היכולת לנווט היא מתנה יוצאת דופן,

דבר בעולם אינו משתווה לזה.

אין תחושה מספקת יותר מעזיבת הנמל

והידיעה שאני מסוגלת להביא את הצוות והסירה

בבטחה, מנמל זה לנמל אחר,

הנמצא במרחק ששת, שבעת,
תעשה אלפי קילומטרים .

להיות בלב ים , עבורי, זה...

חופש מוחלט,

זו ההזדמנות הטובה ביותר להיות אתם,

היות ואינכם יכולים להיות מישהו אחר.

אתם עומדים חשופים בפני עמיתייכם בסירה.

זה שטח קטן.

מיידן היא באורך של כ- 17 מטר,

ישנן 12 נשים בסירה באורך 17 מטר.

כלומר, למעשה אנחנו צמודות זו לזו,

ואין ברירה אחרת מלהיות עצמך.

הרגע הגדול מכל עבורי כשאני משייטת

הוא הרגע בו נעלמת האדמה.

זה רגע בלתי ניתן לתיאור של--

(התנשפות)

הרפתקאה ואין דרך חזרה,

רק אתם, הסירה וגורמי הטבע.

הלוואי וכל אחד היה יכול לחוות זאת
לפחות פעם אחת בחייו.

ככל שאתם מתרחקים מהחוף,

כך אתם יותר ויותר מתכנסים בעצמכם.

זה אתם,

כיצד נגיע למקום הבא,

כיצד נשארים בחיים,

איך שומרים אחד על השני

ומה עושים כדי להגיע לצד השני.

השאלה שאני הכי נשאלת
כשאני מעבירה הרצאות

היא "כיצד הפכת להיות
מלחית שמתחרה במרוצים באוקיינוס?"

וזו אכן שאלה טובה.

תמיד רציתי להיות מסוגלת לומר "היה לי חזון,

שהפך לחלום,

שהפך לאובססיה".

אך, כמובן, החיים אינם כאלו,

ודבר אחד שחשוב עבורי שאנשים ידעו לגבי,

שחיי ממש לא זרמו מנקודה A לנקודה B --

כמה אנשים כבר מסוגלים לומר
חיי התנהלו מנקודה A לנקודה B ;

הם חושבים, "אעשה כך וכך",
ואכן הולכים ועושים זאת ?

אז אני מספרת את האמת.

והאמת היא שסולקתי מבית ספר בגיל 15.

והמנהלת למודת הסבל ממני שלחה מכתב מייסר

לאימי המיוסרת,

שבבסיסו האזהרה שאם טרייסי
תצבע שוב בשחור את דלתות ביה"ס

הם יקראו למשטרה.

אימי לקחה אותי לשיחה ואמרה,

"מתוקה, השכלה אינה מתאימה לכל אחד."

ונתנה לי את העצה הטובה ביותר שקבלתי מעודי.

היא אמרה , "כל אחד ואחד מאיתנו טוב במשהו,

את פשוט צריכה 
ללכת ולחפש מהו אותו דבר עבורך".

ובגיל 16, היא נתנה לי
לצאת למסע תרמילאות ליוון.

בסופו של דבר מצאתי עצמי עובדת על ספינות,
מה שהיה ממש בסדר--

בת 17 , לא ידעתי באמת מה רציתי לעשות,

הלכתי עם הזרם.

ואז, בשייט הטרנסאטלנטי השני שלי,

רב החובל אמר לי , "האם את יכולה לנווט? "

ואני עניתי, "ודאי שאיני יכולה לנווט,

סולקתי לפני חילוק ארוך."

והוא אמר, "את לא חושבת
שכדאי שתהיי מסוגלת לנווט?

מה יקרה אם אני אפול מהספינה?

הפסיקי להיות צופה בחייך שלך,

הפסיקי להתבונן

התחילי לקחת חלק."

היום ההוא, עבורי, היה היום בו התחילו חיי.

למדתי לנווט ביומיים--

וזאת אחת ששונאת מספרים

רואה בהם כתב חרטומים.

זה פתח וסלל בפניי דרכים
שאפילו לא יכולתי קודם לדמיין אודותם.

למעשה הצלחתי להצטרף למירוץ יאכטות
סביב העולם, הנקרא מרוץ וויטברד.

היינו 17 גברים דרום אפריקאים ואני.

הייתי בת 21.

אלו היו תשעת החודשים הארוכים בחיי.

