בשנות ה-80,
במזרח גרמניה הקומוניסטית,
אם הייתה ברשותך מכונת כתיבה,
היה צריך לרשום אותה בממשלה.
היה צריך לרשום
דף דוגמא של טקסט
ממכונת הכתיבה.
וזה נעשה
כדי שהממשלה תוכל לעקוב
אחרי המקור של טקסטים.
אם הם מצאו דף
שהיתה בו מחשבה מהסוג הלא נכון,
הם יכלו לאתר
מי יצר את המחשבה הזו.
ואנחנו במערב,
לא יכולנו להבין איך מישהו
יכול לעשות את זה,
כמה זה מגביל את חופש הביטוי.
אנחנו אף פעם לא נעשה את זה
במדינות שלנו.
אבל היום ב-2011,
אם אתם הולכים לקנות
מדפסת לייזר צבעונית
שכל אחד מהיצרנים הגדולים
של מדפסות הלייזר
ומדפיסים דף,
בדף הזה יהיו
נקודות צהובות חלשות
המודפסות על כל דף
בתבנית שהופכת את הדף לייחודי
לך ולמדפסת שלך.
זה קורה
לנו היום.
ולא נראה שזה מפריע לאף אחד.
וזו דוגמא
לדרכים
שבהן הממשלות שלנו
משתמשות בטכנולוגיה
נגדנו, האזרחים.
וזה אחד מתוך שלושה מקורות עיקריים
לבעיות מקוונות היום.
אם אנחנו מסתכלים
על מה באמת מתרחש בעולם האינטרנטי,
אנחנו יכולים לקבץ את התקיפות
על בסיס התוקפים.
יש לנו שלוש קבוצות עיקריות.
יש לנו פושעים מקוונים.
כמו פה, יש לנו את מר דמיטרי גולובוב
מהעיר קייב שבאוקראינה.
והמניעים של פושעים מקוונים
מאוד קלים להבנה.
האנשים האלה עושים כסף.
הם משתמשים בהתקפות מקוונות
כדי לעשות הרבה כסף,
והרבה מאוד ממנו.
למעשה, יש לנו מספר תיקים
של מיליונרים מקוונים, מולטי-מיליונרים,
שעשו את הכסף שלהם על ידי ההתקפות שלהם.
זה ולדימיר צאצין מטארטו שבאסטוניה.
זה אלפרד גונזלס.
זה סטיבן וואט.
זה ביורן סונדין.
זה מת'יו אנדרסון, טאריק אל ד'אור,
וכן הלאה וכן הלאה.
האנשים האלה
עושים את הונם בצורה מקוונת,
אבל הם עושים את זה בדרכים הלא-חוקיות
של שימוש ב"סוסים טרויאנים" בנקאיים
כדי לגנוב כסף מחשבונות הבנק שלנו
בזמן שאנחנו עושים פעולות בנקאיות ברשת
או עם מעקב אחרי לחיצות על המקלדת
כדי לאסוף מידע על כרטיס האשראי שלנו
בזמן שאנחנו עושים קניות מקוונות
ממחשב נגוע.
השירות החשאי של ארצות הברית,
לפני חודשיים,
הקפיא את חשבון הבנק השוויצרי
של מר סאם ג'יין,
ובחשבון הבנק הזה היו 14.9 מיליון דולר
כשהוא הוקפא.
מר ג'יין עצמו חופשי,
אף אחד לא יודע היכן הוא.
ואני טוען שכבר היום
יש סבירות גבוהה יותר לכל אחד מאיתנו
להיות קורבן לפשע מקוון
מאשר בעולם האמיתי.
וזה מאוד ברור
שזה רק הולך להיות גרוע יותר.
בעתיד, רוב הפשע
יתרחש בעולם המקוון.
הקבוצה השנייה העיקרית של תוקפים
שאנחנו רואים היום
הם לא מונעים מכסף.
הם מונעים מדבר אחר -
הם מונעים ממחאות,
הם מונעים מדעה,
מונעים מהצחוק.
קבוצות כמו אנונימוס
צמחו ב-12 החודשים האחרונים
והפכו להיות שחקן רציני
בתחום של תקיפות מקוונות.
אז אלו שלושת סוגי התוקפים העיקריים:
פושעים שעושים זאת בשביל הכסף,
האקטיביסטים כמו אנונימוס
שעושים את זה בשביל המחאה,
ואז הקבוצה האחרונה היא מדינות,
ממשלות שעושות את ההתקפות האלו.
ואז אנחנו מסתכלים על תיקים
כמו מה שקרה בדיגינוטר.
זו דוגמא מעולה למה שקורה
כשממשלות תוקפות
נגד האזרחים שלהן.
