(מוסיקה)
[סנסקריט]
זהו שיר הלל לאלילה האם,
שרובנו בהודו לומדים בתור ילדים.
למדתי אותו בגיל ארבע
על ברכי אימי.
באותה שנה היא ערכה לי היכרות עם הריקוד.
וכך התחיל
המפגש שלי עם מחול קלאסי.
מאז -- וכבר ארבעה עשורים --
התאמנתי עם הטובים ביותר בתחום,
הופעתי מסביב לעולם,
לימדתי צעירים ומבוגרים,
יצרתי, שיתפתי פעולה,
עסקתי בכוריאוגרפיה,
וארגתי שטיח נרחב
של אמנותיות, הישגים ותארים.
היהלום שבכתר היה בשנת 2007,
כאשר קיבלתי את התואר האזרחי
הרביעי בחשיבותו במדינה הזו, הפדמשרי,
על תרומתי לאומנות.
(מחיאות כפיים)
אבל כלום, כלום לא הכין אותי
למה שעמדתי לשמוע
באחד ביולי, 2008,
שמעתי את המילה "קרצינומה".
כן, סרטן השד.
בעודי יושבת המומה במשרדו של הרופא שלי,
שמעתי מילים אחרות
"סרטן", "שלב", "דרגה".
עד אז, סרטן היה המזל
של החברה שלי,
על במה (אנגלית: גם שלב) הופעתי,
ודרגות (ציונים) היו מה שקיבלתי בבית הספר.
באותו יום, הבנתי
שיש לי שותף בלתי רצוי
ובלתי מוזמן בחיי.
כרקדנית,
אני מכירה את תשעת הבעות הפנים של הנווראסאס:
זעם, אומץ,
גועל, הומור
ופחד.
חשבתי שידעתי מהו פחד.
באותו יום, למדתי מהו פחד.
בעודי מתגברת על הזוועה
ועל התחושה המוחלטת של אובדן שליטה,
הזלתי דמעות רבות
ושאלתי את בעלי היקר, ג'יינט.
אמרתי, "זהו זה? זהו סוף הדרך?
הזהו סופו של הריקוד שלי?"
והוא, נשמה חיובית שכמותו,
אמר, "לא, זוהי רק הפוגה,
הגופה לזמן הטיפול,
ואת תשובי לעשות מה שאת עושה הכי טוב."
אז הבנתי
שאני שחשבתי שיש לי שליטה מוחלטת על חיי,
יכולתי לשלוט רק על שלושה דברים:
החשיבה שלי, המחשבה שלי --
המראות שהמחשבות האלה יצרו --
והפעולות שנובעות מכך.
אז הנה אני מתבוססת
בסבך רגשי
ודכאון ומה שתרצו,
בעוצמת המקרה,
עם רצון להתקדם אל מקום של ריפוי, בריאות ואושר.
רציתי ללכת מהיכן שהייתי
אל היכן שרציתי,
ולכך הייתי זקוקה למשהו.
הייתי זקוקה למשהו שימשוך אותי החוצה מכל זה.
אז ייבשתי את דמעותיי,
והצהרתי בפני העולם כולו ...
אמרתי, "הסרטן הוא רק דף אחד בחיי,
ולא אאפשר לדף הזה להשפיע על שאר חיי."
הצהרתי גם בפני העולם כולו
שאתגבר על זה,
ולא אתן למחלה לגבור עלי.
אבל כדי ללכת מהיכן שהייתי
להיכן שרציתי,
הייתי זקוקה למשהו.
נזקקתי לדימוי, לעוגן,
ליתד,
עליו אוכל לקבע את התהליך,
כדי שאוכל ללכת משם.
ומצאתי זאת במחול שלי,
המחול שלי, החוזק שלי, כוחי, תשוקתי,
מטרת חיי.
אבל זה לא היה קל.
האמינו לי, זה בהחלט לא היה קל.
איך שומרים על שמחת חיים
כאשר את הופכת מיפה
לקירחת בשלושה ימים?
