זוהי תמונתו

של האדם שלאורך שנים רבות

תכננתי להרוג.

זהו אבי,

קלינטון ג'ורג' 'עין שקית' גראנט.

קוראים לו 'עין שקית' מאחר ויש לו

כל הזמן שקיות מתחת לעיניים.

בתור ילד בן 10, יחד עם אחיי,

חלמתי לגרד רעל

מנייר דביק נגד זבובים לתוך הקפה שלו,

לטחון זכוכית ולפזר אותה

מעל ארוחת הבוקר שלו,

לרופף את השטיח על המדרגות

כך שהוא ימעד וישבור את צווארו.

אך בבוא מועד הוא תמיד היה

מדלג מעל המדרגה הרופפת ההיא,

היה תמיד עוזב את הבית

מבלי אפילו לקחת לגימה מהקפה

או חתיכה מהאוכל.

אם כך, לאורך שנים רבות,

פחדתי שאבי ימות

לפני שתהיה לי אפשרות להרוג אותו.

(צחוק)

עד שאמנו ביקשה ממנו לעזוב

ולא לחזור,

'עין השקית' היה מפלצת מזעזעת.

הוא כל הזמן היה על סף עצבים,

ממש כמוני, כפי שאתם רואים.

הוא היה עובד בלילות 
ב-ווקסהול מוטורס בלוטון

והיה דורש שקט מוחלט בכל רחבי הבית,

כך שכאשר היינו חוזרים מבית הספר

ב-3:30 אחרי צהריים, היינו מצטופפים

ליד הטלוויזיה, כמעט כמו מפצחי כספות,

היינו מסובבים את ידית הווליום

של הטלוויזיה עד שהיה אפשר בקושי לשמוע.

ולפעמים, כשהיינו כך,

כל כך הרבה ש-ש-ש, כל כך הרבה ש-ש-ש

היה בתוך הבית

שדמיינתי לעצמי שאנחנו

צוות גרמני על צוללת

שמזדחלת לאורך קרקעית האוקיאנוס

בעוד שלמעלה, על פני המים,

אוניית הוד מלכותו 'עין שקית' עושה סיור

מוכנה לפסוק דיני מוות

בצליל ראשון שיטריד אותה.

אז זה היה השיעור

"לא למשוך תשומת לב לעצמך

בין אם בבית ובין אם מחוצה לו".

אולי זה היה שיעור של מהגרים.

היינו אמורים להיות תחת הרדאר,

כך שלא ממש הייתה תקשורת

בין 'עין השקית' לביננו 
וביננו לבין 'עין השקית',

והצליל שהכי היינו מצפים לו,

אתם יודעים כשאתה ילד ואתה רוצה

שהאבא שלך יבוא הביתה שיהיה לכולם שמח

ואתה מחכה לצליל הזה של דלת שנפתחת.

אז הצליל שהיינו מצפים לו

היה הצליל של הדלת שנסגרת,

מה שמשמעו היה שהוא הלך ולא יחזור.

אז לאורך שלושה עשורים,

אף פעם לא פגשתי את אבי ולא הוא אותי.

מעולם לא דיברנו לאורך שלושה עשורים,

ואז לפני כשנתיים החלטתי

להפנות עליו את הזרקור.

"אתה תחת פיקוח.

באמת.

אתה תחת פיקוח".

זו הייתה המנטרה שלו כלפינו, הילדים שלו.

פעם אחר פעם הוא היה אומר לנו את זה.

ואלו היו שנות ה-70, זה היה לוטון,

שבה הוא עבד ב-ווקסהול מוטורס,

והוא היה ג'מייקני.

וכוונתו הייתה,

שבתור ילד של מהגר ג'מייקני

הינך נמצא תחת פיקוח

כדי לראות לאן דרכך תפנה, לראות האם

תתאים לסטריאוטיפ של האומה שאירחה אותך,

זה של היותך חלש, עצלן,

שגורלך הוא חיי פשע.

