[מחיאות כפיים]

אני רוצה לגלות סוד קטן,

שאני מקווה שבסוף ההרצאה
כבר לא יהיה סוד.

אני משוגעת על המוח האנושי,
ומלאת התלהבות ולהט ביחס אליו.

המדע לימד אותנו
שהמוח שלנו מעצב אותנו,

שהוא הופך כל אחד מאיתנו לייחודי.

ואם נחשוב על מוחנו--
יש בו 200 מיליארד נוירונים.

חישבו על אוכלוסיית העולם:
7 מיליארדים בלבד -

ובנוסף, יש לנו במוח
מאות טריליוני קישורים עצביים.

אם נחשוב על כל הכוכבים
שבגלקסיית שביל החלב,

הרי שבמוחנו יש יותר קישורים
מכל הכוכבים האלה גם יחד.

אז האיבר המורכב להפליא הזה,
שאנו נושאים עימנו לכל מקום,

אכן מעצב את זהותנו.

זהו מסנן.
הוא מסנן את תפישתנו

והבנתנו את עצמנו,
את הזולת ואת העולם,

ואת מקומנו בעולם.

ומה שמדהים ביותר:

אין שני מוחות זהים בדיוק.

אם תביטו באדם שלידכם

ותבחינו בכל ההבדלים הגופניים ביניכם:

צורת האף, צבע העיניים, הגובה,

ההבדלים בין שני מוחותיכם
רבים יותר

מכל ההבדלים הגופניים האלה
גם יחד.

כך שהמוח שלנו אכן הופך
כל אחד ואחת מאיתנו ל"אני" ייחודי.

ואני באתי היום
לשתף אתכם בסיפורי:

כיצד למדתי

שלא רק שהמוח מעצב אותנו

אלא שגם אנו יכולים
לעצב את המוח.

והסיפור שלי החל
בכיתה א',

בכיתה א' אובחנתי כבעלת
מחסום נפשי.

נאמר לי שיש בי פגם,

ונאמר לי שלעולם לא אלמד
כמו ילדים אחרים.

והמסר היה אז חד וברור.

נאמר לי שעלי ללמוד לחיות
עם אותן מגבלות.

זה היה ב-1957, עידן המוח
הבלתי-משתנה.

הילדות היתה עבורי
מאבק עז.

לא יכולתי לקרוא שעון,
לא הבנתי את היחסים

בין מחוג השעות
ומחוג הדקות בשעון.

לא יכולתי להבין שפה.
רוב מה שקראתי או שמעתי

היה ברור ומובן כמו ג'יבריש.

יכולתי להבין דברים מוחשיים.

אם אמרו לי:
"האיש לובש מעיל שחור",

יכולתי ליצור בראשי תמונה
ולהבין זאת.

אבל מה שלא יכולתי לעשות הוא להבין
מושגים, רעיונות או מערכות יחסים.

כך שהרבה דברים היו מבלבלים.

תהיתי איך ייתכן שדודתי
היא גם אחותה של אמי,

ומהי באמת המשמעות
של השבר הזה, אחד מעל ארבע?

כל מושג מופשט היה קשה בשבילי:

אירוניה ובדיחות:
דברים בלתי-אפשריים.

אז למדתי לצחוק כשאחרים צחקו.

גורם ותוצאה?
אלה לא היו קיימים בעולמי.

לא היו סיבות
להתרחשותם של דברים.

עולמי היה סדרת פיסות ושברים
נטולי הקשרים.

ובסופו של דבר,
ראייתי המקוטעת את העולם

גרמה לי לתחושת עצמי
מקוטעת מאד.

ולא רק זה,
אלא שכל צד שמאל של גופי

הפך לישות זרה
שאינה מחוברת לשאר גופי.

הייתי נתקלת ומתנגשת בדברים
בצד שמאל של גופי.

כל מה שהרמתי ביד שמאל,
היה נופל לי.

אם הנחתי את יד שמאל
על תנור חם, הייתי חשה כאב,

אבל לא היה לי מושג
מה מקורו.

באמת סיכנתי את עצמי.

אמי? היא היתה משוכנעת
שעד גיל 5 אמות.

וכאילו לא די בזה,
היו לי בעיות התמצאות במרחב:

לא יכולתי לדמיין
מרחב תלת-מימדי.

לא יכולתי לדמיין במוחי מפות.

תמיד הלכתי לאיבוד,
אפילו בבתי חברים.

חציה של רחוב
השרתה עלי אימה:

לא יכולתי לקבוע
באיזה מרחק נמצאות המכוניות.

לימודי הנדסת המישור
היו סיוט.

