מוקדם יותר השנה,
ניצחתי ביריד-מדע בינלאומי,

ומאז הרבה אנשים שואלים אותי,

"איך לעזאזל יכול היה בן 15
לפתח שיטה חדשה

לזיהוי סרטן הלבלב?"

תשובתי?

שנה וחצי של עבודה קשה
ומיליוני כשלונות.

זה היה די מדכא.

לאחרונה פיתחתי חיישן נייר חדשני

לזיהוי סרטן הלבלב, השחלות והריאה.

החיישן-- מה שמגניב בו
הוא שהוא פי 168 מהיר יותר,

יותר מפי 26,000 זול יותר
ויותר מפי 400 רגיש יותר

משיטת הזיהוי הנוכחית.

והחלק הכי טוב? הוא עולה 3 סנט
ופועל תוך 5 דקות.

הכל החל יום אחד, כשבדקתי

באינטרנט את הסטטיסטיקה
של סרטן הלבלב.

אולי אתם תוהים,

"למה לעזאזל שילד בן 15
יגלה עניין בסרטן הלבלב?

האם הוא לא אמור
להתעניין במשחקי מחשב?"

מה שגרם לי להתעניין בזה הוא

שחבר טוב של משפחתי,
שהיה לי כמו דוד, נפטר מהמחלה הזו.

מה שמצאתי באינטרנט היה מזעזע.

גיליתי שמעל 85% מכל מקרי
סרטן הלבלב מאובחנים מאוחר מדי,

כשלחולה יש סיכוי
של פחות מ-2% לשרוד.

והזמן הממוצע עד המוות
הוא 3 חודשים.

זו הדמוגרפיה של 2 האחוזים שישרדו.

תהיתי, איך זה שאנו כל-כך גרועים
בזיהוי סרטן הלבלב?

כי חברה מתקדמת כמו שלנו

כבר היתה צריכה מזמן
להיות מסוגלת לזהות אותו.

מצאתי שה"רפואה המודרנית" שלנו
היא טכניקה בת 60 שנה:

זקנה יותר מאבא שלי.

[צחוק]

והיא גם מאד לא מדויקת,

היא מחמיצה 30% 
מכל מקרי סרטן הלבלב.

נוסף על כך היא יקרה:

היא עולה 800 דולר
ואיננה כלולה בביטוח הרפואי

כלומר, היא אינה בגדר אפשרות
לחולים בעלי הכנסה נמוכה

ובנוסף, לעתים נדירות דורשים אותה

כי סרטן הלבלב הוא מה שקרוי
מחלה ללא תסמינים.

אין לה תסמינים.

בד"כ אלה רק תסמינים אקראיים
כמו כאב בטן.

למי אין כאב בטן לפעמים?

[צחוק]

ואז, מה שקרה--

חשבתי שחייבת להיות דרך טובה יותר
מהשיטה הממש מחורבנת הזאת.

התחלתי להגדיר
את אמות המידה המדעיות,

"איך אוכל לזהות
את סרטן הלבלב?"

כי הייתי בן 15.

אמרתי שזה צריך להיות 
זול, מהיר, פשוט,

רגיש, לא-פולשני ובררני.

אז התחלתי במחקר.

התחלתי גם להבין מדוע
טרם הצלחנו לזהות את סרטן הלבלב.

מה שמצאתי הוא-- 
הדבר שמחפשים

הוא סמן ביולוגי זעיר
שנמצא במחזור הדם.

זה נשמע ממש פשוט,
אבל זה בכלל לא כך.

הבעיה היא שבדם יש ממילא
שפע של חלבונים.

יש המון ליטרים של דם בגוף.

לכן, למצוא שם עליה זעירה כזו,
בכמות זעירה של חלבון,

היא כמעט בלתי-אפשרית.

ואז מה שהבנתי,

שזה כמו למצוא מחט
בערימת שחת.

