כמה אנשים כאן רוצים לחיות לפחות עד גיל 80?

כן.

אני חושבת שרובנו מצפים בתקווה

לחיות עד גיל זקנה.

בואו ונדמיין את העתיד,

העתיד שהוא "אתם,"

ונדמיין שכולנו בני 85.

כעת, כולם יסתכלו על שני אנשים.

לאחד מכם כנראה יש מחלת אלצהיימר.

(צחוק)

בסדר בסדר.

ואולי אתם חושבים, "טוב, זה לא יהיה אני".

אז בסדר. אתם המטפלים.

אז --

(צחוק)

אז בדרך כלשהי,

מחלה מפחידה זו עשויה להשפיע על כולנו.

חלק מהפחד סביב אלצהיימר נובע מהתחושה

שאין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות בקשר לזה.

למרות עשרות שנים של מחקר, עדיין
אין לנו טיפול למיתון המחלה

ולא ריפוי.

אז אם יתמזל מזלנו לחיות מספיק זמן,

מחלת האלצהיימר תהיה גורלו של המוח שלנו.

אבל אולי זה לא חייב להיות.

מה לו אמרתי לכם שנוכל
לשנות נתונים סטטיסטיים אלה,

פשוט לשנות את גורלו של המוח שלנו,

מבלי להסתמך על תרופה, 
או על התקדמות ברפואה?

בואו נתחיל בהתבוננות על 
מה שאנחנו מבינים כרגע

על מדע המוח של האלצהיימר.

הנה תמונה של שני נוירונים מתחברים.

נקודת החיבור, השטח שמוקף באדום,

ונקרא סינפסה.

הסינפסה היא היכן 
שנוירוטרנסמיטורים משתחררים.

זה המקום שבו האותות מועברים,
שבו מתרחשת תקשורת.

זה המקום בו אנו חושבים, מרגישים
רואים, שומעים, משתוקקים ...

וזוכרים.

והסינפסה זה המקום בו האלצהיימר קורה.

בואו ונתמקד על הסינפסה

ונסתכל על קריקטורה שמייצגת את מה שקורה.

במהלך העסקה של העברת מידע,

בנוסף לשחרור נוירוטרנסמיטרים
כמו גלוטמט לתוך הסינפסה,

נוירונים גם משחררים פפטיד קטן
שנקרא עמילואיד-בטא.

בדרך כלל, עמילואיד-בטא מסולק
בעזרת מטבוליזם של המיקרוגלייה,

שרת הנקיון של המוח שלנו.

בעוד הגורמים המולקולריים
של האלצהיימר עדיין נתונים לוויכוח,

רוב מדעני המוח מאמינים שהמחלה מתחילה

כאשר העמילואיד-בטא מתחיל להצטבר.

יותר מדי משתחרר,
או לא מספיק מפונה משם,

והסינפסה מתחילה להערם עם עמילואיד-בטא.

וכאשר זה קורה, הוא נקשר לעצמו,

ויוצר תלכידים דביקים
שנקראים רבדי עמילואיד.

כמה אנשים כאן הם בני 40 ומעלה?

אתם פוחדים להודות בזה עכשיו.

את הצעד הראשוני הזה לתוך המחלה,

נוכחות זו של רבדי עמילואיד מצטברים,

ניתן כבר למצוא במוח שלכם.

נוכל להיות בטוחים בכך רק 
באמצעות טומוגרפיית פליטת פוזיטרונים,

כי בשלב זה למרבה המזל, אינכם מודעים,

אינכם מראה פגמים כלשהם
בזיכרון, בשפה או בקוגניציה .

עדיין.

אנו חושבים שזה לוקח לפחות 15 עד 20 שנים
של הצטברות רובד עמילואיד

לפני שזה מגיע לנקודת מפנה,

ואז מפעיל מפל מולקולרי

שגורם לתסמינים הקליניים של המחלה.

לפני נקודת המפנה,

הכשלים בזיכרון עשויים לכלול דברים כמו,

"למה באתי לחדר הזה?"

או "אוי ... מה שמו?"

או "איפה שמתי את המפתחות שלי?"

עכשיו, לפני שאתם מתחילים שוב 
להיות מוטרפים,

כי אני יודעת שחצי מכם עשו לפחות
אחד מאלה ב -24 השעות האחרונות -

כל אלה הם סוגים נורמליים של שכחה.