איך את לא מתייאשת
כאשר, עם גוף הרוס מכימותרפיה,
טיפוס בגרם מדרגות בודד היה עינוי מוחלט,
למישהי כמוני שיכלה לרקוד במשך שלוש שעות?
איך את לא מוכרעת
על ידי הייאוש והסבל שבדבר?
כל מה שרציתי לעשות היה להצטנף וליבב.
אבל שבתי ואמרתי לעצמי שפחד ודמעות
הן לא אפשרות בשבילי.
אז גררתי את עצמי לסדנת המחול שלי,
גוף, מחשבה ורוח, כל יום לסדנת המחול שלי,
וכל מה שלמדתי
כשהייתי בת ארבע, מחדש,
עבדתי מחדש, למדתי מחדש, קיבצתי מחדש
הכאבים היו עזים מנשוא, אבל עשיתי זאת.
קשה.
התרכזתי בצעדי הריקוד שלי,
בצורניות הריקוד,
בשירה ובדימוי
ובפילוסופיה של המחול עצמו.
ולאט לאט, יצאתי
מהמצב הנפשי האומלל הזה.
אבל הייתי צריכה דבר נוסף.
הייתי צריכה משהו כדי ללכת את הצעד הנוסף.
ומצאתי את זה בדימוי
שלמדתי מאמי כשהייתי בת ארבע.
הדימוי מאהישאזורה מרדהיני,
של דורגה.
דורגה, האלה-האם, חסרת המורא,
נוצרה ע"י האלים ההינדים.
דורגה, קורנת, מעוטרת, יפה,
18 הזרועות שלה
מוכנות ללחימה,
ברוכבה על האריה שלה
אל שדה הקרב כדי להשמיד את מאהישסור.
דורגה, התגלמות
כח היצירה הנשי,
או שקטי.
דורגה, חסרת המורא.
הפכתי את הדמות של דורגה
וכל תכונה וניואנס שלה
לשלי.
מועצמת על ידי הסימבוליות של המיתוס
והלהט באימונים שלי,
הפכתי את המחול שלי לחד כלייזר.
חדות לייזר שכזו
שרקדתי כמה שבועות אחרי ניתוח.
רקדתי בזמן מחזורי כימותרפיה והקרנות,
למורת רוחו של האונקולוג שלי.
רקדתי בין מחזורי כימותרפיה והקרנות
והצקתי לו כדי שיתאים אותם
ללוח זמני ההופעות שלי.
מה שעשיתי
היה להפסיק להתרכז בסרטן
ולהתרכז במחול שלי.
כן, הסרטן היה רק דף אחד בחיי.
הסיפור שלי
הוא סיפור של התגברות על עיכובים,
מכשולים ואתגרים
שהחיים מציבים בפנייך.
הסיפור שלי הוא כח המחשבה.
הסיפור שלי הוא כח הבחירה.
הוא כוח המיקוד.
הוא הכח להביא את עצמנו
להתרכז במשהו כה מחייה,
כה מניע,
שאפילו משהו כמו סרטן נהיה משני.
הסיפור שלי הוא כח הדימוי.
הוא כוח התדמית.
שלי היתה זו של דורגה,
דורגה חסרת המורא.
היא גם נקראה סימהאנאדיני,
זו אשר רכבה על האריה.
כאשר רכבתי החוצה,
כאשר רכבתי על הכח הפנימי שלי,
החסינות הפנימית שלי,
חמושה כפי שאני במה שתרופות יכולות לספק
והמשכתי בטיפולים,
בעודי רוכבת אל שדה הקרב של הסרטן,
מבקשת מהתאים הסוררים שלי להתנהג כשורה,
אני רוצה לקבל הכרה, לא כניצולת הסרטן,
אלא ככובשת הסרטן.
אני מציגה בפניכם קטע מהמופע הזה
"סימהאנדיני".
(מחיאות כפיים)
(מוסיקה)
(מחיאות כפיים)