אתה תחת פיקוח,

אז תפתיע אותם.

לשם כך, 'עין השקית' וחבריו,

בעיקר ג'מייקניים,

הביאו לידי מימוש חוכמה ג'מייקנית אחת:

תפנה אל העולם עם הצד הכי טוב שלך,

תראה לעולם את הפנים הכי יפות שלך.

אם ראיתם תמונות

של אנשי הקריבים שהגיעו

בשנות ה-40 וה-50,

אתם בטח שמתם לב שגברים רבים

לבשו כובעי לבד.

עכשיו, לא הייתה מסורת של
חבישת כובעי לבד בג'מייקה.

הם המציאו את המסורת הזאת עם הגעתם לכאן.

הם רצו להקרין את עצמם במובן מסוים

שהם רצו שיתפשו אותם,

כך שאיך שהם נראו

ואילו שמות הם מעניקים לעצמם

היו מגדירים את זהותם.

אז 'עין השקית' הוא קרח 
ובעל שקיות מתחת לעיניים.

מגפיים מסודרות, היה קפדן 
ביותר למצב הנעליים שלו.

מודאג תמיד מודאג.

לשעון יש יד אחת יותר ארוכה מהשנייה.

(צחוק)

והבחור שאהבתי יותר מכולם היה 
הבחור שהם קראו לו 'בגדי-קיץ'.

כש'בגדי-קיץ' הגיע לארץ הזאת

מג'מייקה בשנות ה-60 המוקדמות, הוא התעקש

ללבוש חליפות קיץ קלות,

בכל מזג אוויר,

ובמהלך חקירתי של חייהם,

שאלתי את אמי, "מה קרה ל'בגדי-קיץ'?"

והיא אמרה "הוא הצטנן ומת." 
(צחוק)

אך אנשים כמו 'בגדי-קיץ'

לימדו מהי חשיבותו 
של הסטייל.

אולי הם הגזימו עם הסטייל שלהם

כי הם חשבו שהם לא נחשבים

לאנשים מתורבתים,

והם השליכו את היחס הזה של דורם

או את החרדות שלהם עלינו, הדור הבא,

עד כדי כך שבזמן שגדלתי,

אם בחדשות טלוויזיה או רדיו

דיווחו על אדם שחור

שעבר על החוק -

שוד, רצח, פריצה -

התכווצנו יחד עם ההורים שלנו,

כי הם אכזבו את הצד שלנו.

אתה לא יצגת רק את עצמך.

יצגת את הקבוצה,

וזה היה דבר מזעזע לקבל אותו,

במובן מסוים, שאתה אולי היית

נתפס באותה צורה.

אז זה מה שהיה צריך להילחם נגדו.

אבא שלנו והרבה מהקולגות שלו

הפגינו מעין העברה אך לא קבלה.

הם היו בנויים להעביר אך לא לקבל.

עלינו היה להיות בשקט.

כשאבא טרח ודיבר איתנו,

זה היה מגובה תודעתו.

הם דבקו בוודאות באמונתם

שהספק יחתור תחתיהם.

אך כשאני עובד בבית שלי

וכותב, אחרי יום של כתיבה, אני ממהר למטה

ואני מאוד מתלהב לדבר על 
מרקוס גארווי או בוב מארלי

ומילים מחליקות מפי כמו פרפרים

ואני כל כך מתלהב שהילדים שלי עוצרים אותי,

והם אומרים, "אבא, לאף אחד לאכפת."

(צחוק)

אבל האמת היא שכן אכפת להם.

הם חוצים את הגבול.

איכשהו הם מוצאים את דרכם אליך.

הם מגבשים את חייהם 
בהתאם לנרטיב של החיים שלך,

אולי איך שעשיתי את זה עם האבא והאמא שלי,

ואולי איך ש'עין שקית' עשה עם אבא שלו.

