כשהייתי בן 14,

היתה לי הערכה עצמית נמוכה.

הרגשתי שלא הייתי טוב בשום דבר.

יום אחד, קניתי יו-יו.

כשניסיתי את הטריק הראשון,
זה נראה בערך ככה.

לא יכולתי לעשות אפילו את הטריק הפשוט ביותר,

אבל זה בא לי מאוד בטבעיות,

בגלל שלא היתה לי שום מיומנות,
ושנאתי ספורט.

אבל אחרי שבוע של אימונים,

הזריקות שלי נראו יותר ככה.

קצת יותר טוב.

חשבתי, היו-יו הוא משהו שאני יכול להיות טוב בו,

בפעם הראשונה בחיים שלי.

מצאתי את האהבה שלי.

ביליתי את כל הזמן שלי באימונים.

לקח לי שעות כל יום

לפתח את הכישורים שלי לשלב הבא.

ואז, אחרי ארבע שנים,
כשהייתי בן 18,

עמדתי על הבמה בתחרות היו-יו העולמית.

וניצחתי.

כל כך התרגשתי, "כן, עשיתי את זה! הפכתי לגיבור.

יהיו לי הרבה ספונסרים, הרבה כסף,

מלא ראיונות, ואני אופיע בטלויזיה!" ככה חשבתי.
(צחוק)

אבל אחרי שחזרתי ליפן,

כלום לא השתנה בחיים שלי.

הבנתי שהחברה לא העריכה את האהבה שלי.

אז חזרתי לקולג' שלי

והפכתי לעובד יפני טיפוסי

כמנהדס מערכות.

הרגשתי שהאהבה, הלב והנשמה שלי,
עזבו את הגוף שלי.

הרגשתי שאני כבר לא חי.

אז התחלתי לחשוב מה עלי לעשות,

וחשבתי, אני רוצה לשפר את ההופעה שלי,

ולהציג על הבמה כמה היו-יו יכול להיות מדהים

כדי לשנות את התדמית הציבורית של היו-יו

אז עזבתי את החברה שלי

והתחלתי בקריירה של הופעות מקצועיות

התחלתי ללמוד בלט קלאסי, ג'אז,

אקרובטיקה ודברים אחרים

כדי לשפר את ההופעה שלי.

כתוצאה ממאמצים אלה, ועזרה מאנשים רבים,

זה קרה.

ניצחתי שוב בתחרות היו-יו

ביחידת ההופעה האומנותית.

עברתי אודישן בסירק דה- סולי (מופע)

היום, אני עומד על במת TED

עם היו-יו מולכם.

(מחיאות כפיים)

מה שלמדתי מהיו-יו הוא,

אם אני מתאמץ מספיק באהבה גדולה,

הכל אפשרי.

תרשו לי לחלוק את האהבה שלי אתכם

באמצעות ההופעה שלי?

(מחיאות כפיים)

(צליל של מים)

(מוזיקה)

(מחיאות כפיים)

(מוזיקה)

(מוזיקה)
(מחיאות כפיים)

(מחיאות כפיים)

(מוזיקה)
(מחיאות כפיים)

(מחיאות כפיים)

(מוזיקה)

(מחיאות כפיים)