אנו חיים בעולם טרוד להפליא.
קצב החיים הוא בד"כ מטורף,
מוחותינו תמיד עסוקים,
ואנו תמיד עושים משהו.
כיוון שכך,
אני רוצה שתקדישו רגע למחשבה,
מתי לאחרונה הקדשתם
זמן כלשהו כדי לא לעשות כלום?
עשר דקות בלבד,
ללא הפרעה?
וכשאני אומר "כלום",
אני ממש מתכוון ל"כלום".
לא לשלוח דוא"ל,
בלי מסרונים, בלי אינטרנט,
בלי טלוויזיה, פטפוטים,
אכילה, קריאה,
אפילו בלי לשבת סתם
ולהעלות זכרונות
או לתכנן לקראת העתיד.
פשוט לא לעשות כלום.
אני רואה המון פרצופים
חסרי הבעה. [צחוק]
נראה לי שאתם משתדלים חזק
להיזכר מתי זה היה.
זה ממש מדהים, לא?
אנו מדברים על המוח שלנו.
המוח, המשאב הכי חשוב
ויקר שלנו,
שבאמצעותו אנו חווים
כל רגע ורגע בחיינו,
המוח שאנו מסתמכים עליו
כדי להיות מאושרים, שלווים,
יציבים רגשית כאינדיבידואלים,
ובמקביל להיות נדיבים ומתחשבים
במערכות היחסים שלנו עם אחרים.
זו אותו המוח
שאנו תלויים בו
כדי להיות ממוקדים,
יצירתיים, ספונטניים,
ולהיות במיטבנו
בכל מה שאנו עושים.
אבל אנו כלל לא מקדישים זמן
כדי לדאוג לו.
למעשה, אנו מקדישים יותר זמן
כדי לטפל באוטו,
בבגדים ובשיער שלנו מאשר --
בסדר, נעזוב את השיער,
אבל אתם מבינים את הרעיון.
התוצאה, כמובן,
היא שאנו נעשים מתוחים.
המוח מזמזם כמו מכונת כביסה
מסתובב ומסתובב,
הרבה רגשות קשים ומבלבלים,
ואנו לא ממש יודעים
איך להתמודד עם זה,
והעובדה העגומה היא
שאנו כל-כך מוטרדים
שאנו כבר לא נוכחים
בעולם שבו אנו חיים.
אנו מחמיצים את הדברים
הכי חשובים לנו,
ומה שמטורף הוא
שכולם פשוט מניחים
שככה זה בחיים,
ואנו צריכים איכשהו להמשיך כך.
זה לא חייב להיות כך.
הייתי בן 11 כשהלכתי
לשיעור המדיטציה הראשון שלי.
והאמינו לי, היו שם כל הסטריאוטיפים
שאתם יכולים לדמיין,
הישיבה המזרחית על הרצפה,
הקטורת, תה הצמחים,
הצמחוניים, כל הסיפור,
אבל אמי הלכה לזה ואני הסתקרנתי,
אז הלכתי איתה.
ראתי גם כמה סרטי קונג-פו,
ובסתר ליבי
חשבתי שאוכל ללמוד לעוף,
אבל הייתי אז צעיר מאד.
אז כשהייתי שם,
כמו אנשים רבים,
חשבתי שזה כמו אספירין
בשביל הנשמה.
אתה נהיה לחוץ,
אז אתה עושה מדיטציה.
לא ממש חשבתי שזה יכול להיות
בעל אופי מניעתי,
עד שהייתי בן 20,
וקרו מספר דברים
בחיי, ברציפות רבה למדי.
דברים ממש חמורים
שפשוט הפכו את חיי על פיהם
ולפתע נעשיתי שטוף מחשבות
שטוף רגשות קשים
שלא ידעתי איך להתמודד עימם.
בכל פעם שכאילו
הורדתי אחד מהם,
אחד אחר היה מרים את ראשו.
זו היתה תקופה מאד מעיקה.
כנראה שכל אחד מתמודד עם לחץ
בצורה אחרת.
יש אנשים
שקוברים את עצמם בעבודה,
ומברכים על הסחת הדעת.
אחרים פונים לתמיכה
של החברים והמשפחה.
אחרים מתחילים לשתות,
לקחת תרופות.
הדרך שלי להתמודד עם זה
היתה להפוך לנזיר.
אז הפסקתי את לימודי התואר שלי
ויצאתי להרי ההימלאיה,
נעשיתי לנזיר,
והתחלתי ללמוד מדיטציה.
אנשים מרבים לשאול אותי
מה למדתי מאותה תקופה.
ברור שזה שינה כל מיני דברים.
בואו נודה בכך
שלהפוך לנזיר שנמנע מיחסי מין
משנה פה ושם כמה דברים.
אבל היה יותר מזה.
זה לימד אותי --
זה נתן לי הערכה רבה יותר,
הבנה של הרגע הנוכחי.
ואני מתכוון בכך
שלא ללכת לאיבוד במחשבות,
לא להיות מוטרד,
לא להימחץ תחת רגשות קשים,
אלא ללמוד להיות כאן ועכשיו.
להיות מודע לגמרי,
להיות נוכח.
אני חושב שהרגע הנוכחי
זוכה להערכה מעטה מדי.
הוא נשמע כה סתמי,
אבל אנו מבלים זמן כה מועט
ברגע הנוכחי,
שבטוח שהוא לא סתמי.
היה מאמר על מחקר
שפורסם בהרווארד,
ממש לאחרונה, ולפיו,
המוח שלנו, בממוצע,
אובד במחשבות כמעט 47% מהזמן.
ארבעים שבעה אחוז.
מצד שני,
התעייה המתמדת הזו במחשבות
היא גם גורם ישיר לאומללות.
