מה יקרה אם אומר לכם
שישנו, מושג יחיד
ששינה מקצה לקצה
את חשיבתי אודות פתרון בעיות?
מה יקרה אם אומר לכם
שאתם, על פי חוש,
מכירים מושג זה ולמעשה
משתמשים בו, ממש כאן, ממש עכשיו
מבלי לחשוב על כך.
מה יקרה אם אומר לכם
שלו יכולתם לחדד יכולתכם הטבעית
להשתמש במושג זה,
הוא היה יכול לשנות את חייכם,
או אפילו את העולם.
ואם אומר לכם
שלא מעורבת
הצטרפות לכת, נטילת סמים אסורים
או המרת דתכם באחרת?
המושג נקרא:
"ניהול קטביות".
למדתי אותו לפני עשרים שנים כשהיתי רבנית בשיקאגו.
ומאז, הפסקתי לספור
את מספר הפעמים
ששרבטתי קורס מזורז על גבי מפית.
מישמת אותה בבעיות
כה שונות כגון שינויים אירגוניים,
סתירות תיאולוגיות,
ואפילו בגידול ילדי.
אני גם יודעת שזה מצליח עם נושאים
גדולים יותר, נושאים גלובלים,
מפני שהאדם שפיתח כלי זה,
ולימד אותו לי -- דר' ברי ג'ונסון --
השתמש בו יחד עם משרד ההגנה האמריקאית,
הועדה הבינלאומית לאנרגיה אטומית,
ואפילו הבי. בי. סי.
על אף הסכמתי שהם עשוים
לצאת נשכרים מקורס חוזר כעת.
הרשו לי אם כן להזמין אתכם,
להצטרף למסע אתי, אל תוך עולם הקטביות.
ובכן, השער הטוב ביותר, הוא הסקיצה המאוד מפורסמת הזו.
הביטו ואמרו לי -- כמה מכם
ראו תחילה את שתי הפנים הלבנות
המביטות אלו באלו?
יו, המון.
כמה מכם, תחילה, מיד, ראו את הגביע השחור במרכז?
בסדר, אחדים...
ובכן, בכל פעם שאני מראה את הסקיצה הזו
אחדים רואים את האחת ואחדים רואים את האחרת
אך לעולם אין הרואים את שתיהן בו זמנית
משום שהמוח האנושי אינו מתוכנן להיות מסוגל
לראות את שתי הדמויות הללו בעת ובעונה אחת.
ולנו רק נותר לזרום, הלוך ושוב
ולראות את שני ההיבטים
ולהכיר בכך שיש את שניהם, שתי פנים וגביע.
תובנה זו בלבה של קטביות,
ואבקשכם לאחוז בה ולשמר אותה עמכם
ככל שנתקדם
כי בפשטות, קטביות הינה בעיה מתמשכת
בעלת שתי תשובות נכונות
התלויות זו בזו.
הקטביויות אינן איזו הטיה חזותית חיננית, הן כוח טבעי
כמו מגנטיות או כבידה,
חלק מאריג היקום עצמו
והיות שהן חלק מהטבע, ישנם חוקים שמושלים בהתנהגותן.
מרגע היוודעו לכם החוקים הללו, תוכלו לצפות
את הבאות עם הקטביות
ואז תוכלו באופן יזום להחליט
מה אתם רוצים לעשות בנידון.
הבא נראה איך זה פועל, עם קטביות
פשוטה מאוד שהינכם עושים כל הזמן:
נשימה מורכבת משתי פעולות תלויות האחת בשניה
שאיפה ונשיפה. בדומה לסקיצת הגביע.
אינכם מסוגלים לעשות את שתיהן בבת אחת, אך שתיהן
חיוניות ונחוצות.
אך מה יקרה אם נעבור את זה באטיות?
נבחר בקוטב אחד וטוב לנו לכמה שניות
ואז אנחנו מתחילים להרגיש לא בנוח
מה שמאלץ אותנו להתנייד לקוטב הנגדי
שגם הוא טוב לנו למספר שניות, ואז לא נוח לנו,
מה שמאלץ אותנו להתנייד שוב חזרה.
תנועה מתמשכת זו מתרחשת משום
שנשימה הינה בעיה מתמשכת בעלת שתי תשובות נכונות
התלויות זו בזו.
הבחירה היחידה שיש לנו בקטביות היא או
שננהל את הזרימה
הלוך וחזור באופן שחיובי ומעשיר חיים
או שנתנייד הלוך וחזור באופן
ששלילי ולא נוח.
