האם יש משהו מיוחד בבני-אדם?
יש.
אנו היצורים היחידים שיש להם
סנטימנטים מוסריים המפותחים במלואם.
אנו אובססיביים לגבי מוסריות בתור יצורים חברתיים.
יש לנו צורך לדעת מדוע אנשים עושים את מה שהם עושים.
אני אישית אובססיבי לגבי מוסריות.
הכל קרה בגלל אישה זו,
הנזירה מארי מאראסטלה,
הידועה גם כאימי.
כשוליית כומר, שאפתי הרבה קטורת,
ולמדתי לומר ביטויים בלטינית,
אבל היה לי גם זמן לחשוב
אם המוסריות הנעלה של אימי
מתאימה לכל אחד.
הבחנתי שאנשים שהיו מאמינים או לא מאמינים
היו אובססיביים כלפי מוסריות באותה מידה.
חשבתי שקיים אולי בסיס גשמי
כלשהו להחלטות מוסריות.
אבל רציתי להבין יותר מאשר סתם לומר
שמוחנו הופך אותנו למוסריים.
ברצוני לדעת אם קיימת כימיה של מוסר.
ברצוני לדעת
אם קיימת מולקולת מוסר.
לאחר 10 שנות ניסויים,
מצאתי אותה.
תרצו לראותה? הבאתי איתי כמה.
מזרק קטן זה
מכיל את מולקולת המוסר.
(צחוק)
היא נקראת אוקסיטוצין.
אוקסיטוצין היא מולקולה פשוטה ועתיקה
הנמצאת רק אצל יונקים.
בחולדות, היא נודעה ככזו
הגורמת לאימהות לדאוג לצאצאיהן,
ובכמה יצורים אחרים,
היא יצרה סובלנות בין מכרסמים.
אבל אצל בני-אדם, היא רק היתה ידועה
ככזו המסייעת ללידה והנקת שדיים,
והמשתחררת אצל שני המינים במהלך יחסי-מין.
לכן צץ אצלי הרעיון שאוקסיטוצין עשויה להיות מולקולת המוסר.
עשיתי מה שרובנו עושים -- סיפרתי עליה לעמיתיי.
אחד מהם אמר לי,
"פול, זה הרעיון הכי טפשי בעולם.
זו אך ורק מולקולה של נשים.
לא יכול להיות שהיא חשובה כל-כך."
אבל עניתי,"גם מוחות של גברים מייצרים אותה.
חייבת להיות לכך סיבה."
אבל הוא צדק, זה אכן היה רעיון טפשי.
אבל זו היתה טעות הניתנת לבדיקה.
במילים אחרות, חשבתי שאוכל לתכנן ניסוי
כדי לבדוק אם אוקסיטוצין הופכת אנשים למוסריים.
אבל התברר שזה לא קל.
קודם כל, אוקסיטוצין היא מולקולה ביישנית.
רמות הבסיס קרובות לאפס
ללא גירוי כלשהו שיגרום לשיחרורה.
וכאשר היא נוצרת, זמן מחצית החיים
שלה 3 דקות, והיא מתפרקת במהירות בטמפ' חדר.
לכן בניסוי זה, היה צריך לגרום להתפרצות של אוקסיטוצין,
ללכוד אותה מהר ולשמרה קרה.
חשבתי שאוכל לבצע זאת.
למזלי, אוקסיטוצין נוצרת
במוח ובדם,
כך שיכולתי לבצע ניסוי זה מבלי ללמוד נוירוכירורגיה.
ואז היה עליי למדוד מוסריות.
להתעסק עם המוסריות ב-'ה' הידיעה זו משימה כבירה.
לכן התחלתי בקטן.
חקרתי מידה טובה אחת:
אמינות.
מדוע? הראתי בתחילת שנות האלפיים
שמדינות שיש בהן יותר אנשים אמינים
הן יותר משגשגות.
במדינות אלו, יש יותר עיסקאות כלכליות
ונוצר בהן יותר עושר
אשר מפחית את העוני.
לכן בגדול מדינות עניות הן מדינות בעלות אמינות נמוכה.
לכן אם אני מבין את כימיית האמינות,
אני עשוי לסייע בהפחתת עוני.
אבל אני גם סקפטי.
איני רוצה סתם לשאול אנשים אם הם אמינים.
במקום זה אני משתמש
בגישת ג'רי מגוואייר במחקר זה.