למעשה, הייתי טוענת שדוגמאות אלו

אולי אפילו לא מערבות את הזיכרון שלכם,

כי לא שמתם לב היכן אתה מניחים 
את המפתחות שלכם

מלכתחילה.

לאחר נקודת המפנה,

התקלות בזיכרון, בשפה ובקוגניציה הן שונות.

במקום למצוא בסופו של דבר
את המפתחות בכיס המעיל שלכם

או על השולחן ליד הדלת,

אתם מוצאים אותם במקרר,

או שאתם מוצאים אותם וחושבים,

"בשביל מה אלה?"

אז מה קורה כאשר רבדי עמילואיד
מצטברים לנקודת המפנה הזאת?

תאי שרת המיקרוגלייה שלנו הופכים 
היפר-פעילים,

משחררים כימיקלים שגורמים לדלקת ולנזק תאי.

אנחנו חושבים שהם עשויים למעשה להתחיל לסלק

את הסינפסות עצמן.

חלבון תחבורה עצבי חיוני המכונה
"טאו" נעשה היפר-מזורחן

ומתפתל למשהו שנקרא "סבכים,"

שחונקים את הנוירונים מבפנים.

באלצהיימר, שבשלב הביניים 
יש לנו דלקת מסיבית וסבכים

ומלחמת חורמה בסינפסה

ומוות של תאים.

אז אם הייתם מדענים
שמנסים לרפא את המחלה,

באיזו נקודה הייתם מעדיפים להתערב?

מדענים רבים מהמרים בגדול 
על הפתרון הפשוט ביותר:

לשמור על רבדי העמילואיד
מלהגיע לנקודת המפנה הזאת,

כלומר שמציאת תרופה ממוקדת במידה רבה
בפיתוח תרכובת

שתמנע, תחסל, או תפחית
הצטברות רובד עמילואידי.

אז תרופה לאלצהיימר צפויה להיות
רפואה מונעת.

נצטרך לקחת את הגלולה הזאת
לפני שנגיע לנקודת המפנה הזאת,

לפני שהמפל מותנע.

לפני שאנחנו מתחילים להשאיר את
המפתחות שלנו במקרר.

אנחנו חושבים שזו הסיבה, 
שסוגים אלה של תרופות נכשלו עד כה,

בניסויים קליניים -

לא בגלל שהמדע לא היה מבוסס,

אלא בגלל שהאנשים בניסויים האלה
כבר היו בעלי תסמינים.

זה היה מאוחר מדי.

חישבו על רבדי עמילואיד כעל גפרור דולק.

בנקודת המפנה, הגפרור מצית את היער.

ברגע שהיער נשרף,

אין תועלת בכיבוי הגפרור.

צריך לכבות את הגפרור לפני שהיער עולה באש.

אפילו לפני שהמדענים מסווגים את זה.

מידע זה הוא למעשה חדשות טובות באמת עבורנו,

כי מתברר שהדרך בה אנו חיים
יכולה להשפיע על ההצטברות

של רבדי העמילואיד.

וכך יש דברים שאנחנו יכולים לעשות

כדי להימנע מלהגיע לנקודת המפנה.

בואו ונדמיין את הסיכון שלכם 
לחלות באלצהיימר כסקאלת נדנדה.

אנחנו הולכים לערום גורמי סיכון על צד אחד,

כשצד זה פוגע ברצפה, אתם בעלי תסמינים

ומאובחנים עם אלצהיימר.

בואו נדמיין שאתם בני 50.

אתם כבר לא פרגיות,

אז צברתם רובד עמילואיד כלשהו עם הגיל.

כף המאזניים שלכם מוטה מעט.

עכשיו בואו נסתכל על הדנ"א שלכם.

כולנו ירשנו את הגנים שלנו
מהאימהות ומהאבות שלנו.

חלק מהגנים האלה יגדילו את הסיכון שלנו
וחלק יקטינו אותו.

אם אתם כמו אליס ב "עדיין אליס,"

ירשתם מוטציה גנטית נדירה
שמתניעה עמילואיד-בטא,

וזה לבד יטה את הצד שלך בכף המאזניים לקרקע.

אבל אצל רובנו, הגנים שאנו יורשים 
יטו את הצד שלנו רק קצת.