עכשיו זה נראה אולי פשוט ומובן מאליו
כי אנחנו כולנו די טובים בניהול קטביות הנשימה
אנחנו עושים זאת כבר הרבה זמן.
אבל, אותו המושג והעקרונות שתקפים לגבי נשימה
נוכל ליישמם לכל קטביות אחרת.
הבא נסתכל בעוד אחת מוכרת:
חשבו על מערכת יחסים בחייכם,
מערכת יחסים חשובה.
אני מוכנה להמר, שבמידה והיחסים האלה
מתנהלים יפה,
זאת מפני שאתם מנהלים תדיר את הזרימה
בין סיפוק רצונותיכם
וסיפוק רצונות שותפיכם.
במערכת יחסים טובה שני האנשים דואגים לעצמם
והם דואגים האחד לשני,
ביצירת מעגל נפלא וצודק.
אך כשמערכות מתקלקלות, לעיתים קרובות זה משום
שמישהו יותר מדי ממוקד בעצמו
על חשבון שותפו
והם נותרים בהרגשה של אנוכיות, מבודדים ובודדים
או שהם ממוקדים יתר על המידה על צרכי השותף שלהם
על חשבון צרכיהם שלהם והם מרגישים בלתי מוערכים וכועסים.
או, יותר גרוע אפילו, הם כועסים משום שהם מרגישים
שהם בודדים
מה שגורם להם להרגיש יותר כעוסים, מה שגורם להרגיש
יותר בודדים
והיחסים מתדרדרים ולבסוף נכשלים.
אני סבורה שהמלומד הגדול הלל, ביטא קטביות זו
באופן מושלם לפני 2000 שנה
כשאמר: "אם אין אני לי, מי לי...
...וכשאני לעצמי, מה אני?"
הוא יכול היה להיות יועץ נישואין אדיר,
או אפילו מאמן קטביות טוב.
קטביויות אינן פועלות רק עם דברים כמו נשימה ויחסים של אחד לאחד,
הן גם מתהוות במערכות ארגוניות יותר גדולות
במיוחד בקרב נושאים כמו שינוי ארגוני,
היות שלעולם קיימת קבוצה אחת
שרוצה שדברים ישארו כפי שהם
וקבוצה אחרת שרוצה בשינוים של דברים.
זו קטביות שינוי מסורתית.
ואני זוכרת כשלראשונה התנגשתי בה במלוא העוצמה
היה זה ב-1987 ואני רק התחלתי את
לימודי להסמכה כרבנית.
הויכוח סער מזה שנים אם להסמיך
נשים לרבנות.
אחדים אמרו, שעל היהדות להיות קשובה
לעולם המודרני, שבו גברים ונשים שווים
ואם לא היא מסתכנת באיבוד תוקפה וחשיבותה.
אך היה מחנה אחר, שדאג
שרבנית היא סטירה מושגית
מצג שאו של מסורת בת אלפי שנים.
קבוצה זו טענה שהמשכיות ההולמת את
העבר היא חשובה
ושהסמכת נשים תסכן את האותנטיות של היהדות.
איזו קבוצה צדקה?
ובכן, הינכם רואים כמוני, שהיה זה
ממש כמו בסקיצת הגביע
קבוצה אחת ראתה קופסאות ורודות קבוצה אחת ראתה כחולות.
שתי הקבוצות ראו היבט אחד של בעיה מורכבת.
לשתי הקבוצות היה פחד ממשי שהעסיק אותן,
וערך אמיתי שאחזו בו.
כל קבוצה התקשתה לשנות את נקןדץ מבטה, לראות את
נקודת המבט של הקבוצה השניה
אך זה מה שהיה נחוץ כדי שקהילתי תשרוד.
היינו צריכים לחפש גם רצף
וגם להיות קשובים לשינוי.
בסופו של דבר, היתה הצבעה
התקבלה החלטה, והנני עומדת כאן
רבנית.
על פניו, עשוי להיראות כאילו שינוי ניצח,
אך עם קטביות, אם צד אחד
מנצח באופן מוחלט, הקהילה מפסידה,
כי היא נותרת בצד התחתון של הקוטב המנצח.
מפני שאני מבינה קוטביות,
ביליתי מלוא הקרירה הרבנית שלי מקרבת אל חיקי
במודע, המשכיות בכל חלק של מסורת שאוכל
על מנת לא לגלוש לצד מורדות השינוי.