אם אתה כזה מוסרי,
תראה לי את הכסף.
מה שאנו עושים במעבדה זה לפתות אנשים
באמצעות מידה טובה ומידה מגונה בשימוש בכספם.
אראה לכם כיצד אנו עושים זאת.
אנו מגייסים כמה אנשים בשביל הניסוי.
כולם מקבלים 10 דולר אם הם באים.
נותנים להם המון הוראות ואף פעם אנו לא מרמים אותם.
אחר-כך אנו יוצרים איתם זוגות בעזרת מחשב.
בכל זוג אדם אחד מקבל הודעה האומרת,
"האם אתה מוכן לוותר על חלק מ-10 הדולר
שהרווחת בגלל שבאת לכאן
ולהעבירם למישהו אחר במעבדה?"
העניין הוא שאי-אפשר לראותם,
אי-אפשר לדבר איתם.
עושים זאת רק פעם אחת.
כעת, כל מה שנותנים
מוכפל פי 3 בידיו של אדם אחר.
אתה תהפוך אותו ליותר עשיר.
אחר מקבל הודעת מחשב האומרת
שאדם מסויים שלח לך סכום כסף.
האם ברצונך לשמור את הכל,
או שאתה רוצה לשלוח חלק בחזרה?
חישבו רגע על ניסוי זה.
יושבים על הכיסאות הקשים הללו במשך שעה וחצי.
איזה מדען משוגע תוקע לך מחט בזרוע
ונוטל 4 שפופרות של דם.
ועכשיו מבקשים ממך לוותר על הכסף ולהעבירו למישהו זר?
זו היתה לידתה של כלכלת הערפדים.
תחליט ותן לי קצת מדמך.
כלכלנים ניסיוניים
הריצו ניסוי זה ברחבי העולם,
ובסכומים הרבה יותר גבוהים,
והמסקנה הרווחת היתה
שהצעד מהאדם הראשון לשני היה צעד של אמון,
וההעברה מהאדם השני בחזרה לראשון
ביטאה אמינות.
אבל למעשה הכלכלנים היו נבוכים
מול השאלה מדוע האדם השני בכלל מחזיר סכום כלשהו.
הם הניחו שכסף זה דבר טוב,
אז מדוע לא להשאירו אצלך?
לא זה מה שאנו מצאנו.
מצאנו ש-90 אחוז ממקבלי ההחלטות הראשונים העבירו כסף,
ומאלה שקיבלו את הכסף,
95 אחוז החזירו חלק ממנו.
אבל מדוע?
על-ידי מדידת אוקסיטוצין
מצאנו שככל שהאדם השני קיבל יותר כסף,
כך מוחו ייצר יותר אוקסיטוצין,
וככל שהיה יותר אוקסיטוצין,
כך הוא החזיר יותר כסף לראשון.
על-כן יש לנו ביולוגיה של אמינות.
אבל רגע אחד. מה לא בסדר בניסוי זה?
שני דברים.
אחד זה ששום דבר בגוף לא קורה לבדו.
לכן מדדנו 9 מולקולות אחרות אשר מגיבות עם אוקסיטוצין,
אבל לא היתה להן השפעה.
הדבר השני הוא
שעדיין היה זה רק קשר לא-ישיר
בין אוקסיטוצין ואמינות.
לא ידעתי בביטחון מוחלט
שאכן אוקסיטוצין גורמת לאמינות.
לכן ידעתי שבשביל הניסוי
אצטרך לחדור למוח
ולהשפיע ישירות על אוקסיטוצין.
השתמשתי בהכל מלבד במקדחה
כדי להחדיר אוקסיטוצין למוחי שלי.
וגיליתי שאפשר לעשות זאת
בעזרת משאף אף.
ביחד עם עמיתים בציריך
שמנו 200 איש על אוקסיטוצין או תרופת-דמה,
ערכנו את אותו ניסוי של אמון עם כסף,
ומצאנו שאלה עם האוקסיטוצין, לא רק שהפגינו יותר אמון,
אלא שקיבלנו יותר מפי-2 אנשים
אשר העבירו את כל כספם לאחר --
וכולם ללא שינוי שבמצב רוחם או הכרתם.
אז אוקסיטוצין היא מולקולת האמון,
אבל האם היא מולקולת המוסר?
