הרי לכם העובדה הכלכלית
החשובה ביותר של זמננו.
אנו חיים בעידן
של חוסר-שוויון גואה בהכנסות.
במיוחד בין אלה שממש
בראש הסולם
לבין כל היתר.
השינוי הזה בולט ביותר
בארה"ב ובבריטניה ,
אבל זו תופעה עולמית.
זה קורה בסין הקומוניסטית,
ברוסיה הקומוניסטית לשעבר,
זה קורה בהודו,
בקנדה, מולדתי,
אנו אפילו רואים זאת
בדמוקרטיות חברתיות נעימות
כמו שוודיה, פינלנד וגרמניה.
אתן לכם כמה מספרים
כדי להמחיש את מה שקורה.
בשנות ה-70, האחוזון הבודד
היה אחראי ל-10% מההכנסה הלאומית
בארצות הברית.
היום, החלק שלהם
יותר מאשר הוכפל
והוא עולה על 20%.
אבל מה שעוד יותר בולט
הוא מה שקורה
ממש בקצה העליון
של התפלגות ההכנסות.
עשירית האחוז בארה"ב
אחראית היום ליותר מ-8%
מן ההכנסה הלאומית.
הם נמצאים היום במקום
בו נמצא האחוזון הבודד לפני 30 שנה.
אתן לכם מספר נוסף
כדי להכניס את זה לפרופורציה,
ואת המספר הזה חישב ב-2005
רוברט רייך,
מזכיר העבודה בממשל קלינטון.
רייך לקח את עושרם
של שני גברים עשירים מאד בעליל,
ביל גייטס ו-וורן באפט,
ומצא שהוא שווה לעושר
של 40 האחוזים התחתונים
של אוכלוסיית ארה"ב,
דהיינו, 120 מיליון נפש.
רצה הגורל,
ו-וורן באפט איננו רק איל-הון,
אלא גם אחד מאלה
שהבחינו בבירור הרב ביותר בתופעה זו.
ויש לו מספר אהוב משלו.
באפט אוהב לציין שבשנת 1992,
סך כל העושר של האנשים
שברשימת ה-400 של "פורבס" --
וזו רשימת 400 האמריקאים
העשירים ביותר --
הסתכם ב-300 מיליארד דולר.
חישבו על כך.
לא היה אפילו צורך להיות מיליארדר
כדי להיכנס לרשימה זו ב-1992.
אז היום המספר הזה
גדל ביותר מפי חמש
ל-1.7 טריליון,
וודאי אינני צריכה לומר לכם
שלא זכינו לראות שמשהו
דומה לכך
קרה למעמד הבינוני,
שעושרו קפא על שמריו,
אם לא ממש התכווץ.
אז אנו חיים בעידן
מעמד אילי ההון הגלובליים,
אבל איחרנו להבחין בכך.
אחת הסיבות, לדעתי,
היא תופעת הצפרדע המבושלת.
שינויים איטיים והדרגתיים
עלולים להיות קשים לזיהוי
גם אם השפעתם הסופית
היא קיצונית למדי.
חישבו על מה שקרה בסוף
לצפרדע המסכנה.
אבל לדעתי קורה דבר נוסף.
הדיבורים על אי-שוויון בהכנסות,
אפילו כשלא נמצאים ברשימת
ה-400 של "פורבס",
יכולים לעורר בנו תחושת אי-נוחות.
ההרגשה היא פחות חיובית,
פחות אופטימית,
לדבר על אופן חלוקת העוגה
מאשר לדבר על דרכים
להגדיל את העוגה.
ואם אתם במקרה ברשימת ה-400
של "פורבס",
הדיבורים על התפלגות ההכנסות,
ומן הסתם על בן-משפחתוה
החלוקה-מחדש של ההכנסות,
עלולים להיות בפירוש מאיימים.
אז אנו חיים בעידן
של חוסר-שוויון גואה בהכנסות,
במיוחד בצמרת.
מה מניע את זה,
ומה נוכל לעשות בנוגע?
מערכת אחת של גורמים
היא פוליטית:
מסים מופחתים, העדר פיקוח,
במיוחד על שירותים פיננסיים,
הפרטה, חסיון משפטי מוחלש
של האיגודים המקצועיים,
כל אלה תרמו
לכך שעוד ועוד הכנסות
הגיעו לנמצאים ממש בצמרת.
