להיות מנהיגה של תנועת זכויות אזרח,

00:03:05.523 --> 00:03:08.441
או ילד בן עשר בחווה בתקופת סופות החול של שנות ה-30,

00:03:08.441 --> 00:03:12.086
או קיסר משושלת טאנג בסין.

00:03:12.086 --> 00:03:14.739
אמא שלי אומרת שכשאנשים שאלו אותי

00:03:14.739 --> 00:03:20.333
מה אני רוצה להיות כשאגדל, בדר"כ עניתי נסיכה-בלרינה-אסטרונאוטית.

00:03:20.333 --> 00:03:25.442
ומה שהיא לא מבינה זה שלא ניסיתי להמציא איזה תעסוקת-על משולבת.

00:03:25.442 --> 00:03:28.869
אני מניתי דברים שחשבתי שתהיה לי הזדמנות להיות:

00:03:28.869 --> 00:03:31.953
נסיכה, ובלרינה, ואסטרונאוטית.

00:03:31.953 --> 00:03:34.395
ואני די בטוחה שהרשימה נמשכה עוד משם.

00:03:34.395 --> 00:03:36.592
בד"כ פשוט היו קוטעים אותי.

00:03:36.592 --> 00:03:41.876
זו אף פעם לא היתה שאלה של אם אני הולכת לעשות משהו, אלא מתי.

00:03:41.876 --> 00:03:44.700
והייתי בטוחה שאם אני הולכת לעשות את הכל,

00:03:44.700 --> 00:03:46.708
המשמעות היא שאני בטח אצטרך לזוז די מהר,

00:03:46.708 --> 00:03:48.658
בגלל שהיו הרבה דברים שהייתי צריכה לעשות.

00:03:48.658 --> 00:03:51.008
אז החיים שלי היו במצב תמידי של למהר.

00:03:51.008 --> 00:03:53.019
תמיד פחדתי שאני לא מספיקה.

00:03:53.019 --> 00:03:56.940
מכיוון שגדלתי בניו-יורק, עד כמה שיכולתי לראות,

00:03:56.940 --> 00:04:00.112
למהר היה דבר די נורמלי.

00:04:00.112 --> 00:04:03.926
אבל, ככל שהתבגרתי, ספגתי את ההבנה,

00:04:03.926 --> 00:04:08.021
שאני לא הולכת לזכות לחיות יותר ממהלך חיים אחד

00:04:08.021 --> 00:04:11.016
רק ידעתי איך זה מרגיש להיות נערה בגיל ההתבגרות

00:04:11.016 --> 00:04:12.046
בניו-יורק,

00:04:12.046 --> 00:04:14.934
לא ילד בגיל ההתבגרות בניו- זילנד,

00:04:14.934 --> 00:04:17.821
ולא מלכת הכיתה בקנזס.

00:04:17.821 --> 00:04:21.013
יכולתי לראות רק דרך נקודת המבט שלי וזה היה בערך אז

00:04:21.013 --> 00:04:23.089
שהפכתי לאובססיבית לגבי סיפורים,

00:04:23.089 --> 00:04:25.034
בגלל שדרך סיפורים יכולתי לראות

00:04:25.034 --> 00:04:30.021
דרך נקודות מבט של אחרים, גם אם לזמן קצר או באופן לא מושלם.

00:04:30.021 --> 00:04:33.849
והתחלתי להשתוקק לשמוע חוויות של אחרים

00:04:33.849 --> 00:04:37.052
בגלל שכל כך קינאתי שהיו חיים שלמים אחרים

00:04:37.052 --> 00:04:39.006
שאני לעולם לא אוכל לחיות, ורציתי לשמוע

00:04:39.006 --> 00:04:41.011
על כל מה שאני מפספסת.

00:04:41.011 --> 00:04:43.328
ודרך יחס של העברה, הבנתי

00:04:43.328 --> 00:04:46.073
שאנשים מסוימים לעולם לא יזכו לחוות את התחושה

00:04:46.073 --> 00:04:49.052
של להיות נערה בגיל ההתבגרות בעיר ניו-יורק.

