אז, בירידה מהאוטובוס,

חזרתי אחורה לפינה,

כדי לפנות לכיוון מערב בדרך לאימון ברייל.

זה היה החורף של 2009,

והייתי עיוור כבר בערך שנה.

דברים הלכו די טוב.

כשהגעתי בשלום אל הצד השני,

הסתובבתי שמאלה,

לחצתי על הכפתור עבור 
אות השמע להולכי רגל,

וחיכיתי לתורי.

כשהוא כבה, התחלתי ללכת

והגעתי בבטחה למדרכה ממול.

בעודי עולה על המדרכה,

שמעתי קול של כיסא מתכת

מחליק על המדרכה מולי.

אני יודע שישנו בית קפה בפינה,

ויש להם כיסאות מקדימה,

אז פשוט זזתי לשמאל

על מנת להגיע קרוב יותר אל הרחוב.

באותו אופן שזזתי, כך גם זז הכיסא.

באותו רגע הבנתי שעשיתי טעות,

והלכתי בחזרה אל הימין,

וכך החליק גם הכיסא בתיאום מושלם.

עכשיו התחלתי להרגיש מעט לחוץ.

הלכתי בחזרה אל השמאל,

וכך גם עשה הכיסא,

חוסם את מסלול התנועה שלי.

בשלב הזה הייתי כבר לגמרי מבוהל.

אז צעקתי,

" מי זה שם לכל הרוחות? מה קורה פה?"

בדיוק אז, מבעד לצעקה שלי,

שמעתי משהו אחר - רישרוש מוכר.

זה נשמע מוכר,

ובמהרה שקלתי אפשרות אחרת,

והושטתי את ידי השמאלית,

כאשר אצבעותיי התחככו במשהו לא ברור.

ואז נתקלתי באוזן,

באוזן של כלב, אולי גולדן רטריבר.

רצועתו הייתה קשורה לכיסא

בזמן שהבעלים שלה נכנסו פנימה בשביל קפה,

והיא הייתה רק עיקבית במאמציה

לברך אותי, אולי תקבל גירוד מאחורי האוזן.

מי יודע, אולי היא התנדבה לתת שירות.

(צחוק)

אבל הסיפור הקטן הזה הוא למעשה על

הפחדים ואי ההבנות המלוות

את הרעיון של לנוע בעיר

ללא ראיה,

לכאורה לא מודע לסביבה

ולאנשים סביבך.

אז הרשו לי לחזור מעט אחורה,
ולהשלים לכם את תמונת המצב.

ביום פטריק הקדוש של שנת 2008,

התייצבתי בבית החולים לניתוח

להסרת גידול במוח.

הניתוח עבר בהצלחה.

יומיים מאוחר יותר, הראייה שלי החלה להתדרדר.

ביום השלישי, היא נעלמה לגמרי.

מיד תקפה אותי תחושה נוראית

של פחד, של בלבול, של פגיעות,

כמו שכל אחד היה חש.

אבל לאחר שהקדשתי לכך מחשבה,

התחלתי להבין שלמעשה

היה לי הרבה מה להודות עליו.

במיוחד חשבתי על אבא שלי,

אשר הלך לעולמו כתוצאה מסיבוך

של ניתוח מוח.

הוא היה בן 36. אני הייתי בן 7 באותו זמן.

אז למרות שהיו לי את כל הסיבות

להיות מפוחד מהעתיד,

ולא היה לי מושג מה עומד לקרות לי,

הייתי בחיים.

לבן שלי עדיין היה את אבא שלו.

וחוץ מזה, זה לא שהייתי הבנאדם הראשון

שאיבד את ראייתו.

ידעתי שאמורות להיות מגוון של מערכות

וטכניקות ואימונים שאני אוכל לקחת

על מנת לחיות חיים מלאי משמעות ופעילות

מבלי לראות.

אז כאשר השתחררתי מבית החולים

כמה ימים מאוחר יותר, עזבתי עם משימה,

משימה לצאת החוצה ולקבל את האימון הטוב ביותר

מהר ככל שאוכל ולהתחיל לשקם את חיי.

בתוך כשישה חודשים, חזרתי לעבודה.

האימון שלי החל.

אפילו התחלתי לרכב על אופנים דו מושביים

עם חבריי הוותיקים לרכיבת אופניים,

ונסעתי לעבודה בעצמי,

הולך לאורך העיר, ולוקח את האוטובוס.

