נהגתי לחשוב
שכל תכלית החיים היתה למצוא אושר.
כולם אמרו שהדרך לאושר היא הצלחה,
אז חיפשתי אחר העבודה האידיאלית,
אחר החבר המושלם הזה, הדירה היפה הזו.
אבל במקום להרגיש אי פעם מסופקת,
חשתי שאני חרדה ונסחפת.
ואני לא הייתי לבד; החברים שלי --
גם הם נאבקו עם זה.
בסופו של דבר, החלטתי ללמוד
לקראת תואר בבית ספר לפסיכולוגיה חיובית
כדי ללמוד מה באמת גורם לאנשים
להיות מאושרים.
אבל מה שגיליתי שם שינה את חיי.
הנתונים הראו שרדיפה אחרי האושר
יכולה לגרום לאנשים להיות אומללים.
ומה שבאמת הדהים אותי היה:
העליה בשיעור ההתאבדות בעולם,
ובאמריקה הוא הגיע לשיעור הגבוה
ביותר מזה 30 שנה.
על אף שבאופן אובייקטיבי
החיים נעשים טובים יותר
כמעט בכל רמה שעולה על הדעת,
יותר אנשים מרגישים חסרי תקווה,
מדוכאים ובודדים.
ריקנות מכרסמת באנשים,
ואינכם צריכים להיות מאובחנים כסובלים
מדיכאון קליני כדי לחוש את זה.
במוקדם או במאוחר, אני חושבת שכולנו תוהים:
האם זה כל מה שיש?
ועל פי המחקר, מה שחוזה את הייאוש הזה
הוא לא חוסר אושר.
זה מחסור במשהו אחר,
היעדר משמעות בחיים.
אבל זה העלה אצלי כמה שאלות.
האם יש יותר בחיים מאשר להיות מאושר?
ומה ההבדל בין להיות מאושר
לתחושה שיש משמעות לחיים?
פסיכולוגים רבים מגדירים אושר
כמצב של נוחות ושלווה,
לחוש טוב ברגע הנוכחי.
המשמעות, לעומת זאת היא עמוקה יותר.
הפסיכולוג הנודע מרטין זליגמן אומר
שהמשמעות באה מתחושת השייכות,
וממתן שרות למשהו מעבר לעצמכם
ומפיתוח הטוב ביותר שבתוככם פנימה.
התרבות שלנו אובססיבית לאושר,
אבל נראה לי שחיפוש משמעות
הוא הנתיב המספק יותר.
והמחקרים מראים שאנשים שבחייהם יש משמעות,
הם בעלי חוסן גדול יותר,
הם מצליחים יותר בבית הספר ובעבודה,
והם אפילו חיים זמן רב יותר.
אז כל זה גרם לי לתהות:
איך נוכל לחיות חיים משמעותיים יותר?
כדי לחקור זאת, ראיינתי מאות אנשים
במשך 5 שנים
וקראתי אלפי דפי פסיכולוגיה.
מדעי המוח, ופילוסופיה.
כשריכזתי את כל אלה יחד,
מצאתי,מה שאני מכנה, ארבעה עמודי תווך
של חיים משמעותיים.
וכל אחד מאיתנו יכול ליצור חיים של משמעות
על ידי בניית אחדים מעמודים אלה בחיינו,
או את כולם.
העמוד הראשון הוא שייכות.
שייכות נובעת מקיום מערכות יחסים
שבהם אתם מוערכים עבור מי שאתם במהותכם
ושבהם אתם מעריכים את האחרים גם כן.
אבל קבוצות, ומערכות יחסים אחדות
מספקות צורה זולה של השתייכות;
כשאתם מוערכים בשל מה שאתם מאמינים בו.
בגלל מי שאתם שונאים,
ולא בעבור מי שאתם.
שייכות אמיתית נובעת מאהבה.
היא חיה לרגעים, בין אנשים יחידיים
וזו בחירה - אתם יכולים לבחור לטפח
שייכות עם אחרים.
הנה דוגמה.
בכל בוקר, ידידי ג'ונתן קונה עיתון
מאותו מוכר, באותו רחוב בניו יורק.
אולם ,הם לא רק מבצעים עיסקה,
הם מאטים לרגע, כדי לדבר,
ולהתייחס זה לזה כבני אדם.
אבל פעם אחת לג'ונתן לא היו
המטבעות הנכונים,
והמוכר אמר.
"אל תדאג בקשר לזה"
אבל ג'ונתן התעקש לשלם,
אז הוא נכנס לחנות וקנה משהו שהוא לא הצטרך
כדי שיהיו לו מטבעות.
אבל כשהוא נתן למוכר את המטבעות,
המוכר נרתע לאחור.
הוא נעלב.
הוא ניסה לעשות משהו טוב,
אבל ג'ונתן דחה אותו.
נראה שכולנו דוחים אנשים בדרכים
קטנות כמו אלו, מבלי להבין את זה.
לי זה קורה.
אני הולכת ליד אנשים שאני מכירה
ובקושי מכירה בקיומם.