חשתי בושה עמוקה

הרגשתי שאני פגומה
באופן איום ונורא.

ובמוח הילדותי שלי,
כששמעתי את האבחנה

של "מחסום (בלוק) נפשי",

חשבתי שיש לי בראש
קוביית עץ שמקשה עלי ללמוד.

לא היתה לי קוביית עץ בראש,
אבל לא טעיתי בהרבה.

היו לי חסימות,
כפי שאלמד לדעת מאוחר יותר,

בחלקים קריטיים ביותר
של מוחי.

כן. ניסיתי את כל הגישות המסורתיות.

כולן עבדו על פיצוי,
על עקיפת הבעיה,

על מציאת חוזקות כתמיכה לחולשות,

הן לא ניסו להתייחס לשורש הבעיה,

והן תבעו מאמצי-גבורה
שהניבו תוצאות מוגבלות למדי מבחינתי.

ואז הגעתי לכיתה ח'.

נקלעתי למבוי סתום.

לא יכולתי להעלות בדעתי
איך אלך לתיכון

ואתמודד עם תכנית לימודים
מורכבת יותר.

האפשרות היחידה שיכולתי לראות
היתה לשים קץ לחיי.

אז החלטתי להפסיק את הכאב.

ובבוקר למחרת, כשהתעוררתי
מנסיון ההתאבדות הכושל שלי,

גערתי בעצמי על שאפילו את זה
לא הצלחתי לעשות כמו שצריך.

אז המשכתי הלאה באומץ.

וחלק ממה שעזר לי להמשיך
היתה גישה מסוימת שלמדתי מאבי.

הוא היה ממציא
שאהב מאד את התהליך היצירתי.

והוא לימד אותי שכשיש בעיה,
ואין כל פתרון,

עלייך ליצור פתרון בעצמך.

ודבר נוסף
שהוא לימד אותי, היה,

שלפני שאפשר לפתור בעיה,
צריך לזהות את טבעה.

אז המשכתי במסע הציד שלי,
המשכתי ללימודי פסיכולוגיה,

כדי להבין
מה לא בסדר אצלי,

מהו מקור בעיותי.

ואז, בקיץ 1977,
קרה משהו ששינה את חיי.

פגשתי מוח דומה לשלי.

חייל רוסי, ליובה סלצקי,
שההבדל היחיד בינינו היה,

שמוחו עוצב ע"י קליע,

ושלי היה כזה מלידה.

את סלצקי פגשתי בין דפיו של ספר,
"האיש עם העולם המנופץ",

מאת הפסיכולוג הרוסי המבריק
אלכסנדר לוריא.

כשקראתי את סיפורו של סלצקי--

הוא לא ידע לקרוא שעון,
הוא אמר שהוא חי בערפל סמיך,

הוא קלט רק קטעים,
פיסות ורסיסים.

האיש הזה חי את חיי.

אז כעת, בגיל 25,
בשנת 1977,

הבנתי מהו מקור הבעיה שלי.

חלק ממוחי, במחצית השמאלית שלו,
לא פעל.

ואז נתקלתי בעבודתו של מארק רוזנצווייג,
והוא הראה לי פתרון.

רוזנצווייג עבד עם חולדות,

והוא גילה שחולדות,
בסביבה עשירה ומלאת-גירויים,

הוכיחו כושר למידה טוב יותר,
וכשהוא בדק את מוחותיהן,

הם השתנו מבחינה פיזית
כדי לתמוך בלמידה זו.

זאת היתה גמישות עצבית בפעולה.

גמישות עצבית או נוירופלסטיות,
היא בלשון פשוטה

יכולתו של המוח
להשתנות פיזית ותפקודית עקב גירוי.

אז עכשיו היה לי ברור
מה עלי לעשות.

היה עלי למצוא דרך להפעיל,
לתרגל את מוחי

כדי לחזק את אותם
חלקים חלשים.

וזו היתה התחלת ההשתנות שלי,
וגם התחלת מפעל חיי.

והיה עלי לסמוך על כך
שלבני-אדם יש אותה גמישות עצבית,

ואולי יותר מאשר חולדות.

אז התחלתי ליצור
את התרגיל הראשון שלי,

והשתמשתי בשעונים, כי שעון
הוא סוג של מערכת יחסים,

ואני מעולם לא הצלחתי
לקרוא שעון,

אז התחלתי עם שעון
בעל שני מחוגים,

כדי לאלץ את מוחי
לעבד מערכת יחסים,

ואחר הוספתי מחוג שלישי
ומחוג רביעי,

כי רציתי לאלץ את מוחי
לעבוד יותר ויותר קשה

כדי שיאסוף ויחבר מושגים,
ויבין את הקשרים ביניהם.

