בכדי לא לחזור למה שעולה אוטומטית.
כשרק התחלתי, היה לי מאד חשוב
לעסוק בתהליך עצמו.
מה שעשיתי הוא כתבתי רשימה של פעלים-
לגלגל, לקפל, לחתןך,
לתלות, לסובב. וכיוצא בזה.
אז העמדתי עבודות מול רשימת הפעלים
פיזית, בחלל.
כך, מה שקורה כשאתה עושה את זה
אתה לא נהיה מעורב עם הפסיכולוגיה של מה אתה עושה,
ואתה לא נהיה מעורב עם התוצאה הסופית שתתקבל.
כך, זה פשוט נותן אפשרות להמשיך לעבוד,
עם החומר ביחס לתנועת הגוף,
ביחס לעשיה,
ומנתק אותך מהרעיון של מטאפורה,
או כל רעיון של דימוי פשוט.
לדעתי מה שאמנים עושים זה
הם ממציאים אסטרטגיות המאפשרות לעצמם להתבונן
בדרך שלא התבוננו מקודם
כדי להרחיב את הראיה שלהם.
אמנים שונים עושים זאת בדרכים שונות:
סזאן עשה את זה בדרכו,
פולוק, כמובן, עשה את זה בדרכו
על-ידי טפטוף כלפי מטה במישור האופקי.
אבל אני חושב שמה מענין לגבי אמנים הוא
שהם כל הזמן מוצאים דרך ליידע את עצמם
על ידי המצאת כלים, טכניקות או תהליכים
שמאפשרים להם לתת לחומר להתבטא
בשונה מדרכי חשיבה סטנדרטית
או חשיבה אקדמית.
האליפסות האלה נוצרו רק בזכות
העובדה שהמצאנו גלגל שיצור אותן
בכדי להבין מה אנחנו עושים.
למרות שזו המצאה קטנה
מבחינה מסוימת, היא ראשונה
בהיסטוריה של יצירת צורות.
אנחנו לא משרטטים את הצד החיצונ י של העבודה
כמו של אגס או סופגניה.
אנחנו מנסים להבין
איך הנפח הפנימי יוקף.
עשינו גלגל להבין זאת
והגלגל קובע את הקליפה החיצונית.
זו עבודה מבפנים, החוצה.
לדעתי כל אחד מנסה כל הזמן להמציא דרכים
להתבונן במה שעושים
מבלי להנעל על האופן שבו
הדברים נעשו מקודם.
אני צריך להמציא אסטרטגיות חדשות