הצטרפתי כטבחית,

הצלחתי לשרוד עד הסיום,

וכשהגעתי לסוף המרוץ,

הבנתי שהיו סה"כ 230 אנשי צוות במרוץ כולו,

ושלוש נשים,

ואני אחת מהן.

ואני טבחית גרועה.

אבל אני נווטת מעולה.

אני חושבת שהמחשבה השנייה העמוקה 
בכל חיי הייתה:

"אף גבר לא יאפשר לי
להיות נווטת על סירה שלו, לעולם."

וזה עדיין המצב היום.

ב-35 שנות מרוץ וויטברד

היו רק שתי נווטות
שלא היו חלק מסירה שעליה נשים בלבד.

וכך נולדה מיידן.

זה היה הרגע בו חשבתי,
"יש לי משהו להלחם עבורו."

ולא היה לי קודם לכן כל מושג
שאני רוצה בקרב הזה,

וזה משהו שקפצתי לתוכו כמו ברווז למים.

גיליתי דברים אודות עצמי
שלא ידעתי שקיימים בי.

גיליתי שניחנתי ברוח לחימה.

גיליתי שאני תחרותית--

לא ידעתי זאת קודם--

וגיליתי את תשוקתי השנייה,

שיווין זכויות.

לא יכלתי להניח לזה.

וזה הפך מעבר לרצון לנווט סירה

לבנות את הצוות שלי

ואת הקבוצה שלי,

לגייס כספים משלי, למצוא סירה,

כך שאוכל להיות נווטת.

זה הפך קשור לנושא מעמד האישה,

ואז הבנתי

שזה הנושא שקרוב לודאי
שאקדם במשך שארית חיי.

לקח זמן רב לגייס את הכסף

כדי להשתתף במרוץ וויטברד סביב העולם
בשנת 1989.

וכשהתבוננו סביבנו

אל פרוייקטים בעלות מיליוני פאונד של גברים,

עם כל הספינות הנוצצות והחדשות
שעוצבו במיוחד לקראת המרוץ,

הבנו שנאלץ להתנהל אחרת.

היינו צריכים לאלתר תוך כדי תזוזה.

לאיש לא היה די אמון בנו
כדי לתת לנו סכום כסף כזה.

אז משכנתי את הבית שלי,

ומצאנו גרוטאה ישנה עם יוחסין,

סירה ישנה של וויטברד--

היא כבר הייתה , פעמיים סביב העולם--

בדרום אפריקה.

איכשהו שכנענו מישהו להעמיס אותה על אוניה

ולהחזירה עבורנו לאנגליה.

הבנות היו מבועתות לאחר שראו את מצב הסירה.

מצאנו שטח פנוי

העלנו אותה על מספנה ובנינו אותה מחדש,

פרקנו אותה לגורמים,

עשינו את כל העבודה בעצמנו.

זו היתה הפעם הראשונה שנשים נראו במספנה,

אז זה היה די משעשע.

בכל בוקר כשהגענו,

כולם פשוט בהו בנו.

אך היו לזה גם יתרונות,
כיוון שכולם ניסו לעזור.

היינו חידוש.

אתם יודעים, נתנו לנו גנרטור, מנוע--

"אתן רוצות את החבל הישן ? "

"כן"

"מפרשים ישנים?"

"כן, ניקח אותם".

אז לגמרי אילתרנו תוך כדי תנועה.

ולמעשה, אני חושבת,
שאחד היתרונות הגדולים היה

שלא היינו כבולים לדעות קודמות

לגביי איך צוות על טהרת נשים
יפליג סביב העולם.

אז כל מה שעשינו היה בסדר.

ודבר נוסף שקרה הוא משיכת אנשים אלינו,

לא רק נשים--

גברים, כל מי שאי פעם נתקל באמירה,

"אינך מסוגל היות ואינך טוב מספיק"--

כי הוא לא שייך למין או לגזע הנכון
לצבע הנכון, או כל שיוך אחר.

מיידן הפכה לתשוקה.

היה מאד קשה לגייס כסף--

מאות חברות סרבו לממן אותנו.

הן אמרו שלא נצליח,

אנשים חשבו שאנחנו הולכות למות...

אתם יודעים, אנשים נגשו אלי ואמרו,

"אתן הולכות למות."

ואני חשבתי , "בסדר,
זה ענייני , לא ענינכם."

לבסוף, מלך ירדן , חוסיין, מימן את מיידן.

וזה היה מדהים--

הקדים את זמנו, תמיכה בשיוויון.

הפלגנו סביב העולם עם מסר של שלום ושיוויון.

היינו הסירה היחידה במרוץ
שנשאה מסר כלשהו.

