תודה על שנשארתם, תודה על שנתתם שיצרבו איקס גדול בתוך עיניכם במשך שלושת הימים הבאים. (צחוק) היום אני רוצה לדבר על משמעותן של מלים, איך אנו מגדירים אותן ואיך הן, כמעט כנקמה, מגדירות אותנו. השפה האנגלית היא ספוג נהדר. אני אוהב את האנגלית. אני שמח שאני דובר אותה. אני חושב שגם אתם ברי-מזל שאתם דוברים אותה. ועם זאת, יש בה הרבה חורים. ביוונית יש מילה, "לכסיזם", שפירושה "כמיהה לאסון", למשל, כשאתם רואים סופת רעמים באופק ומוצאים שהיא מרתקת אתכם. במנדרינית יש מילה, "יו יי" -- אני לא מבטא אותה נכון -- שפירושה הערגה להרגיש שוב, במלוא העוצמה, כפי שהרגשת כשהיית ילד. בפולנית יש להם מילה, "ז'וסקה", שפירושה הוא השיחה המשוערת שאתה מריץ בכפייתיות בתוך הראש. ולבסוף, בגרמנית - כמובן שבגרמנית - ישנה המילה "זילשמרץ", שהיא האימה מלקבל את מה שאתה רוצה... (צחוק) ...ולהגשים סוף-סוף את חלום חייך. אני עצמי גרמני, אז אני מכיר היטב את ההרגשה הזאת. אני לא בטוח אם אשתמש באחת המלים האלה בחיי היומיום שלי, אבל אני שמח שהן קיימות. אבל הן קיימות רק משום שהמצאתי אותן. אני המחבר של "מילון העצבויות המעורפלות," שאותו כתבתי במהלך שבע השנים האחרונות. וכל מטרת המיזם הזה היא למצוא פערים בשפת הרגשות ולנסות למלא אותם כדי שתהיה לנו דרך לדבר על כל המעידות והשגיונות של המצב האנושי שכולנו מכירים, אבל אולי לא חושבים לדבר עליהם כי אין לנו המלים לשם כך. זה החל כשצפיתי בכותרות הסיום של "סטרדיי נייט לייב", כשנתקפתי מלנכוליה נפלאה ומכשפת ביותר. אם אי-פעם מזדמן לכם להישאר ערים מאוחר בלילה, אני ממליץ לכם בחום לצפות בכותרות הסיום של "סטרדיי נייט לייב". אז החלטתי לנסות להגדיר את הרגש ההוא. ובערך באמצע המיזם הזה, הגדרתי את המילה "סונדר", הרעיון האומר שכל אחד רואה בעצמו את הדמות הראשית כשכל השאר הם רק ניצבים, כשלמען האמת, כולנו הדמויות הראשיות, ורק אתה משמש ניצב בסיפורו של מישהו אחר. אז מיד כשפרסמתי את זה, קיבלתי המון תגובות שאמרו, "תודה לך על שביטאת משהו שהרגשתי כל חיי "אבל לא היתה לי מילה בשבילו." כלומר, גרמתי להם להרגיש בודדים פחות זהו כוחן של המלים: לגרום לנו להרגיש פחות בודדים. וזמן לא רב אחר מכן התחלתי לשים לב שהמילה "סונדר" נכנסת לשימוש רציני בשיחות ברשת, וזמן לא רב לאחר מכן קלטתי אותה בסביבה שלי בשיחה אמיתית עם מישהו. אין הרגשה מוזרה יותר מאשר להמציא מילה ואז לצפות בה מקבלת חיים משלה. לזה אין לי עדיין מילה, אבל זה יבוא. (צחוק) אני עובד על זה. התחלתי לתהות מה הופך מלים לאמיתיות, כי המון אנשים שואלים אותי, השאלה הכי נפוצה שאני שומע היא, "רגע, המלים האלה ממוצאות? אני לא תופש את זה." לא ידעתי מה לענות להם כי כש"סונדר" התחילה לתפוס, מי אני שאומר אילו מלים אמיתיות ואילו לא? הרגשתי קצת כמו סטיב ג'ובס, שתיאר את ההתגלות שהיתה לו כשהבין שמרביתנו, בחיי היומיום שלנו, פשוט מנסים לא להסתבך יותר מדי ולהמשיך איכשהו לחיות. אבל כשמבינים שאנשים -- שהעולם הזה נבנה ע"י אנשים שאינם חכמים יותר ממך, אתה יכול לצאת מעצמך ולגעת בקירות האלה ואפילו להעביר דרכם את היד ולהבין שיש לך הכוח לשנות את זה. זה בלתי-רגיל. נראה לי שמאז זה שינה את היחס שלי למלים ולמה שהופך אותן לאמיתיות, וכששואלים אותי, "המלים האלה אמיתיות?" ניסיתי מספר תשובות. אחדות היו הגיוניות ואחרות - לא. אבל אחת מהתשובות שניסיתי היתה, "מילה היא אמיתית אם רוצים שהיא תהיה כזו." כמו שהשביל הזה אמיתי כי אנשים רוצים שהוא יהיה שם. (צחוק) רואים את זה הרבה בקמפוסים של מכללות. זה מכונה "שביל הרצון." (צחוק) בדומה לכך, השפה משקפת רצון משהו שאנשים רוצים שיתקיים. ואולי זה יהיה הנתיב שהכי פחות עוברים בו, אבל הוא יביא אתכם ליעדכם. אבל זאת לא תשובה מספקת, אז ויתרתי על זה. ואז הגעתי למסקנה שאנשים בעצם שואלים כשהם שואלים אם מילה כלשהי היא אמיתית, הם בעצם שואלים, "לכמה מוחות זה ייתן לי גישה?" כי לדעתי כך אנו מתייחסים בד"כ לשפה. מילה היא במהותה מפתח שמכניס אותנו לראשם של אנשים מסוימים. ואם היא מכניסה אותנו למוח אחד, היא לא רצינית, ולא ממש כדאי לדעת אותה. שני מוחות - טוב, תלוי של מי. מיליון מוחות - אלו מלים! כלומר, מילה אמיתית נותנת גישה למוחות רבים ככל האפשר. זה מה שהופך אותה לראויה להכרה. אגב, המילה הכי אמיתית, לפי המדד הזה, היא זאת: [או-קיי] זהו זה. המילה הכי אמיתית שיש לנו. זה הדבר הכי קרוב שיש לנו למפתח-אב. זאת המילה הכי מובנת בעולם, בכל מקום שנמצאים. הבעיה עם זה היא, שאיש כנראה לא יודע מה שתי האותיות האלה מייצגות. (צחוק) קצת מוזר, נכון? אולי אלה ראשי תיבות שגויות של "הכל תקין", או של "קינדרהוק הזקן", כינויו של הנשיא ה-8. כנראה שאיש איננו יודע, אבל העובדה שזה לא חשוב אומרת משהו על מנהגנו להצמיד משמעות למלים. המשמעות איננה במלים עצמן; אנו אלה שיוצקים את עצמנו לתוכן. ואני חושב, כשכולנו מחפשים משמעות בחיינו, ומשמעות בחיים בכלל, אני חושב שלמלים יש איזה קשר לכך. ולדעתי, אם מחפשים משמעות של משהו, המילון הוא מקום מכובד להתחיל ממנו. ראיתי ראיון עם המלומד הדתי ריזה אסלאן. הוא תיאר אי-הבנה ביחס שיש לרבים בקשר לדת. הוא אמר שהדת היא עקרונית, מערכת סמלים ודימויים שאנשים יוצקים עצמם לתוכם כדי לנסות לבטא משהו שאי-אפשר לבטא. הדת היא בעצם רק שפה. זה הכל. מדובר במיכל עבור המשמעות שאנו מכניסים לתוכו. וזה העלה בי מחשבה... מה אם השפה היא סוג של דת? זה אומר שזהו בעצם הספר הקדוש שלנו. ואם תחשבו על סיפור הבריאה, מדובר בעצם יותר בסיפור של הגדרה. בראשית היה תוהו ובוהו ומים על פני תהום ואז אלוהים הפריד בין היבשה לים, בין הדגים לציפורים, בין הגבר לאישה, בין הנצחי לזמני. זה כל מה שיש בעמודים אלה. זאת היא הגדרה. אז אם אנו מחפשים משמעות בעולם, זאת האמונה שלנו, זהו הספר הקדוש שלנו. כי המציאות היא, ותכליתו של הספר הקדוש הזה-- ושל כל הספרים הקדושים, לדעתי-- הוא יצירה של תחושת סדר ביקום כאוטי ביותר. ראיית הדברים שלנו