וזה היה לי יותר ברור

ככל שהתבוננתי בחיים שלו

ומבין, כמו שהם אומרים,

כך אומרים האינדיאנים,

"אל תבקר אדם אחר עד שהלכת

עם המוקסינים שלו."

אך בהסתכלות על חייו, זה היה בסדר

ומאוד פשוט להציג

חיי קריבים באנגליה בשנות ה-70

עם קערות עם פירות מפלסטיק,

אריחי תקרה מפוליסטירן,

ספות תמיד מכוסות

בכיסויים השקופים שאיתם הן הגיעו מהחנות.

אבל מה שיותר קשה לנווט הוא

הנוף הרגשי

בין הדורות,

והמשל הישן שעם גיל באה החוכמה

אינו נכון.

עם גיל באות מסיכות הנכבדות

והמסכות של אמיתות לא נוחות.

אבל מה שהיה נכון לגבי ההורים שלי,

אימי ואבי שלי הלכו עם זה,

הם לא סמכו על המדינה בנוגע לחינוך שלי.

אז תקשיבו איך אני נשמע.

הם היו נחושים לשלוח אותי לבית ספר פרטי,

אבל אבא שלי עבד בווקסהול מוטורס.

זה קצת קשה לממן לימודים בבית ספר פרטי

ולהאכיל צבא של ילדים.

אני זוכר שניגשתי לבית הספר

למבחן קבלה, ואבי אמר

לכומר - זה היה בית ספר קתולי -

הוא רצה 'חינוח' יותר טוב לילד שלו,

אבל באותו זמן הוא, האבא שלי,

מעולם לא הצליח לעבור "וורמס",

שלא לדבר על מבחני קבלה.

אך בכדי לממן את הלימודים שלי,

הוא היה צריך לעשות כמה עסקים מפוקפקים,

אז אבא שלי החליט לממן את הלימודים שלי

באמצעות סחר לא חוקי מהבגז' של האוטו שלו,

וזה היה עוד יותר בעייתי בגלל

שאבא שלי, זה לא היה האוטו שלו דרך אגב.

האבא שלי שאף לאוטו כזה,

אבל לאבא שלי היה מיני מעוך,

ומעולם לא, בהיותו ג'מייקני 
שהיגר למדינה הזאת,

מעולם לא היה לו רישיון נהיגה,

מעולם לא היה לו ביטוח או מס כבישים או טסט.

הוא חשב, "אני יודע לנהוג;

למה אני צריך אסמכתא של המדינה?"

אבל העניינים הסתבכו כשהמשטרה
הייתה עוצרת

והמשטרה הייתה עוצרת אותנו הרבה,

והתלהבתי מהדרך שבה

אבא שלי התמודד עם המשטרה.

הוא באופן מיידי היה מקדם את השוטר,

כך שהשוטר בלוגס היה הופך
לבלש חוקר בלוגס

במהלכה של השיחה

והיה מנופף לנו לשלום בשמחה.

אבי הציג אם כך למה שבג'מייקה 
אנחנו

מכנים "לשחק אותה טיפש בכדי לתפוס חכם".

אבל זה גם הוסיף לרעיון

שבעצם הוא היה מתכופף

או מתגמד על ידי השוטר -

כילד בן 10, ראיתי את זה -

אך כמו כן הייתה אמביוולנטיות 
לעבר סמכות.

כך שמצד אחד, היה

לעג לסמכות,

אך מצד שני, היה כבוד

לסמכות,

ולאנשים הללו מהקאריבים

הייתה צייתנות אדירה לסמכות,

וזהו דבר מאוד בולט, מאוד
מוזר במובן מסויים,

מכיוון ומהגרים הם אנשים מאוד אמיצים.

הם עוזבים את בתיהם. אבי ואימי

עזבו את ג'מייקה ונסעו 6000 קילומטר,

ועדיין, הם הפכו ילדותיים מהמסע.