בעזרת משאף האוקסיטוצין,
ערכנו עוד ניסויים.
הראנו שהחדרת אוקסיטוצין
מגבירה נדיבות
בהעברות כסף חד-צדדיות
ב-80 אחוז.
הראנו שהיא מגדילה
תרומות לצדקה ב-50 אחוז.
גם חקרנו דרכים להעלאת רמת
אוקסיטוצין שלא באמצעות תרופות.
זה כולל מסג',
ריקוד ותפילה.
כן, אימי שמחה בגלל התפילה.
ובכל פעם שמעלים את רמת האוקסיטוצין,
אנשים פותחים את ארנקיהם
בחפץ-לב וחולקים את כספם עם זרים.
אבל מדוע הם עושים זאת?
מה התחושה כאשר
המוח מוצף באוקסיטוצין?
כדי לחקור שאלה זו, ערכנו ניסוי
בו אנשים צפו בסרט
של אב ובנו בן הארבע,
כאשר לבנו היה סרטן מוח סופני.
לאחר שהם צפו בסרט, ביקשנו מהם לדרג את תחושותיהם
ולקחנו דגימות דם לפני ואחרי כדי למדוד אוקסיטוצין.
השינוי באוקסיטוצין ניבא נכון
את תחושות ההזדהות הרגשית שלהם.
זוהי ההזדהות הרגשית שגורמת לנו
להתחבר לאנשים אחרים.
זוהי ההזדהות הרגשית שגורמת לנו לעזור לאנשים אחרים.
זוהי ההזדהות הרגשית שהופכת אותנו למוסריים.
רעיון זה אינו חדש.
פילוסוף לא ידוע בזמנו, אדם סמית,
כתב ספר ב-1759
הנקרא "תאוריית רגשות המוסר".
בספר זה, סמית טען
שאנו יצורים מוסריים, לא בגלל סיבה היורדת מלמעלה
אלר בגלל סיבה העולה מלמטה.
הוא טען שאנו יצורים מוסריים,
לכן אנו שותפים לרגשות של אחרים.
לכן אם אני עושה משהו שכואב לאחר, אני מרגיש את הכאב.
לכן אני נוטה להימנע מזה.
אם אני עושה משהו שמשמח אותך, אני זוכה להשתתף בשמחתך.
לכן אני נוטה לעשות מעשים כאלה.
זה אותו אדם סמית ש-17 שנים אחר-כך
יכתוב ספר בשם "העושר של מדינות" --
המסמך המייסד של כלכלה.
אבל למעשה הוא היה פילוסוף של מוסר,
והוא צדק אודות מדוע אנו מוסריים.
אני רק מצאתי את המולקולה שמאחורי זה.
אבל חשוב להכיר את המולקולה,
מכיוון שהיא מספרת לנו כיצד לעורר התנהגות זו
ומה מכבה אותה.
במיוחד, היא מספרת לנו
מדוע אנו נתקלים באי-מוסריות.
לכן כדי לחקור אי-מוסריות,
נחזור לשנת 1980.
אני עובד בתחנת דלק
בפאתי סנטה-ברברה, קליפורניה.
ואני אומר לכם שאם יושבים כל היום
בתחנת דלק, רואים הרבה מוסריות ואי-מוסריות.
באחר-הצהריים של יום ראשון, אדם נכנס אליי לתא
עם תיבת תכשיטים יפה.
פותח אותה ובפנים יש מחרוזת פנינים.
הוא אומר, "הייתי בשירותי גברים.
מצאתי את זה. מה לדעתך עליי לעשות איתה?"
"איני יודע, תן אותה למחלקת אבידות."
"אבל היא שווה הרבה.
עלינו למצוא את בעליה." הסכמתי איתו.
בעודנו מנסים להחליט מה לעשות,
הטלפון מצלצל.
אדם מדבר בהתרגשות ואמר,
"הייתי בתחנת הדלק לא מזמן,
וקניתי תכשיט בשביל אשתי ואיני מוצא אותו."
שאלתי, "שרשרת פנינים?" "כן."
"אז מישהו מצא אותה."
"וואו, הצלת את חיי. קח את מס' הטלפון שלי.
תגיד לו להמתין חצי שעה.
אגיע לשם ואתן לו 200 דולר כפרס."
אמרתי לאותו אדם, "תירגע.
תקבל פרס שמן. הרווחת."
