(שרה) אני רואה את הירח. הירח רואה אותי.

הירח רואה מישהו שאני לא רואה.

אלוהים ברך את הירח, ואלוהים ברך אותי,

ואלוהים ברך את אותו מישהו שאני לא רואה.

אם אגיע לגן עדן, לפניך,

אני אעשה חור ואמשוך אותך אלי.

ואכתוב את שמך, על כל כוכב,

וככה העולם,

לא יראה רחוק כל כך.

האסטרונאוט לא יבוא לעבודה היום.

הוא התקשר להודיע שהוא חולה.

הוא כיבה את הטלפון הנייד, הלפטופ, הביפר, השעון המעורר.

יש חתול צהוב שמן ישן על הכורסה שלו,

טיפות גשם על החלון,

ואף לא רמז לקפה באוויר המטבח.

כולם נרגשים.

המהנדסים בקומה ה-15 הפסיקו לעבוד על מכונת החלקיקים שלהם.

חדר האי-כבידה דולף

ואפילו הילד המנומש עם המשקפיים,

שהתפקיד היחיד שלו הוא להוציא את האשפה, עצבני,

משחק עם השקית, שופך את קליפת הבננה ואת כוס הנייר.

אף אחד לא שם לב.

הם עסוקים מדי בחישוב מחדש של מה כל זה אומר לגבי הזמן האבוד.

כמה גלקסיות אנחנו מאבדים בכל שנייה.

כמה זמן עד שאפשר לשגר את הרקטה הבאה, איפה שהו.

אלקטרון מתעופף בענן האנרגיה שלו.

חור שחור התפרץ.

אם מסיימת לערוך את השולחן לארוחת הערב.

מרתון "חוק וסדר" מתחיל.

האסטרונאוט ישן.

הוא שכח לכבות את השעון שלו,

שמתקתק, כמו זרם מטאלי על מפרק ידו.

הוא לא שומע אותו.

הוא חולם על שוניות אלמוגים ועל פלנקטון.

האצבעות שלו מוצאות את הציפה, תורן האנייה שלו.

הוא מתהפך על צידו. פוקח את עיניו מיד.

הוא חושב שלצוללנים בטח יש את העבודה הכי נפלאה בעולם.

כלכך הרבה מים שאפשר לגלוש דרכם!

(מחיאות כפיים)

תודה לכם.

כשהייתי ילדה, לא יכולתי לתפוש את הרעיון

שאפשר לחיות רק מהלך חיים אחד.

אני לא מתכוונת לזה כמטפורה.

אני מתכוונת, ממש חשבתי שתהייה לי הזדמנות לעשות

כל דבר שיש לעשות

ולהיות כל דבר שאפשר להיות.

זה היה רק עניין של זמן בשבילי.

ולא היתה כל מגבלה של גיל, מגדר,

או גזע, או אפילו תקופת זמן מתאימה.

הייתי בטוחה שאני הולכת ממש לחוות

איך זה מרגיש להיות מנהיגה של תנועת זכויות אזרח,

או ילד בן עשר בחווה בתקופת סופות החול של שנות ה-30,

או קיסר משושלת טאנג בסין.

אמא שלי אומרת שכשאנשים שאלו אותי

מה אני רוצה להיות כשאגדל, בדר"כ עניתי נסיכה-בלרינה-אסטרונאוטית.

ומה שהיא לא מבינה זה שלא ניסיתי להמציא איזה תעסוקת-על משולבת.

אני מניתי דברים שחשבתי שתהיה לי הזדמנות להיות:

נסיכה, ובלרינה, ואסטרונאוטית.

ואני די בטוחה שהרשימה נמשכה עוד משם.

בד"כ פשוט היו קוטעים אותי.

זו אף פעם לא היתה שאלה של אם אני הולכת לעשות משהו, אלא מתי.