אפשר לגבב בהרחבה
הרבה מהגורמים הפוליטיים האלה
תחת הקטגוריה "קפיטליזם של החבר'ה":
שינויים פוליטיים שמועילים לקבוצה
של יודעי-דבר מקושרים היטב
אבל לא ממש עוזרים לנו,
כל היתר.
מבחינה מעשית,
ההיפטרות מהקפיטליזם של החבר'ה
היא דבר קשה להפליא.
חישבו על כל השנים בהן
רפורמטורים מכל מיני זרמים
ניסו להפסיק את השחיתות
ברוסיה, למשל,
או כמה קשה להחזיר את הפיקוח
על הבנקים
אפילו אחרי המשבר הכלכלי
החמור ביותר
מאז השפל הגדול,
או אף כמה קשה לגרום
לחברות הרב-לאומיות הגדולות,
כולל אלו שדוגלות
ב"לא תעולל כל רע",
לשלם מסים בשיעור שאפילו מתקרב
למה שמשלם המעמד הבינוני.
אבל בעוד שהפסקת "הקפיטליזם
של החבר'ה" הלכה למעשה
היא דבר באמת קשה מאד,
הרי שלפחות מבחינה אינטלקטואלית
זו בעיה קלה.
אחרי הכל, איש איננו בעד
קפיטליזם של חבר'ה.
ואכן, זהו אחד הנושאים הנדירים
שמאחדים גם את השמאל
וגם את הימין.
הביקורת על הקפיטליזם של חבר'ה
היא סוגיה מרכזית
גם אצל "מסיבת התה" וגם בעיני
"לכבוש את וול סטריט".
אבל אם הקפיטליזם של חבר'ה,
לפחות אינטלקטואלית,
הוא החלק הקל של הבעיה,
הדברים מסתבכים כשבוחנים את
הגורמים הכלכליים
של חוסר-השוויון הגואה בהכנסות.
כשלעצמם, הם אינם בגדר
תעלומה גדולה.
הגלובליזציה והמהפכה הטכנולוגית,
שני מנועי השינוי הכלכלי
שמשנים את חיינו
ואת פני הכלכלה הגלובלית,
מניעים גם את עליית
עשירי-העל.
חישבו על זה:
לראשונה בהיסטוריה,
אם אתה יזם נמרץ
עם רעיון מבריק
או מוצר חדש ומדהים,
יש לך גישה כמעט מיידית,
כמעט נטולת-מאמץ,
לשוק גלובלי של יותר
ממיליארד בני-אדם.
כתוצאה מכך, אם אתה
מאד מאד חכם
ומאד מאד בר-מזל,
אתה יכול להיעשות
מאד מאד עשיר
מאד מאד מהר.
נער הכרזות האחרון
של התופעה הזו
הוא דייויד קארפ.
המייסד בן ה-26 של "טמבלר"
שמכר לאחרונה את החברה שלו ל"יאהו!"
תמורת 1.1 מיליארד דולר.
חישבו על כך לרגע:
1.1 מיליארד דולר,
צעיר בן 26.
קל מאד לראות איך המהפכה הטכנולוגית
והגלובליזציה יוצרות את אפקט
ה"כוכב עליון" הזה
בתחומים מאד גלויים לעין,
כמו ספורט ובידור.
כולנו יכולים לראות איך ספורטאים מעולים
או אמני-במה מעולים יכולים היום
למנף את הכשרון שלו או שלה
בכלכלה הגלובלית באופן חסר-תקדים.
אבל היום,
אפקט ה"כוכב עליון" הזה
קורה בכל תחומי הכלכלה.
יש לנו כוכבי טכנולוגיה.
יש לנו כוכבי בנקאות.
יש לנו עורכי-דין כוכבים
ואדריכלים כוכבים.
ישנם טבחים כוכבים
וחוואים כוכבים.
ישנם אפילו
- וזו הדוגמה החביבה עלי -
רופאי-שיניים כוכבים,
שהמופת הכי מנקר-עיניים שלהם
הוא ברנרד טואטי, הצרפתי שמטפל
בחיוכיהם של חבריו, כוכבי-העל,
כמו האוליגרך הרוסי רומן אברמוביץ'
או מעצבת האופנה האמריקאית
ילידת-אירופה
דיאן פון-פירסטנברג.
אבל בעוד קל למדי לראות
איך הגלובליזציה
ומהפכת הטכנולוגיה
יוצרים את הפלוטוקרטיה הגלובלית,
קשה הרבה יותר לדעת
מה לחשוב על זה.
