כמה מאתנו ראו אי פעם משהו

שחשבנו שאנחנו צריכים לדווח עליו, 
אבל החלטנו שלא לעשות זאת?

ולא שאני צריכה שתרימו את הידיים,

אבל אני בטוחה שזה כבר קרה 
למישהו בחדר הזה בעבר.

למעשה, כשהשאלה הזו הוצגה 
בפני קבוצה של שכירים,

46 אחוזים מהם אמרו שהם אכן ראו משהו

והחליטו שלא לדווח עליו.

אז אם הרמתם את היד שלכם, 
או שעשיתם זאת בסתר,

אל תרגישו רע, אתם לא לבד.

הרעיון הזה של אם ראיתם משהו 
אז עליכם לומר משהו

בעצם נמצא מסביבנו.

אפילו כשאתם נוסעים בכביש המהיר 
אתם יכולים לראות שלטים כאלה,

שמעודדים אתכם לדווח על פשעים 
מבלי לחשוף את זהותכם.

אבל אני עדיין מרגישה שרבים מאתנו 
לא מרגישים בנוח

לצאת בהכרזות בשם האמת.

אני פרופסור לחשבונאות ואני חוקרת הונאה.

ובשיעורים שלי, אני מעודדת 
את התלמידים שלי לגלות את המידע

אם הם רואים אותו.

או במילים אחרות, אני מעודדת 
את התלמידים שלי להיות מלשנים.

אבל אם אני ממש כנה עם עצמי,

אני די מתלבטת לגבי המסר הזה 
שאני מעבירה לתלמידים שלי.

והנה הסיבה לכך.

מלשנים נמצאים תחת מתקפה.

כותרת אחרי כותרת מראות לנו את זה.

אנשים רבים בוחרים לא להפוך למלשנים

בגלל הפחד מנקמה.

מהרעת תנאים ועד איומים במוות,

לאובדן הפרנסה -

אובדן פרנסה תמידי.

הבחירה להפוך למלשן היא מאבק תמידי.

הנאמנות שלהם נבחנת.

המניעים שלהם, האמינות שלהם.

אז איך אני, כפרופסור 
שממש אכפת לה מהתלמידים שלה,

יכולה לעודד אותם להפוך למלשנים

כשאני יודעת איך העולם באמת מרגיש כלפיהם?

אז, יום אחד התכוננתי 
להרצאה השנתית שלי על מלשנים

עם התלמידים שלי.

ועבדתי על כתבה עבור מגזין "פורבס",

שכותרתה היתה "וולס-פארגו 
וחשיפת שחיתויות בדור המילניום.

מה אנחנו יכולים לומר להם?"

ועבדתי על המאמר הזה, קראתי על המקרה,

וממש התעצבנתי.

ומה שהרגיז אותי זה
שכשהגעתי לעובדות והבנתי

שהעובדים שניסו לחשוף את השחיתות

למעשה פוטרו.

וזה גרם לי לחשוב

על המסר אותו העברתי לתלמידים שלי.

וזה גרם לי לחשוב: מה אם התלמידים שלי 
היו בין אותם עובדי וולס-פארגו?

מצד אחד, אם הם היו בוחרים לחשוף את השחיתות, 
היו מפטרים אותם.

אבל מצד שני,

אם הם היו בוחרים שלא לדווח 
על ההונאות עליהן הם ידעו,

לפי נוסח הכללים הכתוב כיום,

עובדים נחשבים אחראים

אם הם ידעו על משהו ולא דיווחו עליו.

אז תביעה פלילית היא אופציה ריאלית.

מה אדם אמור לעשות מול בחירה שכזו?

אני מכל האנשים מודעת לתרומות החשובות

שמלשנים תורמים.

למעשה, רוב ההונאות מתגלות באמצעותם.

42 אחוזים מההונאות מתגלות 
על ידי מלשנים

ביחס לדרכים אחרות,

כמו דו"ח מדדים וסקירה חיצונית.

כשאתם חושבים על חלק ממקרי ההונאה

הקלאסיים או ההיסטוריים,

הם תמיד סובבים סביב מלשן.

תחשבו על ווטרגייט -
התגלה על ידי מלשן.

חשבו על אנרון -
התגלה על ידי מלשן.

ואיך אפשר לשכוח את ברנרד מיידוף, 
שהתגלה על ידי מלשן?

זה דורש כמות עצומה של אומץ 
לצאת לאור בשם האמת.

אבל כשאנחנו חושבים על המונח מלשן,

אנחנו בדרך כלל חושבים על מילים מאוד תיאוריות:

חפרפרת,

נחש,

בוגד,

שטינקר, סמור.

ואלה המילים הנחמדות.
אלה שאני יכולה לומר כאן על הבמה.

אז כשאני לא בכיתה,

אני מסתובבת בארץ ומראיינת 
פושעי צווארון לבן,

מלשנים וקורבנות הונאה.

כי אני באמת רוצה להבין מה מניע אותם

ולהביא את החוויות האלה לכיתה.

אבל דווקא הראיונות שלי עם המלשנים
הם אלה שנשארים איתי.