והייתי בטוחה שאם אני הולכת לעשות את הכל,

המשמעות היא שאני בטח אצטרך לזוז די מהר,

בגלל שהיו הרבה דברים שהייתי צריכה לעשות.

אז החיים שלי היו במצב תמידי של למהר.

תמיד פחדתי שאני לא מספיקה.

מכיוון שגדלתי בניו-יורק, עד כמה שיכולתי לראות,

למהר היה דבר די נורמלי.

אבל, ככל שהתבגרתי, ספגתי את ההבנה,

שאני לא הולכת לזכות לחיות יותר ממהלך חיים אחד

רק ידעתי איך זה מרגיש להיות נערה בגיל ההתבגרות

בניו-יורק,

לא ילד בגיל ההתבגרות בניו- זילנד,

ולא מלכת הכיתה בקנזס.

יכולתי לראות רק דרך נקודת המבט שלי וזה היה בערך אז

שהפכתי לאובססיבית לגבי סיפורים,

בגלל שדרך סיפורים יכולתי לראות

דרך נקודות מבט של אחרים, גם אם לזמן קצר או באופן לא מושלם.

והתחלתי להשתוקק לשמוע חוויות של אחרים

בגלל שכל כך קינאתי שהיו חיים שלמים אחרים

שאני לעולם לא אוכל לחיות, ורציתי לשמוע

על כל מה שאני מפספסת.

ודרך יחס של העברה, הבנתי

שאנשים מסוימים לעולם לא יזכו לחוות את התחושה

של להיות נערה בגיל ההתבגרות בעיר ניו-יורק.

כלומר שהם לעולם לא ידעו

איך מרגישה נסיעה ברכבת התחתית אחרי הנשיקה הראשונה שלך,

או איך נהיה שקט כשיורד שלג,

ורציתי שהם ידעו, רציתי להגיד להם

וזה הפך להיות מוקד האובססיה שלי.

העסקתי את עצמי בסיפור סיפורים, בהחלפתם ובאיסופם.

ורק לאחרונה הבנתי

שאני לא יכולה תמיד למהר את השירה.

באפריל לכבוד חודש השירה הלאומי יש אתגר כזה,

משוררים רבים בקהילת השירה משתתפים בו,

והוא נקרא אתגר ה 30/30.

הרעיון הוא שכותבים שיר חדש בכל יום ויום בחודש אפריל.

בשנה שעברה ניסיתי את זה בפעם הראשונה, והתרגשתי

מהיעילות שבה הצלחתי להפיק שירה.

אבל בסוף החודש הסתכלתי אחורה על 30 השירים שכתבתי,

וגיליתי שכולם ניסו לספר את אותו הסיפור,

ושלקח לי 30 ניסיונות כדי להבין איך אני רוצה לספר אותו.

והבנתי שזה כנראה נכון לגבי סיפורים אחרים בקנה מידה גדול יותר.

יש לי סיפורים שניסיתי לספר במשך שנים,

משכתבת ומשכתבת ותמיד מחפשת את המילים הנכונות.

יש משורר צרפתי, מסאי בשם פאול וואלרי

שאמר ששיר לעולם אינו מסתיים, הוא רק ננטש.

וזה מפחיד אותי מאד בגלל שהמשמעות היא

שהייתי יכולה להמשיך לערוך ולשכתב לנצח ושזה תלוי בי להחליט

מתי שיר גמור ומתי אני יכולה לעזוב אותו.

וזה עומד בניגוד מוחלט לטבע האובססיבי מאד שלי לנסות

למצוא את התשובה הנכונה, והמילים המושלמות, והמבנה הנכון.

ואני משתמשת בשירה בחיי, כאמצעי שעוזר לי לנווט ולעבד דברים.

אבל רק בגלל שאני מסיימת שיר, זה לא אומר שפתרתי

את מה שהטריד אותי.

אני אוהבת לבקר שירים ישנים,

בגלל שזה מראה לי בדיוק איפה הייתי באותו הרגע.