00:04:49.052 --> 00:04:50.698
כלומר שהם לעולם לא ידעו

00:04:50.698 --> 00:04:54.180
איך מרגישה נסיעה ברכבת התחתית אחרי הנשיקה הראשונה שלך,

00:04:54.180 --> 00:04:57.062
או איך נהיה שקט כשיורד שלג,

00:04:57.062 --> 00:04:58.988
ורציתי שהם ידעו, רציתי להגיד להם

00:04:58.988 --> 00:05:01.669
וזה הפך להיות מוקד האובססיה שלי.

00:05:01.669 --> 00:05:05.464
העסקתי את עצמי בסיפור סיפורים, בהחלפתם ובאיסופם.

00:05:05.464 --> 00:05:08.487
ורק לאחרונה הבנתי

00:05:08.487 --> 00:05:11.952
שאני לא יכולה תמיד למהר את השירה.

00:05:11.952 --> 00:05:16.108
באפריל לכבוד חודש השירה הלאומי יש אתגר כזה,

00:05:16.108 --> 00:05:18.669
משוררים רבים בקהילת השירה משתתפים בו,

00:05:18.669 --> 00:05:21.057
והוא נקרא אתגר ה 30/30.

00:05:21.057 --> 00:05:26.798
הרעיון הוא שכותבים שיר חדש בכל יום ויום בחודש אפריל.

00:05:26.798 --> 00:05:30.045
בשנה שעברה ניסיתי את זה בפעם הראשונה, והתרגשתי

00:05:30.045 --> 00:05:34.001
מהיעילות שבה הצלחתי להפיק שירה.

00:05:34.001 --> 00:05:38.309
אבל בסוף החודש הסתכלתי אחורה על 30 השירים שכתבתי,

00:05:38.309 --> 00:05:42.402
וגיליתי שכולם ניסו לספר את אותו הסיפור,

00:05:42.402 --> 00:05:46.829
ושלקח לי 30 ניסיונות כדי להבין איך אני רוצה לספר אותו.

00:05:46.829 --> 00:05:50.662
והבנתי שזה כנראה נכון לגבי סיפורים אחרים בקנה מידה גדול יותר.

00:05:50.662 --> 00:05:53.019
יש לי סיפורים שניסיתי לספר במשך שנים,

00:05:53.019 --> 00:05:57.062
משכתבת ומשכתבת ותמיד מחפשת את המילים הנכונות.

00:05:57.062 --> 00:06:01.016
יש משורר צרפתי, מסאי בשם פאול וואלרי

00:06:01.016 --> 00:06:04.743
שאמר ששיר לעולם אינו מסתיים, הוא רק ננטש.

00:06:04.743 --> 00:06:07.263
וזה מפחיד אותי מאד בגלל שהמשמעות היא

00:06:07.263 --> 00:06:11.002
שהייתי יכולה להמשיך לערוך ולשכתב לנצח ושזה תלוי בי להחליט

00:06:11.002 --> 00:06:15.763
מתי שיר גמור ומתי אני יכולה לעזוב אותו.

00:06:15.763 --> 00:06:18.039
וזה עומד בניגוד מוחלט לטבע האובססיבי מאד שלי לנסות

00:06:18.039 --> 00:06:22.313
למצוא את התשובה הנכונה, והמילים המושלמות, והמבנה הנכון.

00:06:22.313 --> 00:06:27.011
ואני משתמשת בשירה בחיי, כאמצעי שעוזר לי לנווט ולעבד דברים.

00:06:27.011 --> 00:06:30.047
אבל רק בגלל שאני מסיימת שיר, זה לא אומר שפתרתי

00:06:30.047 --> 00:06:33.144
את מה שהטריד אותי.

00:06:33.144 --> 00:06:34.764
אני אוהבת לבקר שירים ישנים,

00:06:34.764 --> 00:06:38.611
בגלל שזה מראה לי בדיוק איפה הייתי באותו הרגע.

00:06:38.611 --> 00:06:41.197
ומה היה הדבר שניסיתי לנווט והמילים

00:06:41.197 --> 00:06:43.090
שבחרתי כדי שיעזרו לי.

00:06:43.090 --> 00:06:47.098
עכשיו, יש לי סיפור שאני מסתבכת איתו שנים על גבי שנים

00:06:47.098 --> 00:06:50.034
ואני לא בטוחה אם מצאתי את המבנה המושלם,

00:06:50.034 --> 00:06:52.064
או שזה יהיה עוד ניסיון

00:06:52.064 --> 00:06:53.973
ואני אנסה לשכתב אותו אח"כ

00:06:53.973 --> 00:06:55.827
בחיפוש אחר דרך טובה יותר לספר אותו.