והם נשארים איתי,

בגלל שהם גורמים לי להרהר באומץ שלי עצמי.

אם היתה לי את ההזדמנות, 
האם הייתי מעיזה לדבר?

וכך, הנה כמה סיפורים שאני רוצה לחלוק אתכם.

זאת מרי.

מרי ווילינגהאם היא מלשנית
מאוניברסיטת צפון קרולינה

בצ'אפל היל, מקרה של הונאה אקדמית.

ומרי היתה מומחית למידה באוניברסיטה

והיא עבדה עם סטודנטים, בעיקר אתלטים,

והיא שמה לב, כשהיא עברה עם סטודנטים,

זה שהם הגישו עבודות

שהיו הרבה מעל לרמת הקריאה שלהם.

היא התחילה לשאול כמה שאלות

והיא גילתה שהיה מאגר

ממנו סטודנטים אתלטים יכלו 
להוציא עבודות ולהגיש אותן בשמם.

ואז היא גילתה שחלק מהקולגות שלה

רשמו את הסטודנטים לשיעורים 
מזויפים רק כדי שיוכלו לשחק.

עכשיו, כשמרי גילתה את זה, היא ממש כעסה,

אז היא ניסתה ללכת למפקח הישיר שלה.

אבל הוא לא עשה שום דבר.

ואז מרי ניסתה לפנות לעובדי מנהלה פנימיים 
של האוניברסיטה.

וגם הם לא עשו שום דבר.

אז, מה קורה כשאף אחד לא מקשיב לך?

אתה מעלה את הדברים בבלוג.

אז מרי החליטה לפתוח בלוג.

הבלוג שלה הפך לויראלי בתוך 24 שעות,

ופנה אליה עיתונאי.

עכשיו, כשאותו עיתונאי פנה אליה,

הזהות שלה כבר היתה ידועה.

היא היתה חשופה.

כשהיא נחשפה, היא הורדה בדרגה בעבודה,

וקיבלה איומים במוות, 
וכל זה על ספורט ברמת קולג'.

מרי לא עשתה שום דבר רע. 
היא לא לקחה חלק בהונאה.

היא באמת חשבה שהיא מעניקה קול

לתלמידים שהיו חסרי קול.

אבל הנאמנות שלה הועמדה למבחן.

האמינות שלה והמניעים שלה.

עכשיו, חשיפת שחיתויות לא תמיד חייבת להוביל

להרעת תנאים או איומים במוות.

למעשה, ב-2002, כותרת זו הופיעה 
על השער של טיים מגזין,

עליו למעשה הוקירו שלושה 
מלשנים אמיצים

על החלטתם לצאת לאור בשם האמת.

וכשאתם בוחנים את המחקר,

רק 22 אחוזים ממלשנים
למעשה מדווחים על מעשי נקמה.

אז יש כמות עצומה של אנשים שמדווחים 
ולא מתנקמים בהם

וזה נותן לי תקווה.

אז זוהי קת'י.

קת'י סוונסון היא פקידת עיריה בגמלאות 
מהעיר דיקסון.

ויום אחד, קת'י היתה בעבודה, 
כמו שהיא תמיד עשתה,

והיא גילתה מקרה די מעניין.

אתם רואים, קת'י היתה בסוף החודש,

והיא עבדה על דיווח הכספים של העיר,

ובדרך כלל, הבוס שלי, ריטה קרנדוול, 
נתנה לה רשימה של חשבונות ואמרה,

"קת'י, תתקשרי לבנק 
ותשיגי את החשבונות האלה".

וקת'י מלאה את תפקידה.

אבל ביום הספציפי הזה,

ריטה היתה מחוץ לעיר, וקת'י היתה עסוקה.

היא מרימה את הטלפון, ומתקשרת לבנק ואומרת: 
"תשלחו לי בפקס את כל החשבונות".

וכשהיא מקבלת את הפקס היא רואה שיש חשבון

שיש בו קצת משיכות והפקדות

שהיא לא מזהה מלפני כן.

זה היה חשבון שנשלט אך ורק על ידי ריטה.

אז קת'י הסתכלה במידע, היא דווחה עליו 
לממונה הישיר שלה,

שהיה אז ראש העיר בורק,

וזה הוביל לחקירה גדולה, 
חקירה של ששה חודשים.

מסתבר שהבוס של קת'י, 
ריטה קרנדוול מעלה בכספים.

ריטה גנבה 53 מיליון דולר 
במשך תקופה של 20 שנה,

וקת'י בטעות גילתה את זה.

קת'י היא גיבורה.

ובעצם, היתה לי ההזדמנות

לראיין את קת'י עבור הסרט הדוקומנטרי שלי, 
"כל סוסי המלכה".

וקת'י לא חיפשה פרסום.

למעשה, היא ממש לא רצתה לדבר איתי 
במשך תקופה מאוד ארוכה,

אבל אחרי הטרדה אסטרטגית, 
היא הסכימה לעשות את הראיון.

(צחוק)

אבל היא חיפשה הוגנות, לא פרסום.

