(דוברת נשית) אני מופנמת ואני אוהבת את זה
ואני לא לבד.
מופנמים יש בכל מקום.
והגישה השקטה שלנו לחיים,
הצורך שלנו בזמן בודד אינו פגם.
זוהי מתנה.
אך כאדם מופנם, קשה לזהות איזה אדם נפלא אתה.
העולם מרגיש כמו מקום שמתגמל מוחצנים.
בו להיות קולני נחשב בטעות לביטחון ושמחה.
במקום שלכולם יש מה לומר, ואף אחד לא מקשיב.
עולם של משרד פתוח, מסיבות רשת ואנשי מפתח.
למדברים ברכות , קל מאד להרגיש לא שייכים.
בילדותי , נבלעתי ברקע.
חשבו שיש לי מעט לומר,
או פשוט לא אוהבת אנשים, אבל זה לא היה נכון
פעמים רבות אנשים חושבים שמופנמים הם בישנים
או לא חברותיים, אבל אלה הן תפיסות מוטעות.
מופנמים כמו כל אחד אחר, יכולים לחבור בכיף.
אבל, בפעילות שממלאת את המוחצנים באנרגיה,
המופנים זקוקים להטענה מחודשת הרחק מההמון.
יש תאוריה מדעית התומכת בזה.
יש שני כימיקלים חשובים במוחותינו,
דופמין ואצטילכולין.
הדופמין, זו מכת אנרגיה ואומץ לפגוש זרים.
ונותן הרגשה נהדרת למוחצנים.
אבל, המופנמים רגישים יותר לדופמין
ומהר מאד המצב עובר להיות גירוי יתר.
לכן אנו מעדיפים הפעלת רגשות איטית יותר.
כשמוחיינו משחרר אציטילכולין.
זה קורה כשאנחנו מתרכזים, קוראים ומתמקדים ,
זה מביא לנו הרגשת רוגע, עירנות ונינוחות.
אבל לעיתים רחוקות קשר עם המוחצנים.
ברור , שכמו כל דבר אחר, זה גרף משתנה.
אפשר לנטות לצד זה או אחר או מעט משניהם.
המוכר כ "אמביברט" תערובת של שני הטיפוסים.
כעת אני מבינה את עצמי טוב יותר.
ואני אסירת תודה להיותי כזו.
במקום למלא את החלל בשיחות חולין.
ע"י הקשבה בסבלנות ושימוש במילים עם משמעות.
יש לי מעט חברים, אבל הקשר ביננו עמוק
אני אוהבת לבלות זמן עם עצמי.
זה המקום בו הכאוס של יום ארוך נרגע.
אני יכולה להקשיב ולהתייחס למחשבותי.
וסוף כל סוף להתחבר לעצמי שלי.
אם אחרי זה...אני מוכנה לחלוק עם העולם שוב.