הוא ענה, "איני יכול לעשות זאת.
יש לי ריאיון עבודה בגאלנה בעוד 15 דקות,
אני צריך את העבודה, אני חייב ללכת."
שוב הוא שאל אותי, "מה לדעתך עלינו לעשות?"
לא היה לי מושג. ס"ה הייתי תלמיד תיכון.
אז אמרתי, "אשמור אותה בשבילך."
הוא ענה, "היית מאוד נחמד, בוא נתחלק בפרס."
אמסור לך את השרשרת, תן לי 100 דולר,
וכאשר הבעלים יבוא...."
אתם מבינים. עבדו עליי.
זוהי תרמית קלאסית הנקראת מלכודת לפתי,
ואני הייתי הפתי.
הדרך בה התרמית פועלת
היא לא באמצעות לגרום לקורבן להאמין ישירות בנוכל,
אלא שהנוכל רק מראה לקורבן כאילו הוא מאמין בו.
כעת אנו יודעים מה קורה.
מוח הקורבן משחרר אוקסיטוצין,
והוא פותח את ארנקו ונותן את כספו.
אז מי הם האנשים אשר מפעילים
בעורמה את מערכות האוקסיטוצין שלנו?
לאחר בדיקת אלפי אנשים מצאנו
ש-5 אחוז מהאוכלוסיה
אינם משחררים אוקסיטוצין תחת גירוי.
גם אם מאמינים להם, מוחותיהם לא משחררים אוקסיטוצין.
אם כסף נמצא על השולחן, הם שומרים את כולו לעצמם.
במעבדה שלי קיים ביטוי טכני לאנשים כאלו.
אנו קוראים להם ממזרים.
(צחוק)
אלה לא אנשים שנרצה לשתות עימם בירה.
יש להם תכונות רבות של פסיכופתים.
יש דרכים בהן ניתן לדכא את המערכת הזו.
אחת מהן היא גידול וטיפוח בלתי הולמים.
בדקנו נשים שעברו ניצול מיני,
ומחציתן לא משחררות אוקסיטוצין תחת גירוי.
דרושים גידול וטיפוח מספקים
כדי שמערכת זו תתפתח כראוי.
גם מתח נפשי גבוה מדכא אוקסיטוצין.
כולנו מכירים את זה שכאשר אנחנו מתוחים,
איננו במיטבנו.
יש דרך נוספת בה אוקסיטוצין מדוכא והיא מעניינת --
באמצעות פעולת טסטוסטרון.
לכן בניסויים החדרנו טסטוסטרון לגברים.
ואז במקום להתחלק עם כספם,
הם הפכו לאנוכיים.
אבל מעניין שגברים בעלי טסטוסטרון גבוה
גם נוטים יותר להשתמש בכספם
כדי להעניש אחרים על היותם אנוכיים.
(צחוק)
תחשבו על זה. זה אומר שהביולוגיה שלנו מכילה
את היין-והיאנג של המוסריות.
יש לנו אוקסיטוצין המחבר אותנו לאחרים,
הגורם לנו להרגיש את מה שמרגישים האחרים.
ויש לנו גם טסטוסטרון.
לגברים יש פ-10 יותר טסטוסטרון לעומת נשים.
לכן גברים מתנהגים כך יותר מנשים --
יש לנו טסטוסטרון שגורם לנו לרצות להעניש
אנשים המתנהגים בחוסר מוסריות.
אין לנו צורך באלוהים או בממשלה
שיגידו לנו מה לעשות. זה הכל בתוכנו.
אולי אתם תוהים:
כל אלה ניסויי מעבדה נחמדים,
אבל האם הם נכונים בחיים האמיתיים?
גם אני חשבתי על זה.
לכן יצאתי החוצה
לבדוק אם זה תקף בחיינו היומיומיים.
בקיץ שעבר, נכחתי בחתונה בדרום אנגליה.
200 איש ואישה היו באחוזה ויקטוריאנית יפהייפיה.
לא הכרתי אף אחד שם.
נסעתי ברכב שכור.
שלפתי צנטריפוגה וקרח יבש
ומחטים וצינוריות.
לקחתי דם מהחתן והכלה
ומהנוכחים במסיבה, המשפחה וחברים
לפני ומייד אחרי שבועות האמונים.
(צחוק)
ואתם יודעים מה?