הם היו ביישנים,

ואיפשהו בדרך,

הסדר הקבוע של הדברים התהפך.

הילדים הפכו להורים.

אנשי הקאריביים הגיעו למדינה הזו 
עם תכנית לחמש שנים:

הם יעבדו, קצת כסף,
ואז יחזרו,

אבל חמש שנים הפכו ל 10, 10 הפכו ל 15,

ולפני ששמו לב,
מחליפים את הטפטים,

ובנקודה הזו, אתה יודע שאתה כאן
בכדי להישאר.

אפילו שישנה הרגשת מקריות שכזו

שהורינו הרגישו לגבי להיות כאן,

אבל אנחנו הילדים ידענו שזהו סוף המשחק.

אני חושב שהייתה הרגשה

שהם לא יוכלו להמשיך עם האידאלים

של החיים שלהם הם ציפו.

המציאות הייתה מאוד שונה.

וזה היה גם נכון לגבי המציאות

הניסיון לחנך אותי.

אחרי שהחל את התהליך,
אבי לא המשיך.

זה נשאר בידי אימי לחנך אותי,

וכמו שג'ורג' לאמינג יגיד,

זו הייתה אימי שגידלה אותי.

אפילו בהיעדרו, המנטרה הנושנת נשארה:

אתה נמצא תחת פיקוח.

אבל מודעות קפדנית כל כך מרובה יכולה
להביא לחרדה,

עד ששנים לאחר מכן, כשהייתי חוקר

למה כל כך הרבה גברים שחורים

אובחנו כחולים בסכיזופרניה,

פי שישה מאשר מה שמצופה,

לא הופתעתי לשמוע את הפסיכיאטר אומר,

"אנשים שחורים הם מלומדים בפארנויה."

ואני תוהה מה 'עין שקית' יסיק מכך.

ועכשיו, גם לי היה ילד בן 10,

והסבתי את תשומת ליבי ל'עין שקית'

והלכתי לחפש אותו.

הוא היה עדיין בלוטון, עכשיו כבר בן 82,

ולא ראיתי אותו כבר כ 30 שנה.

וכשהוא פתח את הדלת,

ראיתי אדם כזה קטן, עם עיניים מחייכות,

והוא חייך, ומעולם לא ראיתי אותו מחייך.

מאוד התבלבלתי מזה.

אבל התישבנו, והיה עימו
חבר קריביאני,

והם דיברו על דברים עברו,

ואבי היה מסתכל עלי,

והוא הסתכל עלי כאילו אני

אעלם באורך פלא כשם שהופעתי.

והוא פנה לחברו ואמר,

"לילד הזה ולי יש חיבור עמוק, עמוק מאוד,

חיבור עמוק מאוד."

אבל אני מעולם לא הרגשתי אותו.

אם היה דופק, הוא היה מאוד חלש

או אפילו לא קיים.

וכמעט והרגשתי שבמהלך האיחוד הזה

כמו נמצאתי באודישן לתפקיד הבן של אבי.

כשהספר יצא לאור,

הוא קיבל ביקורות יפות בעיתונים,

אבל העיתון הפופולרי 
בלוטון הוא לא הגארדיאן,

אלא חדשות לוטון,

וחדשות לוטון פרסם כותרת על הספר,

"הספר שאולי ירפא ניתוק בן 32 שנה."

והבנתי שזה עלול ליצג גם

את הפער והנתק בין דור אחד לזה שבא אחריו,

בין אנשים כמוני לבין אלו מהדור של אבי,

אבל אין מסורת בחיים הקאריביים

של ספרי זכרונות או ביוגרפיות.

המסורת היא שאתה לא מדבר על עניינים 
פרטיים בפומבי.

אבל אני שמחתי על הכותרת, דווקא חשבתי 
לעצמי, כן,

ישנה אפשרות שזה

יצית שיחות שלעולם לא ערכנו עד כה.