אני אבדוק את הטלפון שלי
בזמן שמישהו מדבר אלי.
מעשים אלה מפחיתים בערכם של אחרים.
הם גורמים להם להרגיש
בלתי נראים ולא ראויים.
אבל כאשר אתם מתנהלים באהבה
אתם יוצרים קשר
שמרומם כל אחד מכם.
עבור רבים, השתייכות היא המקור
החיוני ביותר של משמעות,
הקשרים האלו עם משפחה וחברים.
עבור אחרים, המפתח למשמעות
הוא העמוד השני: התכלית.
מציאת התכלית שלכם אינה אותו דבר
כמו מציאת עבודה שעושה אתכם מאושרים.
התכלית היא פחות על מה שאתם רוצים
מאשר על מה שאתם נותנים.
עובדת ממונה בבית חולים אמרה לי
שתכלית עבודתה היא ריפוי חולים.
הורים רבים אומרים לי,
"התכלית שלי היא לגדל את ילדיי".
המפתח לתכלית הוא באמצעות
נקודות החוזק שלכם כדי לשרת אחרים.
כמובן, שלרבים מאיתנו,
זה קורה במהלך העבודה.
בדרך זו אנחנו תורמים ומרגישים נחוצים.
אבל זה גם אומר שבעיות כמו התנתקות מהעבודה,
אבטלה,
תעסוקה בכוח עבודה ברמה נמוכה --
אלה אינן רק בעיות כלכליות,
הן גם בעיות קיומיות.
ללא משהו ראוי לעשות.
אנשים מתנודדים.
כמובן שאינכם חייבים
למצוא את התכלית בעבודה,
אבל התכלית נותנת לכם
משהו ששווה לחיות עבורו,
ה"מדוע" שמניע אתכם קדימה.
עמוד התווך השלישי של המשמעות
הוא גם על צעידה מעבר לעצמכם,
אבל בצורה שונה לחלוטין:
התעלות.
מצבי התעלות הם רגעים נדירים אלה
שאתם מתעלים מעל להמולה של חיי היומיום,
תחושת העצמי שלכם מתפוגגת,
ואתם מרגישים מחוברים למציאות גבוהה יותר.
עבור אדם אחד שדיברתי אתו, ההתעלות
הגיעה מהתבוננות באמנות.
עבור אדם אחר, זה היה בכנסייה.
בשבילי, אני סופרת, וזה קורה באמצעות כתיבה.
לפעמים אני מוצאת עצמי בתחום שבו אני
מאבדת כל תחושה של זמן ומקום.
חוויות התעלות אלו יכולות לשנות אתכם.
מחקר אחד גרם לתלמידים להסתכל מעלה
לצמרות עצי אקליפטוס בגובה 200 מטרים
למשך דקה אחת.
ואחר כך הם הרגישו פחות מרוכזים בעצמם,
והם אפילו התנהגו בנדיבות רבה יותר
כאשר נקרתה להם הזדמנות לעזור למישהו.
שייכות, תכלית, התעלות.
עכשיו, עמוד התווך הרביעי
של משמעות, שמצאתי,
נוטה להפתיע אנשים.
העמוד הרביעי הוא סיפור סיפורים,
הסיפור שאתם מספרים לעצמכם על עצמכם.
יצירת נרטיב מאירועי החיים שלכם
מעניק בהירות.
עוזר לכם להבין איך הפכתם להיות מי שאתם.
אבל אנחנו לא תמיד מבינים
שאנחנו מחברי הסיפורים של עצמנו
ויכולים לשנות את האופן שבו אנו
מספרים אותם.
החיים שלכם הם לא רק רשימה של אירועים.
אתם יכולים לערוך, לפרש
ולספר מחדש את הסיפור שלכם,
גם כאשר אתם מוגבלים על ידי העובדות.
פגשתי בחור בשם אמקה,
שהיה משותק, משחק כדורגל.
לאחר הפציעה, אמר אמקה לעצמו,
"החיים שלי היו נהדרים כששיחקתי כדורגל,
אבל עכשיו תסתכלו עלי ".
אנשים שמספרים סיפורים כאלה -
"החיים שלי היו טובים, עכשיו זה רע". -
נוטים להיות יותר חרדים ומדוכאים.
וכך היה אמקה במשך זמן מה.
אבל עם הזמן הוא התחיל לטוות סיפור אחר.
הסיפור החדש שלו היה,
"לפני שנפצעתי, חיי היו חסרי תכלית.
חגגתי הרבה והייתי בחור אנוכי למדי.
אבל הפציעה שלי גרמה לי להבין
שאני יכול להיות אדם טוב יותר ".
עריכה זו לסיפור שלו שינתה את חייו..
לאחר שסיפר לעצמו את הסיפור החדש,
אמקה התחיל לאמן ילדים,
והוא גילה מה היתה התכלית שלו:
לשרת אחרים.
הפסיכולוג דן מק אדמס
קורא לזה "סיפור גאולה"
שבו הרע נגאל על ידי הטוב.