חתונות גורמות לשיחרור אוקסיטוצין,
אבל הן עושות זאת בדרך מאוד ייחודית.
מי המרכז של המערכת שנקראת חתונה?
הכלה.
אצלה היה שיחרור אוקסיטוצין הכי גבוה.
מי אוהב חתונה כמעט כמו הכלה?
האמא שלה.
האמא שלה היתה במקום השני.
אחר-כך האבא של החתן, החתן,
המשפחה ובסוף החברים --
מסתדרים סביב הכלה
כמו כוכבי-לכת סביב השמש.
לכן אני חושב שזה אומר לנו שיצרנו טקס
המחבר אותנו לזוג החדש,
מחבר אותנו רגשית.
למה? מפני שאנו צריכים שהם יצליחו ברבייה
כדי להמשיך את הזרע.
הייתי גם מודאג שמה ניסויי האמינות עם סכומי הכסף הקטנים
לא באמת דלו כמה באמת אנו סומכים בחיינו על זרים.
לכן למרות שיש לי פחד גבהים,
קשרתי את עצמי לאדם אחר
וצנחתי ממטוס בגובה 4 ק"מ.
נטלתי דגימות מדמי לפני ואחרי,
והיתה אצלי קפיצה אדירה באוקסיטוצין.
קיימות כל-כך הרבה דרכים לתקשר עם אנשים.
לדוגמא, באמצעות רשתות חברתיות.
ממש ברגע זה אנשים רבים מצייצים בטוויטר.
לכן בדקנו את התפקיד שממלאות רשתות חברתיות
ומצאנו שהשימוש ברשת חברתית
יצר עליה באוקסיטוצין במספר בעל שתי ספרות.
ערכתי ניסוי כזה לאחרונה בעבור רשת שידור קוריאנית.
השתתפו בו הכתבים והמפיקים שלהם.
אחד מהם, בטח היה בן 22,
היתה אצלו קפיצה של 150 אחוז באוקסיטוצין.
זה מדהים; לאף אחד אין דבר כזה.
הוא נהג לשהות ברשת חברתית בזמנו הפנוי.
כאשר כתבתי את הדו"ח בשביל הקוריאנים,
אמרתי, "תראו, איני יודע מה אדם זה עושה,"
אבל שיערתי לעצמי שהוא בקשר עם אימו או חברתו.
הם בדקו. הוא היה בקשר
עם חברתו באמצעות דף הפייסבוק שלה.
הנה לכם. זה קשר.
יש המון דרכים שאנו יכולים לתקשר עם אנשים אחרים,
ונראה שזה דבר אוניברסלי.
לפני שבועיים,
רק חזרתי מפפואה גינאה החדשה
בה הלכתי לאזור הררי --
שבטים מאוד מבודדים של חקלאים
החיים כמו שחיו לפני 1000 שנה.
היו להם 800 שפות שונות באזור זה.
הם האנשים הכי פרימיטיביים בעולם.
וגם הם משחררים אוקסיטוצין.
כך שאוקסיטוצין מחבר אותנו לאנשים אחרים.
אוקסיטוצין גורם לנו להרגיש מה אחרים מרגישים.
זה כל-כך קל לגרום למוחות של אנשים
לשחרר אוקסיטוצין.
אני יודע כיצד לעשות זאת,
והדרך החביבה עליי לעשות את זה, שהיא גם הקלה ביותר.
אראה לכם אותה.
בוא, תן לי חיבוק.
(צחוק)
הנה ככה.
(מחיאות כפיים)
לכן חיבתי לחיבוקים גרמה לי
לזכות בכינוי "ד"ר אהבה".
אני שמח לחלוק קצת אהבה עם העולם,
זה נהדר,
אבל הנה המרשם שלכם מ"ד"ר אהבה":
8 חיבוקים ביום.
מצאנו שאנשים המשחררים יותר אוקסיטוצין
הם יותר מאושרים.
הם יותר מאושרים
כי יש להם יחסים יותר טובים מכל הסוגים.
"ד"ר אהבה" אומר 8 חיבוקים ביום.
8 חיבוקים ביום -- ותהיו יותר מאושרים
והעולם יהפוך למקום יותר טוב.
כמובן, אם אם אינכם אוהבים לגעת באנשים, אני תמיד יכול לתחוב לכם את זה לאף.
(צחוק)
תודה.
(מחיאות כפיים)