00:06:55.827 --> 00:06:59.106
אבל אני יודעת שבהמשך, כשאסתכל אחורה

00:06:59.106 --> 00:07:01.735
אוכל לדעת שזה המקום שבו הייתי

00:07:01.735 --> 00:07:05.009
ברגע הזה, וזה מה שניסיתי לנווט,

00:07:05.009 --> 00:07:09.686
עם המילים האלו, כאן, בחדר הזה, איתכם.

00:07:10.732 --> 00:07:12.925
אז- חייכו.

00:07:19.864 --> 00:07:22.521
לא תמיד זה עבד ככה.

00:07:22.521 --> 00:07:25.011
היתה תקופה שהיה צריך ללכלך את הידיים.

00:07:25.011 --> 00:07:29.029
כשהיית בחשכה, לרוב, לגשש היה נתון,

00:07:29.029 --> 00:07:32.076
אם היית צריך יותר ניגודיות, יותר רוויה,

00:07:32.076 --> 00:07:35.004
כהים כהים יותר, ובהירים בהירים יותר.

00:07:35.004 --> 00:07:38.049
קראו לזה חשיפה ארוכה. פירושו של דבר שהיית מבלה

00:07:38.049 --> 00:07:40.901
זמן ארוך יותר בשאיפת כימיקלים, יותר זמן עם הידיים במים.

00:07:40.901 --> 00:07:42.363
לא תמיד זה היה קל.

00:07:42.363 --> 00:07:45.041
סבא סטיוארט היה צלם בחיל הים.

00:07:45.041 --> 00:07:48.311
צעיר, סמוק-פנים עם שרוולים מופשלים,

00:07:48.311 --> 00:07:51.412
אגרופי אצבעות כמו שורות של מטבעות,

00:07:51.412 --> 00:07:54.513
הוא נראה כמו פופאיי המלח, שקם לתחייה.

00:07:54.513 --> 00:07:56.245
חיוך עקום, ציצת שער חזה,

00:07:56.245 --> 00:07:59.771
הוא הופיע במלחמת העולם השנייה, עם חיוך טיפשי ותחביב.

00:07:59.771 --> 00:08:02.420
ככשאלו אותו אם הוא ידע הרבה על צילום,

00:08:02.420 --> 00:08:06.280
הוא שיקר, למד לקרוא את אירופה כמו מפה,

00:08:06.280 --> 00:08:09.018
הפוך, מגובה מטוס קרב,

00:08:09.018 --> 00:08:12.086
מצלמה מתקתקת, עפעפיים נפתחות, החושך החשוך ביותר

00:08:12.086 --> 00:08:14.009
והבוהק הבהיר ביותר.

00:08:14.009 --> 00:08:17.019
הוא למד מלחמה כאילו יכל לקרוא את הדרך שלו הביתה.

00:08:17.019 --> 00:08:19.046
כשגברים אחרים חזרו, הם הניחו את הנשקים שלהם להחליד,

00:08:19.046 --> 00:08:22.867
אבל הוא, חזר עם העדשות והמצלמות הביתה.

00:08:22.867 --> 00:08:25.650
פתח חנות, הפך את זה לעסק משפחתי.

00:08:25.650 --> 00:08:29.043
אבא שלי נולד לתוך העולם הזה של שחור ולבן.

00:08:29.043 --> 00:08:32.604
ידי הכדורסל שלו למדו את הקליק וההחלקה

00:08:32.604 --> 00:08:35.064
של עדשה לתוך מסגרת, סרט לתוך מצלמה,

00:08:35.064 --> 00:08:37.000
כימיקל לתוך מיכל פלסטיק.

00:08:37.000 --> 00:08:40.014
אבא שלו הכיר את הציוד אבל לא את האמנות.

00:08:40.014 --> 00:08:42.001
הוא הכיר את הכהים אבל לא את הבהירים.

00:08:42.001 --> 00:08:46.024
אבא שלי למד את הקסם, בילה את הזמן שלו במעקב אחרי אור.

00:08:46.024 --> 00:08:48.990
פעם הוא חצה את המדינה כדי לעקוב אחרי שריפת יער,

00:08:48.990 --> 00:08:51.968
צד אותה עם המצלמה שלו שבוע.