דיגינוטר היא רשות לאישורים
מהולנד -
או יותר נכון, היתה.
היא נגררה לפשיטת רגל
בסתיו האחרון
כיוון שפרצו למחשבים שלהם.
מישהו פרץ אליהם
ופרץ באופן יסודי.
ובשבוע שעבר שאלתי,
בפגישה עם נציגים מממשלת הולנד,
אני שאלתי את אחד מראשי הצוות
האם הוא חושב שזה סביר
שאנשים מתו
בגלל הפריצה לדיגינוטר.
התשובה שלו היתה - כן.
אז איך אנשים מתים
כתוצאה מפריצה שכזו?
אז דיגינוטר היא רשות לאישורים.
הם מוכרים אישורים.
מה אתם עושים עם אישורים?
צריך אישור
אם יש לכם אתר שיש לו https,
שירותים מוצפנים ב-SSL,
שירותים כמו ג'ימייל.
עכשיו, כולנו, או חלק גדול מאיתנו,
משתמשים בג'ימייל
או באחת מהמתחרות,
אבל השירותים האלו הם פופולריים במיוחד
במדינות טוטאליטריות
כמו איראן,
היכן שמתנגדים למשטר
משתמשים בשירותים זרים כמו ג'ימייל
כי הם יודעים שאפשר לסמוך עליהם
יותר מאשר על השירותים המקומיים
ושהם מוצפנים על קשרי SSL,
אז הממשלה המקומית לא יכולה לרחרח
בדיונים שלהם.
רק שהם כן יכולים, אם הם פורצים
לרשות זרה לאישורים
ומוציאים אישורים שקריים.
וזה בדיוק מה שקרה
במקרה של דיגינוטר.
מה עם "האביב הערבי"
ודברים שקרו לדוגמא במצרים?
אז במצרים,
המפגינים בזזו את מטה
המשטרה החשאית המצרית
באפריל 2011,
וכשהם בזזו את הבניין,
הם מצאו ערמות של נייר.
ובין הניירות האלו,
היתה תיקייה שנקראה "פינפישר".
ובתוך התיקייה הזו היו פתקים
מחברה שממוקמת בגרמניה
שמכרה לממשלה המצרית
ערכת כלים
כדי ליירט
ובקנה מידה גדול מאוד -
את כל התקשורת של האזרחים במדינה.
הם מכרו את הכלי הזה
תמורת 280,000 יורו לממשלה המצרית.
מטה החברה הוא ממש כאן.
אז ממשלות מערביות מספקות
לממשלות טוטאליטריות כלים
כדי להשתמש בהם נגד האזרחים שלהם.
אבל ממשלות מערביות עושות את זה גם בעצמן.
לדוגמא, בגרמניה,
רק לפני שבועיים
נמצא מה שנקרא הסוס הטריאני המדיני,
שהיה סוס טרויאני
בשימוש על ידי גורמים רשמיים מממשלת גרמניה
כדי לחקור את האזרחים שלהם עצמם.
אם אתם חשודים בתיק פלילי,
טוב זה די ברור,
הטלפון שלכם יצותת.
אבל היום, זה ממשיך מעבר לזה.
הם יצותתו לחיבור האינטרנט שלכם.
הם אפילו ישתמשו בכלים
כמו סוס טרויאני מדיני
כדי להדביק את המחשב שלך בסוס טרויאני,
שמאפשר להם
לראות את כל התקשורת שלכם,
להקשיב לדיונים המקוונים שלכם,
לאסוף את הסיסמאות שלכם.
עכשיו, כשאנחנו חושבים באופן מעמיק יותר
על דברים כאלה,
התגובה הברורה מאנשים
צריכה להיות זו -
"בסדר, זה נשמע גרוע,
אבל זה לא ממש
משפיע עליי כי אני אזרח שומר חוק.
למה אני צריך לדאוג?
כי אין לי מה להסתיר."
וזה טיעון
שאין בו הגיון.
פרטיות היא מוחלטת.
פרטיות לא עומדת לדיון.
זו לא שאלה
בין פרטיות
לביטחון.
זו שאלה של חופש
נגד שליטה.
ובזמן שאנחנו אולי סומכים
על הממשלות שלנו
עכשיו, ממש עכשיו ב-2011,
כל זכות שאנחנו נוותר עליה,
לא תחזור אף פעם.
והאם אנחנו סומכים, באופן עיוור,
על כל ממשלה עתידית,
ממשלה שאולי תהיה
בעוד 50 שנה מהיום?
ואלו השאלות
שאנחנו צריכים לדאוג
לגביהן ב-50 השנים הבאות.
תודה רבה לכם.
(מחיאות כפיים)