APOE4 הוא גרסה גנטית שמגבירה עמילואיד,

אבל אתם יכולים לרשת עותק של APOE4
מאמא ומאבא

ועדיין לא תקבלו אלצהיימר,

מה שאומר, שעבור רובנו,

הדנ"א שלנו לבדו אינו קובע 
אם נקבל אלצהיימר.

אז מה כן גורם?

איננו יכולים לעשות דבר בנוגע להזדקנות
או לגנים שירשנו.

עד כה, לא שינינו את גורלו של המוח שלנו.

מה עם שינה?

בשינה של גלים איטיים, תאי הגְלִייָה 
שלנו שוטפים את הנוזל המוחי השדרתי

לאורך המוח שלנו,

ומנקים פסולת מטבולית שהצטברה בסינפסות שלנו

כשהיינו ערים.

שינה עמוקה היא כמו טיהור עמוק למוח.

אבל מה קורה אם אינכם ישנים כראוי?

מדענים רבים מאמינים

שהיגיינת שינה גרועה עשויה
להוות מנבא של אלצהיימר.

לילה אחד ללא שינה מוביל לעלייה
בעמילואיד-בטא.

והצטברות עמילואידית הוכחה כמפריעה לשינה,

שבתורה גורמת ליותר עמילואיד להצטבר.

וכך יש לנו כעת לולאת משוב חיובי זאת

שתאיץ את ההטייה של סולם זה.

מה עוד?

בריאות הלב וכלי הדם.

לחץ דם גבוה, סוכרת, השמנת יתר,
עישון, כולסטרול גבוה,

כל אלה נצפו כמגדילים את הסיכון שלנו
להתפתחות אלצהיימר.

כמה מחקרים של בדיקות לאחר המוות הראו

שכ-80 אחוזים של אנשים עם אלצהיימר

סבלו גם ממחלות לב וכלי דם.

תרגול אירובי הראה במחקרים רבים 
כמפחית את העמילואיד-בטא

במודלים של המחלה בבעלי חיים.

אז אורח חיים ים תיכוני, ודיאטה,
שבריאים ללב

יכולים לעזור כנגד ההטייה של סולם זה.

אז יש הרבה דברים שאנחנו יכולים לעשות

כדי למנוע או לעכב את הופעת האלצהיימר.

אבל נניח שלא עשיתם אף אחד מהם.

נניח שאתם בני 65;

יש אלצהיימר במשפחה שלכם
אז כנראה שירשתם גן או שניים

שמטה את כף המאזניים מעט;

שרפתם את הנר בשני הקצוות לאורך שנים;

אתם אוהבים בייקון;

ואינכם רצים אלא אם כן מישהו רודף אחריכם.

(צחוק)

בואו נדמיין שרבדי העמילואיד שלכם
הגיעו לנקודת המפנה הזאת.

כף המאזניים התרסקה לרצפה.

הכשלתם את המפל,

הבערתם את היער.

גרמתם לדלקת, סבכים ומוות תאים,

צריכים להיות לכם תסמינים של אלצהיימר.

צריכות להיות לכם בעיות 
במציאת מילים ומפתחות

ולזכור את מה שאמרתי בתחילת השיחה.

אבל אולי לא.

יש עוד דבר אחד שאתם יכולים לעשות
כדי להגן על עצמכם

מלחוות תסמינים של אלצהיימר,

גם אם הפתולוגיה של המחלה בוערת במוח שלכם.

זה קשור לפלסטיות עצבית ועתודה קוגניטיבית.

זיכרו, החווייה של מחלת האלצהיימר

היא בסופו של דבר תוצאה של אובדן הסינפסות.

במוח הממוצע יש מעל מאה טריליון סינפסות,

וזה פנטסטי; יש לנו הרבה עם מה לעבוד.

וזה לא מספר סטטי.

אנחנו מקבלים ומאבדים סינפסות כל הזמן,

באמצעות תהליך שנקרא פלסטיות עצבית.

בכל פעם שאנחנו לומדים משהו חדש,

אנו יוצרים ומחזקים קשרים עצביים חדשים,

סינפסות חדשות.

במחקר הנזירות,

678 נזירות, כולן מעל גיל 75 
כאשר המחקר החל,

ועקבו אחריהן במשך יותר משני עשורים.