ומה היה הדבר שניסיתי לנווט והמילים

שבחרתי כדי שיעזרו לי.

עכשיו, יש לי סיפור שאני מסתבכת איתו שנים על גבי שנים

ואני לא בטוחה אם מצאתי את המבנה המושלם,

או שזה יהיה עוד ניסיון

ואני אנסה לשכתב אותו אח"כ

בחיפוש אחר דרך טובה יותר לספר אותו.

אבל אני יודעת שבהמשך, כשאסתכל אחורה

אוכל לדעת שזה המקום שבו הייתי

ברגע הזה, וזה מה שניסיתי לנווט,

עם המילים האלו, כאן, בחדר הזה, איתכם.

אז- חייכו.

לא תמיד זה עבד ככה.

היתה תקופה שהיה צריך ללכלך את הידיים.

כשהיית בחשכה, לרוב, לגשש היה נתון,

אם היית צריך יותר ניגודיות, יותר רוויה,

כהים כהים יותר, ובהירים בהירים יותר.

קראו לזה חשיפה ארוכה. פירושו של דבר שהיית מבלה

זמן ארוך יותר בשאיפת כימיקלים, יותר זמן עם הידיים במים.

לא תמיד זה היה קל.

סבא סטיוארט היה צלם בחיל הים.

צעיר, סמוק-פנים עם שרוולים מופשלים,

אגרופי אצבעות כמו שורות של מטבעות,

הוא נראה כמו פופאיי המלח, שקם לתחייה.

חיוך עקום, ציצת שער חזה,

הוא הופיע במלחמת העולם השנייה, עם חיוך טיפשי ותחביב.

ככשאלו אותו אם הוא ידע הרבה על צילום,

הוא שיקר, למד לקרוא את אירופה כמו מפה,

הפוך, מגובה מטוס קרב,

מצלמה מתקתקת, עפעפיים נפתחות, החושך החשוך ביותר

והבוהק הבהיר ביותר.

הוא למד מלחמה כאילו יכל לקרוא את הדרך שלו הביתה.

כשגברים אחרים חזרו, הם הניחו את הנשקים שלהם להחליד,

אבל הוא, חזר עם העדשות והמצלמות הביתה.

פתח חנות, הפך את זה לעסק משפחתי.

אבא שלי נולד לתוך העולם הזה של שחור ולבן.

ידי הכדורסל שלו למדו את הקליק וההחלקה

של עדשה לתוך מסגרת, סרט לתוך מצלמה,

כימיקל לתוך מיכל פלסטיק.

אבא שלו הכיר את הציוד אבל לא את האמנות.

הוא הכיר את הכהים אבל לא את הבהירים.

אבא שלי למד את הקסם, בילה את הזמן שלו במעקב אחרי אור.

פעם הוא חצה את המדינה כדי לעקוב אחרי שריפת יער,

צד אותה עם המצלמה שלו שבוע.

"עקוב אחרי האור", הוא אמר.

"עקוב אחרי האור."

יש חלקים שלי שאני רק מזהה מתמונות.

הלופט ברח' ווסטר עם המסדרונות החורקים,

תקרות בגובה 3.6 מ', הקירות הלבנים והרצפות הקרות.

זה היה הבית של אמא שלי, לפני שהיא היתה אמא.

לפני שהיתה אישה, היא היתה אמנית.

ושני החדרים היחידים בבית,

עם קירות שהגיעו עד התקרה,

ודלתות שנפתחו ונסגרו,

היו השירותים וחדר החושך.

את חדר החושך היא בנתה בעצמה, עם כיורים בהזמנה מיוחדת

מפלדת אל-חלד, עם מגדיל 20X25

שעלה וירד עם ארכובת ענק ידנית,

בנק של אורות מאזני- צבע,

קיר זכוכית לבן בשביל להסתכל על הדפסים,

מתלה ליבוש שנכנס ויצא מהקיר.