זו הייתה הרבה עבודה קשה.

אבל מה שלא צפיתי

בשינוי המהיר הזה

היתה החוויה המדהימה של הקבלה

של החוויה החזותית שלי
לעומת החוויה העיוורת שלי

של אותם המקומות ואותם האנשים

בתוך זמן כל כך קצר.

מתוך זה נוצרו הרבה תובנות,

או אבחנות, כפי שקראתי להם,

דברים שלמדתי מאז איבדתי את ראייתי.

אבחנות אלו נעו בין הטריויאלי לעמוק,

בין המשעמם למשעשע.

כארכיטקט, ההקבלה המובהקת

בין החוויה החזותית לחוויה העיוורת

של אותם המקומות ואותם הערים

תוך פרק זמן קצר כל כך

העניקה לי כל מיני אבחנות נהדרות

על העיר עצמה.

האבחנה העיקרית

היתה ההכרה שלמעשה

ערים הן מקומות נהדרים לעיוורים.

וכמו-כן, הייתי מופתע גם

מהנטיה של ערים לאדיבות ואיכפתיות

לעומת אדישות או גרוע מכך.

ואז התחלתי להבין

שזה נראה כאילו לעיוורים יש

השפעה חיובית על העיר עצמה.

זה היה די מסקרן בעיני.

הרשו לי לעצור לרגע ולבחון

מדוע ערים כל כך טובות לעיוורים.

חלק בלתי נפרד מאימון השיקום מאובדן ראיה

הוא ללמוד לסמוך על החושים הלא-חזותיים שלך,

דברים שבמצב אחר ייתכן ותתעלם מהם.

זה כמו עולם חדש של מידע חושי

שנפתח לפניך.

הייתי ממש המום מהסימפוניה

של קולות עדינים מסביבי ברחבי העיר

שאתה יכול לשמוע ולעבוד איתם

על מנת להבין היכן אתה,

כיצד עליך לנוע, ולאן אתה צריך ללכת.

באופן דומה, רק דרך האחיזה של מקל ההליכה,

אתה יכול להרגיש מרקמים שונים על הריצפה תחתיך,

ובמשך הזמן אתה בונה תבנית של המקום בו אתה נמצא

ולאן פניך מועדות.

ובאותו אופן, רק קרני שמש המחממות צד אחד של פניך

או הרוח בצווארך

נותנים לך רמזים לגבי הכיוון שלך

וההתקדמות שלך לאורך הבלוק

והתנועה שלך בזמן ובמרחב.

אבל גם חוש הריח.

למספר מחוזות וערים יש את הריח האופייני להן,

כמו גם מקומות ודברים סביבך,

ואם אתה בר-מזל, אתה יכול אפילו לעקוב אחר אפך

למאפייה החדשה שחיפשת.

כל זה ממש הפתיע אותי,

מכיוון שהתחלתי להבין

שהחוויה העיוורת שלי

היתה הרבה יותר רב-חושית

מאשר היתה החוויה החזותית שלי אי פעם.

מה שהמם אותי בנוסף היה עד כמה העיר

השתנתה מסביבי.

כאשר אתה רואה,

כל אחד כאילו עסוק בעצמו,

אתה שקוע בעניינך.

לעומת זאת, אם תאבד את ראייתך,

וזה סיפור אחר לגמרי.

ואינני יודע מי מסתכל על מי,

אבל אני חושד שהרבה אנשים צופים בי.

ואני לא פרנויד, אבל בכל מקום שאני הולך אליו,

אני מקבל כל מיני עצות:

לך לפה, זוז לשם, תיזהר מזה.

הרבה מידע נכון.

חלקו שימושי. חלקו בעצם הפוך.

אתה צריך להבין למה הם בעצם התכוונו.

חלקו די שגוי ולא עוזר.

אבל בסה"כ זה טוב.

אבל פעם אחת הייתי באוקלנד

הולך לאורך ברודוויי ומגיע לפינה.

המתנתי לאות הקולי לחציית הולכי רגל (ברמזור),

וכשהתחלתי ללכת, בדיוק עמדתי לרדת לרחוב,

כאשר לפתע ידי הימנית נאחזה על ידי אדם,

והוא משך את ידי וסחב אותי אל מעבר החצייה

וגרר אותי לצד השני של הרחוב,

מדבר אלי ב(סינית-)מנדרינית.

(צחוק)

זה היה כאילו לא היה מוצא
מאחיזת המוות של אותו אדם,

אבל הוא הביא אותי בביטחה לצידו השני של הרחוב.