כה מוגבלת, והיקום כל-כך מסובך, עד שעלינו להמציא דפוסים וקצרנות כדי לנסות לפרש אותו כדי שנוכל להמשיך בענייני היומיום שלנו. ולשם כך אנו זקוקים למלים, כדי לתת משמעות לחיינו. אבל מעבר לכך, אנו זקוקים למלים שיכילו אותנו, כדי להגדיר את עצמנו. ולדעתי, כך אנו מרבים כיום להשתמש במלים, כולנו כאילו מבקשים שיגדירו אותנו, בדרכים מסוימות, ולדעתי, במיוחד עכשיו, עם הטכנולוגיה והגלובליזציה, קל כל-כך ללכת לאיבוד בערפל. אנו כולנו לא-מוגדרים, במובן מסוים, והעולם הולך ונעשה יותר ויותר לא-מוגדר. אז אני חושב שרבים מהמבנים אליהם אנו פונים בנסיון להכיל את עצמנו נראים כך. גם במובן "ליברה" וגם במובן "סולמית". (צחוק) זהו נסיון למסגר את עצמנו בדרכים מסוימות לפנות לישויות וקטגוריות מסוימות, ולומר, "כן, זה אני." אנו מביטים באנשים אחרים ואומרים, "אתה כמוני... "וזה הופך אותנו ל'אנו', "ונותן לנו משמעות." זאת סתם דרך לשאול משמעות. הבעיה היא שהרבה מזה תלוי במוסדות ושיש כיום כה רבים מאיתנו, והחיים כה מסובכים וכאוטיים עד שעלינו להקיף עצמנו בחומות. אנו הופכים קנאים לאמונותינו. דבקים בפְּשָט. כי כולנו מרגישים שהקטגוריות האלה מתחילות להתפורר. האם שמתם לב כמה מהשיחות שלנו כיום עוסקות בהגדרה של מלים? אני כבר לא זוכר כמה פעמים ראיתי שיחות ב"הפינגטון פוסט" שהחלו ב"האם אתה פמיניסטי?" "מה המשמעות של 'פמיניסטי'?" "מי בשולחן הדיונים האלה הוא פרוגרסיבי אמיתי?" "מה המשמעות של 'סוציאליסט'?" "מיהו 'פשיסט'?" "מיהי "אישה'?" קייטלין ג'נר. "מיהו 'שחור'?" רייצ'ל דולזל. אלה כל מיני שיחות שאנו מנהלים כל הזמן, אבל הן לא באמת עוסקות במשמעות, אלא באופן בו אנו אורזים את העולם. אז אני חושב שהתוצאה הסופית היא שאנו נראים בערך ככה, כשאנו מאפשרים למלים להגדיר אותנו. אנו שוכחים שכל המלים מומצאות. הן רק מודלים של העולם, איך הוא יכול או צריך להיות, כך שכולנו נסוגים לתוך חוגי העניין הפרטיים שלנו, דוברים את לשונותינו האישיות כשבעצם, העולם הוא יותר מכך. אני חושב שכולנו חשים שהקטגוריות בהן השתמשנו כדי לתת לחיינו משמעות לא בהכרח מתאימות לנו היטב. ולכן עלינו להסביר לאנשים, ש..."כן, אני מתחבר לזה, "אבל זה לא מגדיר אותי." אנו נאלצים לעשות זאת שוב ושוב, לנהל משא ומתן על התאמתנו לקטגוריות שלנו. אני חושב שרבים מאיתנו מרגישים כלואים בדרך בה אנו משתמשים במלים האלה. אנו שוכחים שהמלים מומצאות. לא רק המלים שלי: כל המלים מומצאות, אבל לא כולן מביעות משהו. אז מה שהייתי רוצה-- הדימוי שלי לגבי המקום בו אנו נמצאים כיום, אני חושב על אנה פרנק. כי היא היתה בדירה הקטנה שלה באמסטרדם, ובתקופה שבה כולם מסביבה ניסו לארגן את האנושיות בדרך מובנת, בעלת קווים ברורים וביעילות אכזרית, היא נשארה בפנים וארגנה את אנושיותה שלה. בעיני, יש בכך משהו ממש יפה, כי היא עסקה הרבה בבלבול שלה ובפגיעות שלה. ולכן אני חושב שנחוצה לנו שפה מסוג חדש שנראית בערך כך. כי כולנו יכולים להיות אחרים בכל זמן