00:08:51.968 --> 00:08:54.299
"עקוב אחרי האור", הוא אמר.

00:08:54.299 --> 00:08:55.830
"עקוב אחרי האור."

00:08:55.830 --> 00:08:58.293
יש חלקים שלי שאני רק מזהה מתמונות.

00:08:58.293 --> 00:09:01.512
הלופט ברח' ווסטר עם המסדרונות החורקים,

00:09:01.512 --> 00:09:04.517
תקרות בגובה 3.6 מ', הקירות הלבנים והרצפות הקרות.

00:09:04.517 --> 00:09:07.293
זה היה הבית של אמא שלי, לפני שהיא היתה אמא.

00:09:07.293 --> 00:09:10.237
לפני שהיתה אישה, היא היתה אמנית.

00:09:10.237 --> 00:09:11.960
ושני החדרים היחידים בבית,

00:09:11.960 --> 00:09:14.109
עם קירות שהגיעו עד התקרה,

00:09:14.109 --> 00:09:15.736
ודלתות שנפתחו ונסגרו,

00:09:15.736 --> 00:09:18.711
היו השירותים וחדר החושך.

00:09:18.711 --> 00:09:21.036
את חדר החושך היא בנתה בעצמה, עם כיורים בהזמנה מיוחדת

00:09:21.036 --> 00:09:25.010
מפלדת אל-חלד, עם מגדיל 20X25

00:09:25.010 --> 00:09:27.045
שעלה וירד עם ארכובת ענק ידנית,

00:09:27.045 --> 00:09:29.056
בנק של אורות מאזני- צבע,

00:09:29.056 --> 00:09:31.408
קיר זכוכית לבן בשביל להסתכל על הדפסים,

00:09:31.408 --> 00:09:33.863
מתלה ליבוש שנכנס ויצא מהקיר.

00:09:33.863 --> 00:09:35.930
אמא שלי בנתה לעצמה חדר חושך.

00:09:35.930 --> 00:09:37.076
ועשתה ממנו בית לעצמה.

00:09:37.076 --> 00:09:39.985
התאהבה בגבר עם ידי כדורסל,

00:09:39.985 --> 00:09:42.265
בצורה שבה הוא התבונן באור.

00:09:42.265 --> 00:09:44.364
הם התחתנו. נולדה להם תינוקת.

00:09:44.364 --> 00:09:46.013
עברו לבית ליד פארק.

00:09:46.013 --> 00:09:49.008
אבל הם שמרו על הלופט ברח' ווסטר

00:09:49.008 --> 00:09:50.867
לימי הולדת וחפש את המטמון.

00:09:50.867 --> 00:09:53.611
התינוקת הטתה את סקלת הצבע.

00:09:53.611 --> 00:09:56.083
מילאה את אלבומי התמונות של ההורים שלה בבלונים אדומים

00:09:56.083 --> 00:09:57.073
וציפוי עוגה צהוב.

00:09:57.073 --> 00:09:59.535
התינוקת גדלה והפכה לילדה בלי נמשים,

00:09:59.535 --> 00:10:01.002
עם חיוך עקום,

00:10:01.002 --> 00:10:05.711
שלא הבינה למה לחברים שלה אין חדרי חושך בבתים שלהם,

00:10:05.711 --> 00:10:07.490
שאף פעם לא ראתה את הוריה מתנשקים,

00:10:07.490 --> 00:10:09.449
שמעולם לא ראתה אותם אוחזים ידיים.

00:10:09.449 --> 00:10:11.035
אבל יום אחד, עוד תינוק הופיע.

00:10:11.035 --> 00:10:14.856
לתינוק הזה היה שיער חלק מושלם ולחיי מסטיק.

00:10:14.856 --> 00:10:16.570
הם קראו לו בטטה מתוקה.

00:10:16.570 --> 00:10:18.023
כשהוא צחק, הוא צחק בקול כה רם,

00:10:18.023 --> 00:10:20.061
הוא הבריח את היונים במדרגות החירום

00:10:20.061 --> 00:10:23.262
וארבעתם גרו בבית הזה ליד הפארק.