אמא שלי בנתה לעצמה חדר חושך.

ועשתה ממנו בית לעצמה.

התאהבה בגבר עם ידי כדורסל,

בצורה שבה הוא התבונן באור.

הם התחתנו. נולדה להם תינוקת.

עברו לבית ליד פארק.

אבל הם שמרו על הלופט ברח' ווסטר

לימי הולדת וחפש את המטמון.

התינוקת הטתה את סקלת הצבע.

מילאה את אלבומי התמונות של ההורים שלה בבלונים אדומים

וציפוי עוגה צהוב.

התינוקת גדלה והפכה לילדה בלי נמשים,

עם חיוך עקום,

שלא הבינה למה לחברים שלה אין חדרי חושך בבתים שלהם,

שאף פעם לא ראתה את הוריה מתנשקים,

שמעולם לא ראתה אותם אוחזים ידיים.

אבל יום אחד, עוד תינוק הופיע.

לתינוק הזה היה שיער חלק מושלם ולחיי מסטיק.

הם קראו לו בטטה מתוקה.

כשהוא צחק, הוא צחק בקול כה רם,

הוא הבריח את היונים במדרגות החירום

וארבעתם גרו בבית הזה ליד הפארק.

הילדה בלי הנמשים, וילד הבטטה המתוקה,

אב כדורסל, ואם חדר החושך

והם הדליקו את הנרות שלהם, ואמרו את התפילות שלהם,

ופינות התמונות התעגלו.

יום אחד נפלו כמה מגדלים

והבית ליד הפארק הפך לבית תחת אפר, אז הם ברחו.

בתיקי גב, על אופניים לחדרי חושך אבל הלופט ברח' ווסטר

נבנה עבור אמנית, לא למשפחה של יונים

וקירות שלא מגיעים עד התקרה

לא יכולים להחזיק את הצעקות בפנים

ואיש עם ידי כדורסל הניח את כלי הנשק שלו להחליד.

הוא לא יכל להלחם במלחמה הזו ואף מפה לא הצביעה הביתה.

הידיים שלו כבר לא התאימו למצלמה שלו,

ולא התאימו לאלו של אשתו,

לא התאימו לגוף שלו.

ילד הבטטה המתוקה תקע את האגרופים שלו לתוך פיו

עד שלא היה לו עוד מה לומר.

אז, הילדה בלי הנמשים הלכה לחפש את המטמון לבד.

וברח' ווסטר, בבניין עם מסדרונות חורקים,

והלופט עם תקרת ה3.6 מטר

וחדר חושך עם יותר מדי כיורים

מתחת לאור איזון הצבע, היא מצאה פתק,

מוצמד בנעץ לקיר, שארית של זמן לפני מגדלים,

מזמן לפני תינוקות.

ועל הפתק היה כתוב: "בחור ממש אוהב בחורה שעובדת בחדר חושך."

עברה שנה עד שאבא שלי הרים שוב מצלמה.

בפעם הראשונה שיצא, עקב אחרי אורות חג המולד,

שניקדו את דרכם דרך עצי העיר ניו-יורק.

נקודות קטנטנות של אור, מהבהבות החוצה אליו, מהחושך החשוך ביותר.

שנה לאחר מכן הוא חצה את המדינה כדי לעקוב אחרי שריפת יער,

נשאר שבוע כדי לצוד אותה עם המצלמה שלו,

היא החריבה את החוף המערבי

אכלה משאיות 18-גלגלים בדרכה.

בצד השני של המדינה,

אני הלכתי לכיתה וכתבתי שיר בשולי המחברת שלי.

שנינו למדנו את אמנות הלכידה.

אולי אנחנו לומדים את אמנות האימוץ אל הלב.

אולי אנחנו לומדים את אמנות השחרור.

תודה לכם. (מחיאות כפיים)