אחרי 3 או 4 חודשים,

ידעתי שמשהו משמעותי השתנה.

תמיד רציתי לקרוא פילוסופיה,
ומעולם לא הצלחתי להבינה.

ובמקרה יש לי גישה
לספריית פילוסופיה.

נכנסתי, הורדתי את הספר
מן המדף,

ופתחתי אותו בעמוד אקראי,

וקראתי את העמוד ההוא,
והבנתי אותו תוך כדי קריאה.

זה מעולם לא קרה לי
כל חיי.

ואז חשבתי: "אולי זה מקרה.
אולי זה היה ספר קל."

אז לקחתי ספר נוסף מן המדף,
פתחתי אותו, קראתי והבנתי.

וכשסיימתי, הייתי מוקפת בערימה
של מאה ספרים,

ויכולתי לקרוא ולהבין
כל עמוד ועמוד.

אז ידעתי לבטח שמשהו השתנה.

[מחיאות כפיים]

תודה.
הניסוי שלי הצליח.

המוח האנושי אכן מסוגל להשתנות.

ואז החלטתי ליצור ניסוי
עבור החלק הזר בגופי,

ולשם כך ידעתי שעלי לעבוד
על אזור במחצית המוח הימנית,

קליפת המוח התחושתית,
שרושמת תחושות.

יצרתי עבורה תרגיל,
ואני כבר לא מסכנת את עצמי.

ואחר החלטתי לטפל בבעיה המרחבית

כי כבר נמאס לי ללכת לאיבוד.

אז פיתחתי תרגיל אחר
בשביל זה,

ואני כבר לא הולכת לאיבוד,
אני יודעת לקרוא מפה.

אני לא אוהבת
מכשירי איכון לווייני,

כי כעת אני אוהבת לקרוא מפות,
משום שאני יכולה.

עכשיו כבר ידעתי
שהמוח מסוגל להשתנות.

הייתי הוכחה חיה
לגמישות העצבית האנושית.

ומה שממש שובר לי את הלב,

הוא שאני עדיין פוגשת
אנשים וילדים

שנאבקים בבעיות למידה,

ועדיין ממשיכים לומר להם
את מה שאמרו לי ב-1957,

שעליהם ללמוד לחיות
עם המגבלה שלהם.

הם לא מעזים לחלום.

ומה שאני למדתי מאז 1977,
כשפגשתי את סלצקי, לוריא ורוזנצווייג,

הוא שמוחנו אכן מעצב אותנו,

הוא משפיע על מעורבותנו,
השתתפותנו ומקומנו בעולם.

ושלכל אחד ואחת מאיתנו
יש פרופיל ייחודי של חוזקות וחולשות.

ושאם יש מגבלה, איננו בהכרח
חייבים לחיות עימה.

היום ידוע לנו על הגמישות העצבית.

ואנו יכולים לרתום
את תכונת ההשתנות של המוח

וליצור תכניות לחיזוק, גירוי
ושינוי המוח.

וב-1966, רוזנצווייג זרק לנו כפפה;

הוא אמר, האתגר שהוא הציב היה,
שניקח את מה שהוא למד בעזרת החולדות

וניישם זאת ללמידה האנושית.

ואנו חייבים לאמץ את האתגר הזה.

אנו צריכים גם לקרוא תיגר
על שיטות עכשוויות,

שעדיין פועלות על יסוד
תבנית החשיבה

של המוח שאינו ניתן לשינוי.

עלינו לעבוד ביחד,

לקחת את מה שידוע לנו כעת
על הגמישות העצבית

ולפתח תכניות שמעצבות את המוח,

כדי לשנות את עתיד הלמידה.

החזון שלי הוא של עולם
שניצור אנחנו,

ושבו אף ילד לא ייאלץ לחיות
עם המאבק והכאב המתמשכים

של נכות למידה.

החזון שלי הוא שהתרגול הקוגניטיבי

יהפוך לחלק רגיל בתכניות הלימודים.

החזון שלי הוא שביה"ס יהפוך למקום
שאליו אנו הולכים כדי לחזק את מוחנו,

כדי להפוך ללומדים יעילים ומשפיעים
המעורבים בתהליך הלמידה.

ושבתור לומדים, לא רק נעז לחלום,

אלא נוכל גם להגשים
את חלומותינו.

ועבורי, אלה הנישואין המושלמים
בין מדעי המוח לחינוך.

תודה לכם.

[מחיאות כפיים]