אחה"צ טובים!
האם היה מהפֵּךְ עד עכשיו?
ובכן, אני כאן היום כדי לדבר על שקר,
ויותר ספציפית, על שקר "סקסי".
אני יודעת שישנם שקרים רבים,
חלקם סקסיים וחלקם מאוד לא סקסיים.
אבל אני רוצה לדבר ספציפית
על השקר או על הרעיון
שלהיות אובייקט מיני זה מעצים.
והייתי רוצה לשכנע אתכם שזה לא מעצים,
ראשית על-ידי דיבור על מהי
החפצה (אובייקטיפיקציה) מינית,
ואז לעבור לניתוח תיאורטי ומבוסס נתונים
של למה זה מזיק,
ולבסוף לספק לכם תכנית פעולה
לפיה תוכלו גם לנווט
בתרבות ההחפצה המינית
ולשנות אותה.
אז בואו נקפוץ ישר לעניין:
מהי החפצה מינית?
זהו התהליך של ייצוג או התייחסות
לאדם כמו לאובייקט מיני,
כזה שמשרת את הנאתו המינית של אחר.
ומה שכה מעניין בהחפצה מינית
הוא שהיה לנו פעם אוצר מילים לתאר אותה.
בשנות ה-60 וה-70 היינו מודאגים
לגבי החפצה מינית
והנזק שהיא מסבה לבנות ולנשים.
משנות ה-80', ה-90' ועד היום
היינו די שקטים בעניין הזה
בכל הנוגע לדיון ציבורי,
כך שלמרות שתרבות ההחפצה
המינית שלנו מודגשת יותר,
רואים יותר ייצוגים, ו96% מהם נשיים,
של גוף מוחפץ מינית,
אין לנו אוצר מילים לדבר על כך,
ורוב הצעירים אפילו איבדו
את היכולת לזהות את זה.
כמו שחבר שלי אמר:
זה כמו לגדול בחדר אדום,
להילקח מתוכו ולהתבקש
לתאר את הצבע האדום.
אז התבססתי על עבודות של אחרים
והרכבתי מבחן החפצה מינית,
ואם התשובה על אחת משבע
השאלות האלה היא "כן"
אז אתם מסתכלים על ייצוג של
החפצה מינית
ראשית, האם הייצוג מראה רק חלקים
מגופו של אדם בהקשר מיני?
במילים אחרות,
האם החלק מייצג את השלם?
במקרה זה חלקה האחורי
של האשה בפרסומת.
האם התמונה מראה אדם מיני מיוצג
כמחליף מקומו של חפץ?
בדימוי זה האשה הופכת לשולחן.
האם הדימוי מציג אדם מיני
ככזה שיכול להתחלף באחר?
כלומר, אחד מפריטים רבים שניתן פשוט
להחליף ביניהם.
האם הדימוי מציג את הרעיון
של חילול גופו של האדם
ללא הסכמה?
במילים אחרות,
האם מתייחסים לאדם
כאילו שהיא חפץ מיני?
האם הדימוי מציע שזמינותו
המינית של האדם
מגדירה את אופיו?
כמו במודעת הפרסומת הזו:
"אתה יודע שאתה לא הראשון שלה,
אבל באמת אכפת לך?"
וזה כדי לפרסם כלי רכב משומשים.
האם הדימוי מראה אדם מיני כסחורה?
משהו שאפשר לקנות או למכור?
בפרסומת הזו נראית מכונת-מכירה,
וגבר בוחר אשה, וזה כדי
למכור נעלי גברים.
ולבסוף, האם הדימוי מראה
את גופו של האדם כקנבס?
ואני לא מדברת על בסיס לקעקועים
למשל, שהאדם בוחר,
אלא למשווקים שמשתמשים בגוף
האדם כסוג של קנבס.
תרבות החפצה מינית חדשה
התהוותה בעשור האחרון
והיא מאופיינת בשני דברים.
אחד הוא גדילה במספר השימושים
בהחפצה מינית בפרסומות בטלויזיה,
בסרטים, במשחקי מחשב,
בקליפים ובעיתונים ובעוד מדיות.
והמרכיב השני בפרסום,
הוא שהדימויים נהיו קיצוניים יותר,
היפר-מיניים יותר.
אז, למה אנחנו חווים את זה עכשיו?
אפשר לסכם את זה ב"טכנולוגיה."
טכנולוגיה חדשה הגבירה את
מספר הדימויים
אליהם אתם נחשפים כל יום.
אז בשנות ה70' נחשפנו
ל500 פרסומות ביום
עכשיו אנחנו נחשפים
לכ-5,000 פרסומות ביום
ולילדים בין גילאי 8 ל-18,
שמבלים בממוצע 8 שעות ביום
מחוברים למכשירים שדרכם
מפרסמים יכולים להגיע אליהם.
אז מה עושים המפרסמים?
הם עוקפים את העומס
עם הגברת הדגש על אלימות,
היפר-אלימות והיפר-מיניות.
אז, איך זה לא מעצים?
אני רוצה קודם כל לפנות להיגיון.
כשמדברים על אובייקטים מיניים
אנחנו מדברים על דיכוטומיות.
בחשיבה מערבית אנחנו חושבים
על שחור-לבן, כן-לא.
שתי קטגוריות מנוגדות
כשאנחנו חושבים על אובייקטים
מיניים אנחנו חושבים על
דיכוטומיה של אובייקט-סובייקט.
סובייקטים פועלים, אובייקטים –
עליהם מתבצעת פעולה.
אז אפילו אם תהיי האובייקט המושלם,
האובייקט המיני המושלם,
תהיי בעצם הנתינה המושלמת, כי העמדה
הזו תמיד תהיה זו שפועלים עליה.