והסיבה היא,
שבניגוד לקפיטליזם של החבר'ה,
הרבה ממה שעשו הגלובליזציה
ומהפכת הטכנולוגיה
הוא חיובי ביותר.
נתחיל מהטכנולוגיה.
אני אוהבת את האינטרנט
ואת המכשירים הנייידים שלי.
אני אוהבת את העובדה
שהמשמעות שלהם היא
שכל מי שרוצה,
יוכל לצפות בהרצאה הזו
הרחק מעבר לכותלי האולם הזה.
אני אפילו יותר מעין אוהדת
של הגלובליזציה.
מדובר בשינוי
שחילץ מאות מיליונים
מהעניים ביותר בעולם
מתוך העוני
והעביר אותם למעמד הבינוני,
ואם אתם במקרה חיים
בחלק העשיר של העולם,
זה איפשר לכם לקנות
הרבה מוצרים חדשים --
מי לדעתכם בנה את
ה"אייפון" שלכם? --
והוזיל בהרבה את מחירם של דברים
שאנו נעזרים בהם כבר זמן רב:
חישבו על מכונת הכביסה
או על חולצת הטריקו שלכם.
מה לא טוב בזה?
ובכן, כמה דברים.
אחד מהדברים שמדאיגים אותי
הוא באיזו קלות
מה שאולי תכנו "הפלוטוקרטיה של המצטיינים"
עלול להפוך לקפיטליזם של חבר'ה.
תארו לעצמכם שאתם
איזה יזם מבריק
שהצליח למכור רעיון או מוצר
למיליארדים בכל העולם
והפך בכך למיליארדר.
בשלב כזה מפתה
להשתמש בידע הכלכלי שלכם
כדי לשנות את חוקי
הכלכלה הפוליטית הגלובלית
לטובתכם.
וזו לא סתם דוגמה היפותטית.
חישבו על "אמזון", "אפל",
"גוגל", "סטארבאקס".
אלה אחדות מהחברות
הכי נערצות,
הכי אהובות והכי חדשניות בעולם.
במקרה, הן גם מוכשרות במיוחד
בתפעול מערכת המיסוי הבינלאומית
באופן שמצמצם את חשבון המסים שלהן
באופן משמעותי ביותר.
ולמה לעצור בתפעול הפוליטיקה הגלובלית
והכלכלה הגלובלית הנוכחיות
למען התועלת המרבית שלכם?
מעת שיש בידיכם
העוצמה הכלכלית הכבירה
שאנו עדים לה ממש בקצה העליון
של התפלגות ההכנסות
והעוצמה הפוליטית שכרוכה בכך
באופן בלתי-נמנע,
נעשה גם מפתה
להתחיל לנסות לשנות
את חוקי המשחק
לטובתכם.
שוב, לא מדובר בסתם היפותזה.
זה מה שעשו האוליגרכים הרוסיים
כשיצרו את ההפרטה הקרויה
"מכירת המאה"
של משאבי הטבע של רוסיה.
זו דרך אחת לתאר בה
את מה שקרה
אחרי הסרת הפיקוח
על השירותים הפיננסיים
בארה"ב ובבריטניה.
דבר שני שמדאיג אותי
הוא באיזו קלות
מעמד אילי ההון המצטיינים
עלול להפוך למעמד האצולה.
אחת הדרכים לתאר בה
את אילי ההון,
היא כחנוני-אלפא,
אנשים שמודעים בחריפות רבה
לחשיבותם של כישורים מתוחכמים ביותר,
כישורים אנליטיים וכימותיים,
בכלכלה של ימינו.
זו הסיבה לכך שהם משקיעים
זמן ומשאבים חסרי-תקדים
בהשכלת ילדיהם.
גם המעמד הבינוני מוציא יותר
על השכלה,
אבל במירוץ החימוש
של ההשכלה הגלובלית
שמתחיל בפעוטון
ומסתיים בהרווארד, בסטנפורד
או בטכניון של מסצ'וסטס,
99 האחוזים מוכנעים יותר ויותר
בידי האחוזון הבודד.
התוצאה היא משהו
שהכלכלנים אלן קרוגר
ומיילס קוראק מכנים
"עקומת גטסבי הגדול".
ככל שגובר האי-שוויון בהכנסות,
קטנה הניידות בין המעמדות.