גרוע מזה, זה כמו למצוא מחט
בערימה של מחטים כמעט זהות.

מנקודה זו התחלתי לעשות מחקר באינטרנט,

כי איזה מקור מידע אחר
יש לילד בן 15?

[צחוק]

התחלתי עם בסיס-נתונים
של מעל 8,000 חלבונים שונים,

פשוט התחלתי לשחק איתם.

ולמזלי, בנסיון ה-4,000 פגעתי בול.

סוף-סוף מצאתי את החלבון
האחד והיחיד.

הייתי כבר קרוב לאובדן-שפיות.

לחלבון שמצאתי קוראים מזותלין.

זהו חלבון רגיל לגמרי,

אלא אם חולים בסרטן הלבלב,
השחלות או הריאות,

ואז הוא קיים ברמות מאד מוגברות
במחזור הדם.

כמו כן, המפתח כאן הוא שהחלבון הזה
קיים בשלבים הכי מוקדמים של המחלה,

כששיעור השרידה קרוב ל-100%.

אז אם מצליחים לזהות אותו,
כמעט שאין צורך לדאוג לגבי הסרטן.

אז כעת התחלתי להתרכז בשאלה

איך לזהות בפועל את החלבון הזה.

זה קרה במקום הכי פחות סביר.

פריצת הדרך שלי.

בשיעור הביולוגיה בתיכון.
[צחוק]

המקום שהכי מדכא חדשנות .

נורא!

[צחוק]

[מחיאות כפיים]

מה שעשיתי הוא
שהגנבתי לשיעור מאמר מדעי

שעסק במחקר של דברים ממש מגניבים
בשם ננו-שפופרות פחמן.

החבאתי אותו מתחת למקטורן
וקראתי אותו מתחת לשולחן הכתיבה שלי.

אולי אתם תוהים, "מה זה לעזאזל
ננו-שפופרת פחמן?"

זהו למעשה צינור ארוך ודק
של פחמן.

בקוטר של חלק ה-150
מקוטר שערת-אדם ובעובי אטום בודד.

אז זה ממש זעיר.

אבל יש להן תכונות מדהימות,

הן כמו גיבורי-העל
של מדע החומרים.

אז בדיוק כשלמדנו על--
יותר נכון, בדיוק שלמדתי עליהן--

בזמן שקראתי את המאמר
ועל התכונות המדהימות האלה,

למדנו בשיעור על הדברים האלה, נוגדנים.

נוגדן הוא מולקולה אורגנית
ממש מגניבה.

עקרונית, היא מתקשרת לחלבון אחד,
ורק לאותו חלבון.

היא מאד בררנית.

זאת מולקולה מסוג מנעול ומפתח.

התחלתי לגלגל בראש את הרעיון
איך אוכל לקשר בין הננו-שפופרות פחמן

ותכונותיהן המדהימות לנוגדן הזה
שמגיב רק לאותו חלבון?

ובמקרה זה לסמן הביולוגי
של הסרטן, למזותלין.

ואז קלטתי.

מה שאוכל לעשות עם הנוגדן הזה

הוא להכניס אותו לרשת
של ננו-שפופרות הפחמן

כך שזו תגיב רק לסמן הביולוגי
של החלבון המסוים הזה,

אבל אז גם אשנה
את התכונות החשמליות שלה

לפי הכמות הקיימת של החלבון,
במידה כזו שאוכל למדוד את זה

במד-אוהם שעולה 50 דולר
שקניתי ב"הום-דיפו".

אז מה שעשיתי היה,

המורה שלי לביולוגיה קלטה אותי,
והיא כמו נשר,

הסתערה עלי בפרצוף אדום.

"מה אתה עושה, בחור צעיר?"

חטפה את המאמר מידי.

ואחרי השיעור התחננתי בפניה 
להחזיר לי את המאמר,

ובסופו של דבר היא הסכימה,

וזה כל מה שהיה חשוב לי
בחוויה ההיא.

