- עבורי, צילום הוא מאד אינטימי

מפגש של אחד-על-אחד.

ישנם חומרים שניתן להבין אותם

מאד אחרת דרך עדשת המצלמה.

אני חושבת שזה מדהים 
כשמשהו ממש יכול

לעבור טרנספורמציה 
דרך העדשה.

הטרנספיגורציות של דיאן סוורין נגוין

אני מצלמת תמונות וסרטונים

ויש לי גם מיצבים,

שאותם אני מכנה
התערבויות אדריכליות.

תמונות הן תמציות דחוסות כל כך

הן כמעט כמו מעשה חלום.

המרחב הזה של יוטיוב, של האינטרנט,
נותן לי רעיונות

וגורם לי להרגיש מחוברת לאנשים אחרים

שגם מנסים ליצור דברים.

אני אוהבת לצפות בסרטונים
על מלאכות, פיסול בפירות,

מדריכי בישול, איפור, תסרוקות.

למלאכות וליצירות האלה

יש איזו זמניות אמיתית,

כמעט כמו תאריך תפוגה.

צילום מתמודד ממש טוב
עם החולף והזמני

בגלל שאפשר פשוט ליצור תמונה

של מצב מאד זמני.

בתור צלמת, אני מרגישה
שזה הכרחי עבורי

לקחת פנימה את כל הזבל

של העולם, ואני חושבת שאני עובדת
מתוך הזבל המנטלי הזה.

אני עובדת עם כל כך הרבה
חומרים שהושלכו,

דברים שהחברה לא מייחסת להם
כל ערך.

אני יכולה לנקות את הבית
ולטאטא ערימת אבק

ואני אקח את האבק הזה
ואביא אותו

לסטודיו בתוך שקית.

או שאני יכולה לקחת משהו
בעל ערך חברתי

ואני מחזירה אותו לחומריות שלו.

תמונה מוצלחת מתרחשת ממש לפני

שהכל מתפרק, וזה יכול להיות

בגלל שאני מבעירה משהו

ויש לי רק חלקיק שנייה אחד.

אני נוגעת בדברים ומסדרת אותם,

אבל הכל צריך להתרחש
תוך רגע קצר אחד.

צלילים שאי אפשר לשמוע
ואוויר שאי אפשר לחוש

וכל הגורמים שאי אפשר לחוות

מעצבים את מה שהתצלום
הופך להיות בסופו של דבר.

כשמסתיימת עבודה על תמונה,

אני בכלל לא זוכרת מאיפה התחלתי.

זה בעצם תהליך של

צבר כשלונות בסטודיו שלי.

זה מאד מאולתר.

אני כמעט חושבת עליו כמו
על הופעה שאני מבצעת לבדי.

אני מנסה לעבוד נגד
הדחף הזה לזהות

ומנסה להגיע למקום של תחושה.

אני חושבת שידיעה יכולה ליצור ריחוק.

כשגדלתי וראיתי כיצד אמי

תקשרה עם חפצים פיזיים באמריקה,

פעמים כה רבות בצורה שגויה,

באופן שבו היא ארזה את
ארוחת הצהריים שלי,

רוטב בשקית פלסטיק,
צ'יפס בשקית פלסטיק.

חזרתי הביתה לבקר את אמי
והיא הייתה בחוץ, בגינה

והיא פשוט תקעה
פרחים מלאכותיים באדמה,

ליד פרחים אמיתיים.

ולא הבנתי - למה שתעשה דבר כזה?

למה את רוצה פרחים מלאכותיים?

עבורה, אין כל הבדל.

הפרחים המלאכותיים
והפרחיים האמיתיים

ממלאים את החצר וגורמים לה
להיראות מלאת חיות.

כשראיתי שהיא עושה את זה,
משלבת בין הטבעי והמלאכותי

ליצירת התמונה האחידה הזו,

הרגשתי שזה מתחבר מאד
לעבודה שלי.

יש משהו בעבודה נסתרת

שבעצם מטעין את החפץ
במטען מנטלי.

אני מתעניינת באבחנות
התרבותיות האלה.

מה נחשב זול
ומה נחשב אינטלקטואלי ונקי?

אני מתחברת למרחב ההעתקה הזה,

לרצון להיות משהו אחר
וכניסה לתפקיד הזה.

ואני אוהבת קריוקי.

כששרים קריוקי עם חברים,

המילים פתאום מקבלות

משמעות אחרת לגמרי.

זה מדגיש את הטקסט
של החומר המקורי.

♪ והחיזיון שנטבע בראשי ♪

♪ נשאר עדיין ♪

♪ בתוך צלילי השקט ♪
- השיר נכתב

בכדי לעורר סימפטיה בקרב
הליברלים האמריקאיים המערביים.

הנושא הויטנאמי תמיד היה

שולי לסימפטיה הזו.

עם "כוכב עריץ" פשוט חיפשתי

את שיר המלחמה המושלם

ובסוף בחרתי בהמנון השלום הזה.

עבדתי עם נערה אחת,
מצאתי אותה ביוטיוב.

היא בעצם הכוכבת 
של "כוכב עריץ"

היא לא יודעת לדבר אנגלית.
לימדתי אותה כל הברה של השיר

"The sound of silence"

הרבה מהצלילים בשיר הזה

הם מסוקים ששימשו
במלחמת ויטנאם.

יכולתי לקחת את הצלילים האלה

שהגיעו ממקום מאד אלים

ולהפוך אותם לשיר פופ.

אני מאד אוהבת גירסאות כיסוי
כי הן לוקחות את המציאות הנתונה

שאנחנו מכירים ומבינים

ואפשר לגמרי לשנות את ההשפעה

על המציאות הנתונה הזו
לפי מי ששר ואיך ששרים.

רק עצם זה שיש מישהי וייטנאמית 
ששרה את השיר הזה

זה היה מאד עוצמתי, אפילו עבורי,
לשמוע אותה שרה אותו.

יש משהו בלהיות אמנית

שמגיע מתוך חוסר היכולת פשוט להיות.

ברגע שמדברים או מתקשרים,

יש כבר התבוננות.

יש משהו שנוגע לאינטימיות

שהוא בעצם חשוב יותר מידיעה

ואני תוהה כל הזמן מה בעצם

מקרב אותך למשהו.

♪ שלום חשכה, חברתי הותיקה ♪

♪ באתי לדבר איתך שוב ♪

♪ עשרת אלפים איש, אולי יותר ♪

♪ כי חיזיון הזדחל ברכות ♪
♪ אנשים מלהגים מבלי לדבר ♪

♪ אנשים שומעים מבלי להקשיב ♪

♪ אנשים כותבים שירים ♪

♪ אף אחד לא מעז ♪

♪ להפר את קול השקט ♪

תרגום וכתוביות: קרן אור-פז