אילי ההון עשויים להיות המצטיינים,
אבל יותר ויותר עליכם להיוולד
בשלב העליון של הסולם,
רק כדי לקחת חלק במירוץ.
הדבר השלישי,
וזה הכי מדאיג אותי,
הוא המידה בה
אותם כוחות חיוביים למדי
שמניעים את עליית
שכבת אילי ההון הגלובליים
מתחילים גם לפעור חללים
במעמד הבינוני
בכלכלות המתועשות של המערב.
נתחיל מהטכנולוגיה.
אותם הכוחות שיוצרים מיליארדרים
מחסלים גם הרבה משרות מסורתיות
של המעמד הבינוני.
מתי בפעם האחרונה נעזרתם
בסוכני-נסיעות?
ובניגוד למהפכה התעשייתית,
ענקי הכלכלה החדשה שלנו
אינם יוצרים מקומות עבודה
רבים באותה מידה.
בימי השיא שלה, "ג'נרל מוטורס" העסיקה
מאות אלפים,
ואילו "פייסבוק" - פחות מעשרת אלפים.
זה נכון גם לגבי הגלובליזציה.
כי כל מה שחילץ
מאות מיליוני בני-אדם
מהעוני, בשווקים המתפתחים,
גם עשה מיקור-חוץ
להמון מקומות עבודה
מתוך הכלכלות המערביות המפותחות.
המציאות המפחידה היא,
שאין שום כלל כלכלי
שמתרגם אוטומטית
צמיחה כלכלית גוברת
לחלוקה רחבה של שגשוג.
זה מוכח במה שנחשב בעיני
לנתונים הסטטיסטיים המבהילים ביותר
של זמננו:
מאז סוף שנות ה-90,
העלייה בכושר הייצור
התנתקה מן העליות
בשכר ובתעסוקה.
זה אומר שהמדינות שלנו
הולכות ומתעשרות,
החברות שלנו הולכות ומתייעלות,
אבל אנו לא יוצרים
מקומות עבודה חדשים
ובאופן כללי,
איננו משלמים יותר לאנשים.
מסקנה מבהילה אחת
שאתם יכולים להסיק מכל זה
היא שעלינו להיות מודאגים
בגלל חוסר-תעסוקה מבני.
מה שעוד יותר מדאיג אותי
הוא תרחיש סיוטי שונה.
הרי בשוק-עבודה חופשי לחלוטין,
היינו יכולים למצוא
מקומות עבודה כמעט עבור כולם.
התרחיש הנורא מכל
שמדאיג אותי
הוא יקום שבו גאונים ספורים
ממציאים את "גוגל" ודומיהן,
וכולנו, כל השאר,
מועסקים בתור המעסים שלהם.
אז כשאני נעשית ממש מדוכאת
בקשר לכל זה,
אני מתנחמת במחשבות
על המהפכה התעשייתית.
אחרי הכל, עם כל בתי החרושת
הקודרים והשטניים שלה,
הכל עבד לא רע, נכון?
כי הרי כולנו כאן עשירים,
בריאים, גבוהים יותר --
נכון, יש כמה חריגים --
וחיינו ארוכים יותר משל אבותינו,
במאה ה-19.
אבל חשוב לזכור
שלפני שלמדנו איך לחלוק בפירות
המהפכה התעשייתית
עם חלקים נרחבים בחברה,
נאלצנו לעבור שתי תקופות שפל,
השפל הגדול של שנות ה-30
במאה ה-20,
השפל הארוך של שנות ה-70
של המאה ה-19,
שתי מלחמות עולם,
מהפכות קומוניסטיות
ברוסיה ובסין,
ועידן של מהפך כביר
בחברה ובפוליטיקה של המערב.
וגם, ולא במקרה,
עברנו עידן של המצאות אדירות,
חברתיות ופוליטיות.
יצרנו את מדינת הרווחה המודרנית.
יצרנו את החינוך הציבורי.
יצרנו מערכת בריאות ציבורית.
יצרנו מערכת קיצבאות ציבורית.
יצרנו איגודים.
היום אנו חיים בעידן
של שינוי כלכלי,
בר-השוואה במידותיו ובהיקפו
למהפכה התעשייתית.
כדי להבטיח שכלכלה חדשה זו
תתרום לכולנו
ולא רק לאילי ההון,
עלינו להתחיל בעידן
של שינוי שאפתני דומה
בחברה ובפוליטיקה.
אנו זקוקים ל"ניו-דיל" חדש.
[מחיאות כפיים]