00:10:23.262 --> 00:10:25.903
הילדה בלי הנמשים, וילד הבטטה המתוקה,

00:10:25.903 --> 00:10:28.030
אב כדורסל, ואם חדר החושך

00:10:28.030 --> 00:10:30.872
והם הדליקו את הנרות שלהם, ואמרו את התפילות שלהם,

00:10:30.872 --> 00:10:33.698
ופינות התמונות התעגלו.

00:10:33.698 --> 00:10:35.750
יום אחד נפלו כמה מגדלים

00:10:35.750 --> 00:10:39.853
והבית ליד הפארק הפך לבית תחת אפר, אז הם ברחו.

00:10:39.853 --> 00:10:45.008
בתיקי גב, על אופניים לחדרי חושך אבל הלופט ברח' ווסטר

00:10:45.008 --> 00:10:48.812
נבנה עבור אמנית, לא למשפחה של יונים

00:10:48.812 --> 00:10:50.775
וקירות שלא מגיעים עד התקרה

00:10:50.775 --> 00:10:52.090
לא יכולים להחזיק את הצעקות בפנים

00:10:52.090 --> 00:10:56.745
ואיש עם ידי כדורסל הניח את כלי הנשק שלו להחליד.

00:10:56.745 --> 00:11:00.008
הוא לא יכל להלחם במלחמה הזו ואף מפה לא הצביעה הביתה.

00:11:00.008 --> 00:11:01.678
הידיים שלו כבר לא התאימו למצלמה שלו,

00:11:01.678 --> 00:11:03.360
ולא התאימו לאלו של אשתו,

00:11:03.360 --> 00:11:05.858
לא התאימו לגוף שלו.

00:11:05.858 --> 00:11:08.713
ילד הבטטה המתוקה תקע את האגרופים שלו לתוך פיו

00:11:08.713 --> 00:11:10.229
עד שלא היה לו עוד מה לומר.

00:11:10.229 --> 00:11:14.022
אז, הילדה בלי הנמשים הלכה לחפש את המטמון לבד.

00:11:14.022 --> 00:11:17.638
וברח' ווסטר, בבניין עם מסדרונות חורקים,

00:11:17.638 --> 00:11:19.490
והלופט עם תקרת ה3.6 מטר

00:11:19.490 --> 00:11:21.482
וחדר חושך עם יותר מדי כיורים

00:11:21.482 --> 00:11:24.028
מתחת לאור איזון הצבע, היא מצאה פתק,

00:11:24.028 --> 00:11:28.941
מוצמד בנעץ לקיר, שארית של זמן לפני מגדלים,

00:11:28.941 --> 00:11:31.485
מזמן לפני תינוקות.

00:11:31.485 --> 00:11:37.007
ועל הפתק היה כתוב: "בחור ממש אוהב בחורה שעובדת בחדר חושך."

00:11:37.007 --> 00:11:40.944
עברה שנה עד שאבא שלי הרים שוב מצלמה.

00:11:40.944 --> 00:11:43.578
בפעם הראשונה שיצא, עקב אחרי אורות חג המולד,

00:11:43.578 --> 00:11:46.013
שניקדו את דרכם דרך עצי העיר ניו-יורק.

00:11:46.013 --> 00:11:50.967
נקודות קטנטנות של אור, מהבהבות החוצה אליו, מהחושך החשוך ביותר.

00:11:50.967 --> 00:11:54.873
שנה לאחר מכן הוא חצה את המדינה כדי לעקוב אחרי שריפת יער,

00:11:54.873 --> 00:11:57.527
נשאר שבוע כדי לצוד אותה עם המצלמה שלו,

00:11:57.527 --> 00:11:59.497
היא החריבה את החוף המערבי

00:11:59.497 --> 00:12:01.481
אכלה משאיות 18-גלגלים בדרכה.

00:12:01.481 --> 00:12:03.062
בצד השני של המדינה,

00:12:03.062 --> 00:12:06.050
אני הלכתי לכיתה וכתבתי שיר בשולי המחברת שלי.

00:12:06.050 --> 00:12:08.765
שנינו למדנו את אמנות הלכידה.

00:12:08.765 --> 00:12:11.398
אולי אנחנו לומדים את אמנות האימוץ אל הלב.

00:12:11.448 --> 00:12:15.755
אולי אנחנו לומדים את אמנות השחרור.

00:12:16.005 --> 02:06:07.010
תודה לכם. (מחיאות כפיים)