אולי לא עלה בידי
לגדל את זקן הרבנים המסורתי
אך, אני חדורת מחויבות
גם לשמר רצף אמיתי עם העבר
וגם להיות קשובה לעת הזו.
כי רק כך קהילתי תשגשג
בעתיד.
אותם החוקים החלים על נשימה, ליחסים ולשינוי ארגוני
תקפים לגבי מי מהקטביויות הללו ורבות אחרות.
אך ישנה עוד אחת שאני רוצה לראות אתכם היום:
היות שהיא כה רלוונטית לירושלים
וגם, כי אני מאמינה כי לו היינו רק מנהלים אותה טוב יותר,
היא עשויה לשנות את העולם.
הרי הבעיה:
כיצד אשמר את הזהות שלי כחלק של קבוצה מסויימת, בעלת קובץ מסוים
של אמונות, ערכים והתנהגויות,
ובו בזמן להכיר האנושיות המשותפת שלי עם כל האנשים?
כל אחד מאתנו, משתייך לקבוצות מסויימות,
לאומיות, תרבותיות, דתיות, אתניות.
זה המרכיב הפרטני של מי שאנחנו
וכל אחד מאתנו הוא גם חלק של משהו גדול הרבה יותר
מכפי שכל קבוצה אחת יכולה לבטא לבדה.
זה החלק האוניברסלי של היותנו.
התמקדות יתר על כל מי מאלה
מסוכנת. הרשו לי להסביר:
אני גדלתי עמוק בדרום ארצות הברית,
בעיירה שבמובנים רבים, הם עוד המשיכו שם את מלחמת האזרחים.
לעולם לא אשכח כשסגרו עליי במגרש המשחקים
מספר ילדים
שאיימו עלי במכות אם אי פעם יראו אותי
מחבקת שוב את המטפלת השחורה שלי.
ילדים אלה חונכו שקבוצתם הפרטנית
לבנים, היתה טובה יותר מכל האחרים.
וסוג זה של פרטנות הוא מסוכן.
אך גם המורדות של הקוטב האוניברסלי,
אם נתמקד יתר על המידה על המכנים המשותפים שלנו
נאבד את היחודיות שלנו ונעטוף את מה שעושה
כל קבוצה ליחודית ולמיוחדת.
זו אחת מסכנות הגלובליזציה או הקומוניזם.
הם מניחים שכולנו אותו הדבר,
אך איננו כך.
אני בעצמי, לא רוצה לראות עיר כמו ירושלים
מאבדת כל אותם מאפיינים שעושים אותה למיוחדת.
איני רוצה לראות מקדונלדס נבנה ליד הר הבית.
תחת זאת, אני רוצה להתהלך ברחובות ירושלים
ולהאזין לקולותיהם השונים של כל קהילה ששוכנת כאן.
אל תטעו, אני אוהבת להיות חלק מעולם גלובלי מגוון,
אך אני גם מוקירה את שמגדיר אותי, אני.
עתה אתם יודעים די בנוגע לקטביות לדעת
שעלינו לעשות את שניהם.
אנו צריכים להיות נלהבים בנוגע לדברים אלה
שעושים אותנו יחודיים ובולטים.
וגם להיות פתוחים לגיוון ולערכים אוניברסלים ששותפים לנו.
אני אוהבת לקרוא לזה: "פתיחות לוהטת"
ואיני יכולה לחשוב על מקום טוב יותר לעבוד בו על
הקטביות מאשר ירושלים
מפני שכל כך הרבה קבוצות מגוונות שוכנות כאן יחדיו.
רק דמיינו, אם אנחנו, כאן, בירושלים
היינו מסוגלים להראות לעולם כיצד נראה
להיות חדורי להט אודות זהויותנו היחודיות,
וגם, להיות פתוחים לדבר שאף אחד מאתנו אינו מסוגל להשיג לבדו.
הרי לכם חזון משיחי .
וכפי שהבטחתי מלכתחילה
בלי כתות, בלי סמים, ללא צורך בהמרת דת.
רק ההכרה שלפעמים מורכבות
מחייבת אותנו לחתור אל ולחבק את שני צדי הבעיה
במקום לנסות לפתור אותה.
אז בפעם הבאה שאתם ניצבים מול בעיה שאין להיחלץ ממנה,
נשמו עמוק, וזכרו:
אמת הנשימה אינה שוללת את אמת הנשיפה.
תודה לכם.
(מחיאות כפיים)