זכינו בשני שלבים של המרוץ--

שניים מהקשים ביותר--

והגענו במקום השני.

וזהו עדיין השיא
עבור סירה בריטית ,מאז 1977.

זה הכעיס אנשים רבים.

ואני חושבת שההשלכות של כך

היו אז נסתרות מעיננו.

אתם יודעים,חצינו את קו הסיום,
הסיום המופלא הזה--

600 סירות מפליגות במעלה הזרם איתנו;

50,000 אנשים בכפר האוקיינוס
מריעים "מיידן, מיידן" כשאנו מגיעים

אז הבנו שהצלחנו במשהו
שמאד רצינו בו

וקיווינו שהשגנו הישג טוב,

אך לא היה לנו מושג, בזמנו,
כמה נשים, ישתנו חייהן , עקב זאת.

האוקיינוס הדרומי הוא המועדף עלי.

כל אוקיינוס והאופי שלו.

האוקיינוס האטלנטי הצפוני בעל אופי קופצני.

אנרגטי, עליז מזמין --

כייפי כזה.

האוקיינוס הדרומי הוא אוקיינוס רציני ...

ואתם מזהים את הרגע
בו נכנסתם לאוקיינוס הדרומי--

קווי אורך ורוחב--

אתם יודעים כשאתם שם,

הגלים הולכים ונבנים,

הם הופכים לבנים מקצף בקצותיהם,

הכל הופך אפור,

אתם מאבדים קישור לחושים.

מרוכזים במי ומה אתם

עם כל הפראות הזו שסביבכם.

ריק,

ענק וריק.

אתם רואה אלבטרוסים מעופפים סביב הסירה.

זה אורך לפחות 4 ימים
לחצות את הטריטוריה שלהם.

אז אתם מוקפים באותם אלבטרוסים במשך 4 ימים.

הם מוצאים בנו חידוש מרענן,

הם למעשה גולשים על הרוח
שיוצר המפרש הראשי

הם מתאספים מאחורי הסירה,

ואתם יכולים לחוש את נוכחותם מאחורייכם,

אתם מסתובבים,

ורואים את השחפים מתבוננים בכם.

מכרנו את מיידן בסוף המרוץ--

עדיין היינו מרוששות.

ולפני 5 שנים, מצאנו אותה,

באותו הזמן שבמאי סרטים החליט

לעשות סרט דוקומנטרי אודות מיידן.

מצאנו את מיידן,

היא פרצה שוב לחיי

והזכירה לי דברים רבים שנשתכחו ממני,

במהלך השנים.

כמו ללכת בעקבות הלב ותחושת בטן

ולהיות חלק מהייקום.

וכל מה שמצאתי שחשוב בחיים,

מיידן החזירה לי זאת.

שוב, הצלנו אותה --

בעזרת מימון המונים --

הצלנו אותה מאיי סיישל.

הנסיכה האיה, בתו של המלך חוסין,

מימנה את השטתה חזרה לאנגליה
ואח"כ את מלאכת השחזור.

כל הצוות המקורי היה מעורב.

גייסנו את הקבוצה המקורית.

ואז חשבנו, מה נעשה עם מיידן?

ועבורי, זה היה רגע מכונן בחיים

בו התבוננתי אל העבר כל מעשה ומעשה --

כל פרוייקט, רגש,

כל תשוקה כל מלחמה וקרב --

והחלטתי שאני רוצה שמיידן תמשיך להלחם

עבור הדור הבא.

מיידן משייטת סביב העולם במסלול של 5 שנים.

בפרוייקט מעורבות אלפי בנות ,סביב העולם.

אנו תומכים בפרוייקטים חברתיים
שמקדמים השכלה לבנות.

השכלה , אינה רק ישיבה בכיתה.

עבורי, משמעותה, ללמד ילדות
שאינך חייבת להיראות באופן מסויים,

להרגיש בדרך מסויימת.

להתנהג בדרך מסוימת.

את יכולה להצליח,

ללכת בעקבות חלומותייך

ולהלחם עבורם.

החיים אינם נקודה A לנקודה B.

הם בלאגן.

חיי היו כאלו מתחילתם ועד סופם,

אך איכשהו הצלחתי להגיע לאן שאני.

העתיד עבורנו ועבור מיידן נראה מדהים.

ולגביי,

הנושא הוא סגירת מעגל.

סגירת מעגל עם מיידן

והיותה דוגמא לילדות

שמספיק רק אדם אחד,שיאמין בך

השמים הם הגבול.