הן עברו בקביעות בדיקות פיזיות
ומבחנים קוגניטיביים,

וכאשר הן נפטרו, המוחות שלהן כולם
נתרמו לנתיחה.

בחלק מהמוחות האלה, מדענים
גילו משהו מפתיע.

למרות הימצאותם של רבדים, וסבכים 
והתכווצות המוחות -

מה שנראה ללא ספק כאלצהיימר -

הנזירות שהיו בעלות המוחות האלה
לא הראו כל סימנים

כחולות במחלה בעודן בחיים.

איך זה יכול להיות?

אנחנו חושבים שזה בגלל שלנזירות האלה
היתה רמה גבוהה של עתודה קוגניטיבית,

שזוהי דרך לומר שהיו להן 
יותר סינפסות פעילות.

אנשים בעלי יותר שנים של חינוך פורמלי,

שהם בעלי רמה גבוהה של אוריינות,

שעוסקים באופן קבוע בפעילות מנטלית מגרה,

לכולם יש יותר עתודה קוגניטיבית .

יש להם שפע ועודף של חיבורים עצביים.

כך שגם אם יש להם מחלה כמו אלצהיימר

שפוגעת בחלק מהסינפסות שלהם,

יש להם הרבה גיבוי של חיבורים נוספים,

וזה מונע מבעדם מלשים לב שמשהו לא בסדר.

בואו ונדמיין דוגמה פשוטה.

נניח שאתם יודעים רק דבר אחד על נושא.

בוא נגיד שזה קשור אלי.

אתם יודעים שליסה ג'נובה
כתבה את "עדיין אליס"

וזה הדבר היחידי שאתם יודעים עלי.

יש לכם את החיבור העצבי היחיד,

סינפסה אחת זו.

עכשיו תארו לעצמכם שיש לכם אלצהיימר.

יש לכם רבדים, וסבכים, ודלקת

ומיקרוגלייה שטורפת את הסינפסה.

עכשיו כשמישהו שואל אתכם,
"היי, מי כתב את "עדיין אליס?"

אתם לא יכולים לזכור,

כי סינפסה זו כבר לקויה או נעלמה.

שכחתם אותי לנצח.

אבל מה אם הייתם לומדים עליי יותר?

נניח שלמדתם עלי ארבעה דברים.

כעת, דמיינו שיש לכם אלצהיימר,

ושלוש מאותן סינפסות ניזוקו או נהרסו.

עדיין יש לכם דרך לעקוף את ההריסות.

אתם עדיין זוכרים את שמי.

אז אנחנו יכולים להיות גמישים
לנוכחות הפתולוגיה של האלצהיימר

באמצעות גיוס של מסלולים שטרם נפגעו.

ואנחנו יוצרים מסלולים אלה,
עתודה קוגניטיבית זו,

על ידי למידה של דברים חדשים.

באופן אידיאלי, אנו רוצים שדברים חדשים אלה,
יהיו עשירים ובעלי משמעות, ככל האפשר,

תוך גיוס של מראות וצלילים, 
ואסוציאציות ורגש.

כך שזה ממש לא אומר לפתור תשבצים.

אינכם רוצים פשוט לאחזר מידע שכבר למדתם,

כי זה כמו לנסוע ברחובות ישנים, ומוכרים,

לנסוע בשכונות שאתם כבר מכירים.

אתם רוצים לסלול כבישים עצביים חדשים.

לבנות מוח עמיד לאלצהיימר

פירושו ללמוד לדבר איטלקית,

לפגוש חברים חדשים,

לקרוא ספר,

או להקשיב להרצאת TED מעולה.

ואם, למרות כל זה, 
תאובחנו יום אחד עם אלצהיימר,

יש שלושה לקחים שלמדתי מסבתי

ומעשרות האנשים שהכרתי שחולים במחלה הזו,

אבחון לא אומר שאתם גוססים מחר.

המשיכו לחיות.

אתם לא תאבדו את הזיכרון הרגשי שלכם.

עדיין תוכלו להבין אהבה ושמחה.

אתם עלולים לא לזכור את
מה שאמרתי לפני חמש דקות,

אבל תזכרו איך גרמתי לכם להרגיש.

אתם יותר ממה שאתם יכולים לזכור.

תודה.

(מחיאות כפיים)