וללא קת'י,

מי יודע אם ההונאה הזו 
היתה מתגלה אי פעם?

אז, זוכרים את אותה כתבת "פורבס" 
שדיברתי עליה,

אותה כתבתי לפני ההרצאה שלי?

ובכן, פרסמתי אותה ומשהו מדהים קרה.

התחלתי לקבל אימיילים ממלשנים
מרחבי העולם.

והתחלתי לקבל את האימיילים האלה ולענות להם,

היה נושא משותף להודעות שקיבלתי,

וזה מה שהוא היה:

הם כולם אמרו את זה: "חשפתי את ההונאה,
אנשים ממש שונאים אותי עכשיו.

פוטרתי, אבל את יודעת מה?

הייתי עושה את זה שוב אם הייתי יכול".

וככה המשכתי לקרוא את המסר הזה, 
כל ההודעות האלה,

ורציתי לחשוב מה אני יכולה לחלוק 
עם התלמידים שלי?

וכך, אספתי את הכל יחד והנה מה שלמדתי.

זה חשוב שנטפח תקווה.

מלשנים הם מלאי תקווה.

למרות האמונה הרווחת,

אם לא כולם עובדים ממורמרים 
שיש להם מריבה עם החברה.

התקווה שלהם היא 
מה שמניע אותם לצאת לאור.

אנחנו גם צריכים לטפח את המחויבות.

מלשנים הם מחויבים.

והלהט הזה בשם הארגון שלהם

הוא שגורם להם לרצות לצאת לאור.

מלשנים הם ענווים.

שוב, הם לא מחפשים פרסום, 
אבל הם כן מחפשים הוגנות.

ואנחנו צריכים להמשיך ולטפח אומץ.

מלשנים הם אמיצים.

לרוב, הם לא מעריכים מספיק

עד כמה חשיפת השחיתות השפיעה 
על המשפחה שלהם,

אבל מה שהם ממשיכים לציין זה כמה קשה היה להם 
להמנע מלומר את האמת.

בנימה זו, אני רוצה לסיים עם שם אחד נוסף:

פיטר בוקסטון.

פיטר בוקסטון היה בן 27 כשעבד 
בשירות הבריאות הציבורי האמריקאי.

והוא נשכר כדי לראיין אנשים

שהיו להם מחלות מין.

ובמהלך עבודתו,

הוא שם לב למחקר קליני שנוהל בתוך הארגון.

וזה היה מחקר שבחן את ההתקדמות 
של מחלת עגבת לא מטופלת.

וכך, היו 600 גברים ממוצא אפרו-אמריקאי

שהשתתפו במחקר הזה.

הם פותו להשתתף במחקר

באמצעות הבטחה של בדיקות רפואיות 
וביטוח קבורה בחינם.

וכך, מה שקרה הוא שבמהלך המחקר,

התגלה הפניצילין שעוזר בטיפול בעגבת.

ומה שפיטר שם לב זה,

שמשתתפי המחקר לא קיבלו פנצילין

כדי לטפל בעגבת שלהם.

והמשתתפים לא ידעו את זה.

אז כמו מרי, פיטר ניסה לדווח ולפנות 
לאחראים עליו בתוך הארגון,

אבל אף אחד לא הקשיב לו.

ואז פיטר חשב שזה ממש לא הוגן

והוא ניסה שוב לדווח,

ולבסוף הוא דיבר עם עיתונאי - ממש כמו מרי.

וב1972, זה פורסם בעמוד הראשי 
של ה"ניו יורק טיימס":

"קורבנות עגבת במחקר אמריקאי 
לא טופלו במשך 40 שנים".

מקרה זה מוכר לנו כיום 
כניסוי העגבת בטוסקגי.

ופיטר היה המלשן.

מה קרה לאותם 600 גברים, אתם שואלים? 
אותם 600 גברים מקוריים?

28 גברים מתו מעגבת.

מאה מתוכם מתו מסיבוכים הקשורים בעגבת,

40 נשים נדבקו

ועשרה ילדים נולדו עם עגבת מולדת.

מי יודע איך המספרים האלה היו נראים

אלמלא המעשה האמיץ של פיטר?

כולנו קשורים לפיטר, בעצם.

אם אתם מכירים מישהו שמשתתף במחקר קליני,

הסיבה בגללה יש לנו טופס יידוע כיום

היא בגלל מעשהו האמיץ של פיטר.

אז תנו לי לשאול אתכם שאלה.

אותה שאלה מקורית, גרסה של השאלה המקורית.

כמה מכם אי פעם השתמשו במושג

שטינקר, חפרפרת,

מלשן,

נחש,

סמור,

מדליף?

מישהו?

לפני שעולה בכם הדחף לעשות זאת שנית,

אני רוצה שתחשבו קצת.

אולי הם המרי, הפיטר והקת'י של העולם.

אתם יכולים להיות האדם 
שמשנה את מהלך ההיסטוריה,

או שהם יכולים להיות האדם שמעצב את עולמכם.

תודה רבה,

(מחיאות כפיים)