אנחנו בכל מקרה
לא נהיה כאן זמן רב,
אבל לבלות חצי מהחיים
אבודים במחשבות
עם סיכוי די טוב לאומללות,
לא יודע, זה נראה לי
די טרגי.
במיוחד כשיש משהו
שאפשר לעשות בעניין זה,
כשיש טכניקה חיובית,
מעשית, ניתנת להשגה,
ומוכחת מבחינה מדעית
שמאפשרת למוח שלנו
להיות יותר בריא,
יותר מודע ופחות מוטרד.
והיופי בזה הוא,
שלמרות שזה דורש
רק 10 דקות ביום בערך,
זה משפיע על כל חיינו.
אבל עלינו לדעת
איך לעשות את זה.
אנו זקוקים לתרגיל, למסגרת
כדי ללמוד איך להיות
מודעים יותר.
וזאת בעצם המדיטציה.
היא מכירה לנו
את הרגע הנוכחי.
אך עלינו לדעת גם
איך לגשת לכך
בדרך הנכונה
כדי להפיק מכך את המיטב.
וזו הסיבה שאלה כאן, אם תהיתם,
כי רוב האנשים חושבים
שמדיטציה זה בסך הכל
לעצור את המחשבות,
להיפטר מהרגשות,
להשתלט איכשהו על המוח,
ובעצם זה די שונה מכך.
מדובר יותר על
לסגת לאחור,
לראות בבהירות את המחשבה,
להיות עדים לבואה וללכתה,
הרגשות באים והולכים
ללא שיפוט,
אלא בנפש רגועה וממוקדת.
למשל, ברגע זה ממש,
אם אני מתמקד מדי בכדורים,
אין שום סיכוי
שאוכל להירגע ולדבר אליכם
בו-זמנית.
ובאותה מידה, אם ארגע יותר מדי
כשאני מדבר אליכם,
אין סיכוי שאוכל להתמקד בכדורים.
אני אפיל אותם.
בחיים, וגם במדיטציה,
יש זמנים
שבהם המיקוד הופך להיות
קצת חזק מדי,
והחיים מתחילים להיות מורגשים
בערך ככה.
מאד לא נוח
לחיות כך את החיים,
כשנעשים כל-כך
מתוחים ולחוצים.
ובפעמים אחרות, אנו מורידים יותר מדי
את הרגל מהדוושה,
והכל נעשה קצת ככה.
כמובן שבמדיטציה --
[נחרות]
בסופו של דבר נירדם.
אז אנו מחפשים איזון,
רגיעה ממוקדת
שבה אנו יכולים להתיר למחשבות
לבוא וללכת
בלי כל המעורבות הרגילה.
ומה שבד"כ קורה
כשאנו לומדים להיות מודעים
הוא שדעתנו מוסחת
ע"י איזו מחשבה.
נניח שזאת מחשבה של דאגה.
הכל בסדר, ואז אנו רואים
את המחשבה המודאגת,
ואומרים, "לא ידעתי שהעניין הזה
מדאיג אותי."
חוזרים לזה, חוזרים על זה.
"אוי, אני מודאג.
אני באמת מודאג.
יש כל-כך הרבה דאגה."
ולפני שיודעים מה קורה,
אנו מודאגים מכך
שאנו מודאגים.
זה הרי מטורף.
אנו עושים את זה כל הזמן,
אפילו ברמת היומיום.
אם תחשבו על הפעם האחרונה,
לא יודע,
אולי כשהיתה לכם שן מתנדנדת.
אתם יודעים שהיא מתנדנדת,
ואתם יודעים שזה כואב.
אבל מה אתם עושים
מידי 20, 30 שניות?
[מלמולים] זה באמת כואב.
ואנו מחזקים את הסיפור שלנו, נכון?
אנו פשוט ממשיכים לספר לעצמנו,
ועושים את זה כל הזמן.
ורק כשלומדים
לצפות במוח באופן כזה,
רק אז אנו מתחילים לוותר
על הסיפורים האלה
ועל תבניות החשיבה.
אך כשאתם יושבים
וצופים כך במוח,
אולי תגלו הרבה תבניות אחרות.
אולי תגלו מוח
באמת חסר-מנוחה --
כל הזמן.
אל תופתעו אם תחושו
נסערים מעט מבחינה גופנית
כשאתם יושבים ולא עושים דבר
והמוח שלכם מרגיש כך.
אולי תגלו מוח משעמם מאד
כאילו הכל סתם מכני,
כאילו אתם
קמים בבוקר, הולכים לעבודה,
אוכלים, ישנים, קמים, עובדים.
ואולי תהיה רק מחשבה אחת
קטנה ומציקה
שמסתובבת ומסתובבת לכם בראש.
מה שזה יהיה,
המדיטציה מציעה
את ההזדמנות, את האפשרות
לקחת צעד לאחור
ולקבל נקודת השקפה שונה,
כדי לראות שהדברים
אינם תמיד כפי שהם נראים.
איננו יכולים לשנות
כל דבר קטן שקורה לנו בחיים,
אך ביכולתנו לשנות
את האופן בו אנו חווים אותו.
זהו הפוטנציאל של המדיטציה,
של המודעות.
אין צורך להבעיר קטורת,
ובהחלט אינכם חייבים
לשבת על הרצפה.
כל מה שעליכם לעשות
הוא להקדיש 10 דקות ביום
לסגת לאחור, כדי להכיר לעצמכם
את הרגע הנוכחי
כדי שתזכו לחוות
תחושה חזקה יותר
של מיקוד, של רגיעה ובהירות בחייכם.
תודה רבה לכם.
[מחיאות כפיים]