נתון, איננו סתם מישהו מסוים, אלא אנשים רבים בבת-אחת. לכן עלינו להתאים את עצמנו יותר לעולם כפי שהוא באמת, ולא להיצמד מדי למודלים שכפינו על העולם. מכשירי גפ"ס יודעים להזהיר אותנו ולהזכיר לנו שהמפה שאנו רואים איננה העולם האמיתי, אז היזהרו לבל תסעו לתוך אגם. (צחוק) אני חושב שנחוצה לנו אזהרה זהה, שהמפה איננה העולם האמיתי ואם אנו נקלעים לבעיות כאלה, יש לנו אפשרות להגדיר דברים למען עצמנו; אנו לא חייבים סתם לשאול משמעויות שנותנות לחיינו משמעות. זה אפשרי-- ואני יודע זאת כי זה מה שעשיתי בשבע השנים האחרונות-- להמציא דימויים חדשים שחושפים את הסמוי. יש בכך משהו ממש יפה. ולדעתי, אם ננהל מערכת יחסים טובה יותר עם התוהו, אם נפסיק לפשט פישוט-יתר את הסערה הפנימית שכולנו מתנסים בה ואת הבלבול והפגיעות, ואת העולם הזה, המסובך מאד, נרגיש שקצת יותר טוב בתוך עורנו ולא ניאלץ לסגת ולהסתגר בקטגוריות שלהן אנו מאפשרים להגדיר אותנו. ואז נוכל לקחת בחזרה את הכוח שהענקנו למלים ולהגדיר אותן. לדעתי, זאת מערכת יחסים קצת יותר בריאה. אינני יודע מכמה שיחות אפשר להפיק תועלת-- למשל, המשחק "אימרת-כנף", שבו עליך לדבר על נושא מסוים כשהאתגר הוא, "אל תגיד את המילה הזאת." לדעתי, אילו נהגנו כך כולנו, זה היה מועיל לנו. כי זה מאפשר קצת גמישות מבחינת אוצר המלים, שלדעתי אנו מאבדים עכשיו. כולנו כאילו לכודים, איש באוצר המלים שלו, שאיננו בהכרח מתואם עם אנשים שאינם כמונו, ולדעתי, המרחקים בינינו גדלים מעט יותר בכל שנה, ככל שאנו מרבים להתייחס למלים ברצינות. כי, זיכרו: המלים אינן אמיתיות. אין להן משמעות; רק לנו יש. לדעתי, חשוב לזכור את זה. ואם נהיה קצת יצירתיים ומקוריים כשאנו ממציאים את עצמנו, זה אפשרי. אפשר לנסות דימויים עשירים יותר. העולם הזה לא היה אף פעם מסובך כל-כך, וחיינו מעולם לא היו כה מסובכים כמו עכשיו. אז במקום לקפוץ על המילה התקנית הקרובה ביותר, או סתם לבקש להיות מאובחנים במשהו, כדאי להיות ממש נוכחים, בעצב, למשל. בתוהו של הרגש. אני חושב שזה כדאי. אני חושב שאנו זקוקים לראייה חדשה שתעזור לנו להמשיג את התוהו שאנו נתקלים בו כל הזמן. ואם נעשה כך, אם נהיה כולנו מוכנים לנסות להגדיר מי אנו במידה מסוימת של יצירתיות, אני חושב שהעולם יוכל להיראות קצת יותר ככה. מבולגן באמת. אני חושב שאנו אנשים מבולגנים מאד ושהעולם הוא עולם מבולגן מאד. ולדעתי, לא יהיה כל-כך רע אם ניצוק את עצמנו אל מחוץ המוסדות האלה, שהולכים ונחלשים, ונפגוש איש את רעהו כפי שאנו באמת, עם כל פגיעותנו, כשרגשותינו גלויים. ואני חושב, שעם כל הבלגן, יהיה קצת יותר מספק אם נעשה זאת. ואני רוצה לסיים בהקראה מדברי אחד הפילוסופים האהובים עלי, ביל ווטרסון, שכתב את "קלווין והובס." הוא אמר, "בריאה של חיים שמשקפים את ערכיך ומספקים את נשמתך "הינה הישג נדיר. "להמציא את משמעות חייך שלך - "זה לא קל, "אבל זה עדיין מותר, "ונראה לי שאם תטרח לעשות זאת, תהיה מאושר יותר." תודה לכם. (מחיאות כפיים)