מה יכולתי לעשות?

אבל האמינו לי, יש דרכים יותר מנומסות להציע עזרה,

אנחנו לא יודעים שאתם שם,

אז זה יהיה נחמד לומר קודם "שלום".

"האם תרצה עזרה?"

אולם באוקלנד באמת הייתי המום

עד כמה השתנתה העיר אוקלנד

בעת שאיבדתי את ראייתי.

אהבתי אותה כאשר ראיתי. היא היתה בסדר.

זו עיר פשוט נהדרת.

אבל כאשר איבדתי את ראייתי

והלכתי לאורך ברודוויי,

בורכתי בכל בלוק לאורך הדרך.

"ברכות, בנאדם."

"לך על זה, אחי."

"אלוהים יברך אותך."

וכשראיתי לא זכיתי לזה.

(צחוק)

ובסן-פרנסיסקו אפילו כעיוור אינני זוכה לזה.

ואני יודע שזה מטריד כמה מחבריי העיוורים,

לא רק אותי.

לעיתים חושבים
שזה רגש שנובע מרחמים.

אני נוטה לחשוב שזה נובע משותפות הגורל האנושית,

מהאחווה שלנו,

ואני חושב שזה די מגניב.

למעשה, אם אני מבואס,

אני פשוט הולך לברודוויי בעיר התחתית של אוקלנד,

אני יוצא להליכה ומרגיש יותר טוב פשוט כך,

ברגע.

אבל זה גם מדגים כיצד

מוגבלות ועיוורון

חוצים קווים אתניים, חברתיים, גזעיים וכלכליים.

מוגבלות מציעה שיוויון הזדמנויות.

כולם מוזמנים.

למעשה, שמעתי שנהוג לומר בקהילת בעלי המוגבלויות

שבעצם ישנם שני סוגי אנשים:

יש את בעלי המוגבלויות,

ואת אלה שעדיין לא גילו את המוגבלות שלהם.

זו דרך שונה לחשוב על זה,

אבל אני חושב שזו דרך די יפה,

מכיוון שהיא הרבה יותר מכילה

מאשר ה"אנחנו והם"

או ה"רגילים לעומת בעלי המוגבלויות"

וזה הרבה יותר כן ומכבד

את שבריריות החיים.

אז המסר האחרון שלי עבורכם

זה שלא רק שהעיר טובה לעיוורים,

אלא שהעיר זקוקה לנו.

ואני כל כך בטוח בכך

שאני רוצה להציע לכם היום

להתייחס לעיוורים כתושבי העיר הטיפוסיים

כשאתם מדמיינים ערים חדשות ונהדרות,

ולא רק לחשוב עליהם

אחרי שהדברים כבר נקבעו.

אז זה כבר מאוחר מדי.

אז אם תתכננו עיר במחשבה על עיוורים

תהיה לכם רשת עשירה וברת הליכה של מדרכות

אם מערך צפוף של אפשרויות בחירה

כולן זמינות במפלס הרחוב.

אם אתם מתכננים ערים במחשבה על העיוורים,

מדרכות תהיינה צפויות ונדיבות.

המרווחים בין הבניינים יהיו מאוזנים היטב

בין אנשים לבין מכוניות.

למעשה, מכוניות - מי זקוק להם?

אם אתה עיוור אתה לא נוהג. (צחוק)

לא אוהבים כשאתה נוהג. (צחוק)

אם אתם מתכננים עיר במחשבה על העיוורים,

אתם מתכננים עיר עם

מערכת תחבורה ציבורית חסינה, נגישה, ומקושרת היטב

המחברת בין כל חלקי העיר

וכל האזור שמסביבה.

אם אתם מתכננים עיר במחשבה על העיוורים,

תהיה תעסוקה - הרבה תעסוקה.

עיוורים גם רוצים לעבוד.

הם רוצים להתפרנס.

אז בתכנון עיר לעיוורים,

אני מקווה שאתם מתחילים להבין

שהיא בעצם תהיה עיר יותר מכילה,

יותר שיוויונית, ויותר צודקת לכולם.

ובהתבסס על נסיון העבר החזותי שלי,

זה נשמע כמו עיר די מגניבה,

בין אם אתה עיוור, או יש לך מוגבלות,

ובין אם עדיין לא גילית את המוגבלות שלך.

אז תודה לכם.

(מחיאות כפיים)