[צחוק]

משם, התחלתי לשכלל את הרעיון המגניב שלי.

כעת מה שקרה היה
שהייתי זקוק למעבדה

כי אי-אפשר לעסוק בחקר הסרטן
על השיש במטבח.

[צחוק]

אז כתבתי את הרעיון שלי,

הכנתי רשימת חומרים, נוהל,
תקציב וציר-זמן.

שלחתי את זה בדוא"ל
ל-200 פרופסורים שונים.

באוניברסיטת ג'ונס הופקינס,
במכון הבריאות הלאומי.

עקרונית, לכל מי שקשור
לסרטן הלבלב.

ציפיתי לשבת לי
ושהדוא"ל עם התשובות חיוביות

פשוט יזרום אלי
ושאני אתקבל למעבדה.

[צחוק]

ואז היכתה המציאות.

קיבלתי 199 סירובים לאותם 200
ו"אולי" פושר אחד.

זה היה די מאכזב.

אבל אז התחלתי לחפש
את הפרופסור של ה"אולי".

ואחרי 3 חודשים קבעתי איתו פגישה.

אני נכנס לי,
עם 500-פלוס המאמרים שקראתי.

ובמהלך הראיון

הוא הזמין עוד ועוד מומחים,
עוד ועוד.

הם ירו אלי כל הזמן שאלות
בנסיון למצוא חור בנוהל שלי.

למעשה הייתי די מוכן לכך
כי באחד ממכתבי הסירוב

הפרופסור עבר בשיטתיות
על כל שלבי הנוהל שלי

וקרע אותם אט-אט לגזרים
כשציין איך כל אחד מהם מוטעה.

אז באתי מוכן.
עשיתי כבר מחקר הכנה.

[צחוק]

בסופו של דבר קיבלתי
את מרחב המעבדה שנזקקתי לו.

ואז התחלתי במסע ארוך
בן 7 חודשים.

מיד כשהתחלתי, ציפיתי שכאילו,

"אני פשוט אשחק לי עם זה
ואסיים תוך 3 חודשים."

זה בעצם לקח 7 חודשים,

כי מיד כשהתחלתי
היו לי מיליון שגיאות.

הבנתי שהנוהל שלי לא מושלם
כמו שחשבתי בהתחלה.

ובנוסף, לקח חשוב אחר שלמדתי מזה

הוא ששום דבר איננו פשוט
כמו שזה נראה על הנייר.

התחלתי לסתום בעבודת-פרך

את כל החורים שמצאתי בנוהל שלי.

כולל לפוצץ את התאים שלי בצנטריפוגה

להרוג את התאים והחלבונים שלי,
וגם את הננו-שפופרות פחמן שלי.

נראה שכל הזמן הרגתי דברים.

אבל בסופו של דבר
קיבלתי חיישן נייר אחד קטן

שהיה מסוגל לזהות את סרטן הלבלב
השחלות והריאה

ברמת דיוק של 100%.

ובכך למדתי לקח חשוב מאד,

שבעזרת האינטרנט הכל אפשרי.

אפשר לחלוק תיאוריות

לא צריך להיות פרופסור
עם המון תארים

כדי שיעריכו את הרעיונות שלך,

באינטרנט חשובים רק הרעיונות שלך.

בעיני, להיות אמיץ וחסר-פחד

הוא שלא מוכרחים להשתמש באינטרנט
בדרכים המקובלות.

אנו לא מוכרחים לראות אתכם
עושים פרצופים באינטרנט.

[צחוק]
[מחיאות כפיים]

במקום זה תוכלו לשנות את העולם
עם מה שאפשר לעשות באינטרנט.

אז אם אני עשיתי את כל המחקר שלי
ב"גוגל" וב"וויקיפדיה", ואני רק בן 15,

תארו לעצכמם מה תוכלו אתם לעשות

תודה רבה.

[מחיאות כפיים]
[קריאות עידוד]