הוא מצא, שאנשים שמנהלים חיים בעלי משמעות
נוטים לספר סיפורים על חייהם
שמוגדרים על ידי גאולה, צמיחה ואהבה.
אבל מה גורם לאנשים לשנות את הסיפורים שלהם?
יש אנשים שמקבלים עזרה ממטפל,
אבל אתם יכולים לעשות את זה בעצמכם, גם,
פשוט על ידי התבוננות קשובה על החיים שלכם.
איך חוויותיכם המגדירות עיצבו אתכם,
מה איבדתם, מה הרווחתם.
זה מה שאמקה עשה.
אתם לא תשנו את הסיפור שלכם בן לילה;
זה יכול לקחת שנים ולהיות כואב.
אחרי הכל, כולנו סובלים, וכולנו נאבקים.
אך אם מחבקים את הזיכרונות הכואבים
תוכלו לעורר תובנות חדשות וחוכמה
כדי למצוא את הטוב שתומך בכם.
שייכות, תכלית, טרנסצנדנטיות, סיפורים:
אלה הם ארבעת עמודי התווך של המשמעות.
כשהייתי צעירה יותר,
התמזל מזלי להיות מוקפת על ידי כל העמודים.
הורי ניהלו בית-מפגש סופי
מהבית שלנו במונטריאול
סופיות היא תרגול רוחני המזוהה
עם הדרווישים המסתחררים
והמשורר רומי.
פעמיים בשבוע היו סופים באים לביתנו
כדי למדוט, לשתות תה פרסי, ולשתף סיפורים.
התרגול שלהם כלל גם מתן שרות לכל הבריאה
באמצעות מעשים קטנים של אהבה,
ופירוש הדבר להיות אדיב
גם כאשר אנשים פוגעים בכם.
אבל זה נתן להם תכלית : לרסן את האגו.
בסופו של דבר, עזבתי את הבית ויצאתי לקולג'
וללא הארקה יומית של סופיזם בחיי,
הרגשתי תלושה.
והתחלתי לחפש את הדברים שעושים את החיים
ראויים לחיותם.
זה מה שדרבן אותי למסע הזה.
במבט לאחור, אני עכשיו מבינה
שלבית הסופי היתה תרבות אמיתית של משמעות.
העמודים היו חלק מהארכיטקטורה,
ונוכחות העמודים
עזרה לנו לחיות חיים עם עומק רב יותר.
כמובן, שאותו עיקרון חל
גם בקהילות חזקות אחרות -
הן טובות והן ורעות.
כנופיות, כתות:
אלו הן תרבויות של משמעות
שמשתמשות בעמודים
ונותנות לאנשים משהו כדי לחיות ולמות למענו.
אבל זו בדיוק הסיבה מדוע אנחנו כחברה
חייבים להציע חלופות טובות יותר.
אנחנו צריכים לבנות את העמודים האלה
בתוך המשפחות שלנו והמוסדות שלנו
כדי לעזור לאנשים להיות האני הטוב ביותר
של עצמם .
אבל כדי לחיות חיים משמעותיים
דורש השקעה.
זה תהליך מתמשך.
בכל יום שעובר, אנחנו כל הזמן
יוצרים את חיינו,
מוסיפים לסיפור שלנו.
ולפעמים אנחנו עלולים לרדת מהמסלול.
בכל פעם שזה קורה לי,
אני נזכרת בניסיון רב עוצמה
שהיה לי עם אבא שלי.
כמה חודשים לאחר שסיימתי
את הלימודים בקולג',
לאבי היה התקף לב מסיבי
שעלול היה להרוג אותו.
הוא שרד, וכששאלתי אותו מה עבר לו בראש
בעודו מתמודד עם המוות,
הוא אמר שכל מה שיכול היה לחשוב עליו
היה הצורך לחיות
כדי שיוכל להיות שם עבור אחי ואני,
וזה נתן לו את הרצון להילחם על החיים.
כשהיה מורדם לקראת ניתוח חירום.
במקום לספור לאחור מ 10,
הוא חזר על שמותינו כמו מנטרה.
הוא רצה ששמותינו יהיו מילותיו האחרונות
אם הוא ימות.
אבא שלי הוא נגר וסופי.
אלה הם חיים צנועים,
אבל חיים טובים.
כששכב שם מול המוות, היתה לו סיבה לחיות:
אהבה.
תחושת השייכות שלו בתוך משפחתו,
התכלית שלו כאב,
המדיטציה הטרנסצנדנטית שלו,
כשהוא חוזר על שמותינו -
אלה, הוא אומר, הן הסיבות שבגללן הוא שרד.
זה הסיפור שהוא מספר לעצמו.
זה כוחה של המשמעות.
האושר בא והולך.
אבל כשהחיים טובים באמת
וכשהדברים ממש רעים,
המשמעות שיש לכם נותנת לכם משהו להיאחז בו.
תודה רבה.
(מחיאות כפיים)