זה יסגור את פער הדורות, אולי.

זה יכול להיות הכלי לתיקון.

ואפילו התחלתי להרגיש שהספר הזה

אולי יראה בעיני אבי

כמעשה של מסירות הבן.

טיפש מסכן שמשלה את עצמו.

"שקית עין" הרגיש עקוץ ממה שהוא הרגיש

כאוורור כל חסרונותיו לעיני הציבור.

הוא נעקץ מהבגידה שלי,

והוא הלך לעיתונים יום אחרי

ודרש תגובה,

והוא קיבל אותה דרך הכותרת

" 'עין שקית' נושך בחזרה."

ומדובר היה בשיחזור מהבהב של הבגידה שלי.

לא הייתי בנו יותר.

הוא ראה זאת בדמיונו איך שמו

נגרר בבוץ, והוא לא היה מוכן להרשות זאת.

הוא היה חייב להחזיר את כבודו, 
וזה מה שהוא עשה,

ובהתחלה, למרות שהייתי מאוכזב,

גדלתי להעריץ את העמדה הזו.

הייתה עדיין אש שזרמה בעורקיו,

אפילו שהיה כבר בן 82.

ואם המחיר היה שנחזור

לעוד 30 שנה של שתיקה,

כמו שאבי היה אומר, "אם כך, אז זה כך."

ג'אמייקנים יגידו לכם שאין דברים כאלו כמו 
עובדות,

יש רק גרסאות.

אנחנו נספר לעצמנו את הגרסא של הסיפור

שאיתה אנחנו מסוגלים לחיות הכי טוב.

כל דור בונה אידיאל

שהוא אינו מעוניין או לפעמים אינו יכול

לפרק,

אבל בכתיבת הגרסא שלי, הסיפור

החל להשתנות,

והוא היה מנותק ממני.

איבדתי את שנאתי לאבי.

כבר לא רציתי שהוא ימות או לרצוח אותו,

והרגשתי חופשי,

הרבה יותר חופשי משהרגשתי אי פעם.

ואני תוהה האם החופשיות הזו

יכולה לעבור אליו.

באיחוד הראשוני ההוא,

היכה בי הרעיון שיש לי

מעט מאוד תמונות של עצמי

כילד צעיר.

זוהי תמונה שלי,

בן תשעה חודשים.

בתמונה המקורית,

אני מורם על ידי אבי, 'עין שקית',

אך כשהורי נפרדו, אימי

הוקיעה אותו מכל נבכי חיינו.

היא לקחה זוג מספריים וחתכה
אותו מכל תמונה,

ובמשך שנים, אמרתי לעצמי 
שהאמת של התמונה הזו

היא שאתה לבד,

אתה חסר תמיכה.

אבל ישנה דרך אחרת להסתכל על התמונה הזו.

זוהי תמונה שיש לה את הפוטנציאל

לאיחוד,

פוטנציאל להתאחד עם אבי,

ובכמיהתי להיות מוחזק על ידי אבי,

אני החזקתי אותו לכיוון האור.

באיחוד הראשוני ההוא,

היו רגעים מאוד מביכים ולחוצים,

וכדי להפיג את המתח,

החלטנו לצאת להליכה.

ובזמן שהלכנו, היכה בי

שאני שבתי להיות הילד

אפילו שעכשיו כבר הייתי יותר גבוה מאבי.

הייתי גבוה מאבי במעל ל 30 סנטימטרים.

הוא עדיין היה האיש הגדול,

והשתדלתי להתאים את עצמי לצעדיו.

והבנתי שהוא הולך

כאילו הוא עדיין הינו תחת פיקוח,

אבל הערצתי את הליכתו.

הוא הלך כמו גבר

הנמצא בצד המפסיד של גמר 
גביע הפוטבול

העולה במדרגות כדי לאסוף
את מדליית ההשתתפות שלו.

היה כבוד בתבוסה.

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)