כך שאין כוח בלהיות אובייקט מיני,
אם חושבים על זה בהגיון.
אבל מעבר לזה, הרעיון ש"סקס מוכר",
אני רוצה לאתגר את זה ישירות
כי העובדה היא, שאם סקס היה מוכר,
ורוב הנשים הטרוסקסואליות
ואנחנו יצורים מיניים,
אז למה לא רואים גברים חצי ערומים
בכל מקום בפרסום?
אני רוצה להציע...
אני רוצה להציע, שמשהו אחר נמכר כאן.
לגברים, נמכר כל הזמן הרעיון הזה
שהם סובייקטים מיניים.
שהם במושב הנהג.
וזה נותן להם להרגיש מלאי עוצמה, לראות
דימויים של נשים מוחפצות בכל מקום.
ולנשים, מוכרים לנו
את הרעיון שכך נקבל את ערכנו
וזו הדרך להפוך לאובייקט
המיני האידיאלי.
ולכן במקום שסקס מוכר
רעיונות הסובייקטיביות
והאובייקטיביות נמכרים.
אז רואים עיתוני גברים
עם נשים כמעט עירומות.
ורואים גם עיתוני נשים
עם נשים כמעט עירומות.
נעבור עכשיו למחקר.
החפצה מינית היא תופעה
בה אנחנו, נשים ובנות רואות
את גופינו כחפצים מיניים.
וכולנו רואות זאת כך, במינון כזה או אחר.
זה משתנה במידת מה לפי מיניות ולפי
מוצא אתני
אבל בגדול רוב הנשים מתמודדות
עם זה בארה"ב.
אז, החפצה מינית,
עשר שנות מחקר,
רובו נערך ע"י פסיכולוגים.
אנחנו יודעים שיש לכך השפעות די חמורות.
ארוץ על הרשימה
אבל אני רוצה להתעכב רק על חלק מהמרכיבים.
ראשית, ככל שאנחנו חושבות על עצמנו
ומפנימות את הרעיון של עצמנו
כאובייקטים מיניים,
גוברים אחוזי הדכאון.
אנחנו גם עוסקות יותר בהרגלי פיקוח על גופנו
ככל שאנחנו תופשות עצמנו
כאובייקטים מיניים.
מה זה הרגל של פיקוח על הגוף?
גברים בקהל, זה אולי יהיה חדש לכם.
אלה לא חדשות לנשים בקהל.
אנחנו חושבות על תנוחות רגלינו,
איך נראה השיער,
איפה נופל האור,
מי מסתכל עלינו?
מי לא מסתכל עלינו.
למעשה, בחמש הדקות שאני מרצה,
בממוצע הנשים בקהל
עסקו בפיקוח על גופן 10 פעמים.
זה אומר, כל 30 שניות.
הפרעות אכילה רווחות בהרבה
אצל מי שרואות עצמן כאובייקטים מיניים
כמו גם בושה בגוף.
ותפקודים קוגניטיביים מדוכאים.
אם אנחנו עוסקות בפיקוח על גופנו,
זה פשוט תופס יותר מקום מנטלי
שאפשר היה להשתמש בו טוב יותר,
למשל במבחן במתמטיקה,
שיעורי הבית.
זה פשוט שואב את תפקודי השכל.
גם, בעיות בתפקוד מיני.
הרעיון הזה שסקס מוכר.
האין זה משונה, שאם את
חושבת על עצמך כאובייקט מיני,
כשגדלנו בחברה שמגדלת
ילדות קטנות לראות את גופן
כפרוייקטים שצריך לעבוד עליהם
כדי להיות אובייקט מיני
שזה בעצם מפריע בדרך למין טוב?
אז מה שבדרך כלל קורה, הוא שנשים
שרואות את עצמן כאובייקט מיני
עסוקות במה שנקרא "השקפה ופיקוח"
בזמן פעילות מינית.
כך שבמקום להיות מעורבות ועסוקות
בהנאה ממה שקורה
את נוטה לראות את עצמך מנקודות
מבט שלישית, חיצונית,
של צופה שמתבוננת בעצמה מבחוץ,
כשאת מודאגת משומן שנשפך,
איך הרגל הזאת נראית...
כך ששוב, זה מפריע להנאה מינית.
אז אם יש משהו שאיתו אוכל לשכנע
אתכם למה לא לרצות
לחיות בתרבות שמחפיצה מינית
זה מפחית את ההנאה המינית שלכם.
זה גם פוגע בדימוי העצמי,
מוריד ממוצע ציונים
וההבדל שמצאתי במחקרים שלי הוא לא זניח.
זה ההבדל בין אלה שהולכות לתואר ראשון
ואלה שלא הולכות לתואר ראשון לנשים.
זה מוריד פעילות פוליטית ואת האמונה שיש
לך קול בפוליטיקה.
וזה מוריד גם את היכולת
להסתדר עם נשים אחרות.
אנחנו עוסקות בתחרות נשית.
אנחנו רואות את תשומת הלב הגברית
כגביע הקדוש של קיומנו
אז אנחנו מתחרות בנשים אחרות
בשביל הדימוי העצמי שלנו
כי אנו רואות אותו כאיזה משאב מוגבל ומקודש.
אז אנחנו הולכות למסיבות
מודעות למקומנו בהיררכיית הנשים היפות
וכשאשה אחרת מוערכת כאובייקט מיני,
זה גורם לנו להרגיש רע עם עצמנו.
אז מה אפשר לעשות עם זה?
תכנית פעולה.
ראשית, אני רוצה להציע פעולות במישור האישי.
כי החפצה מינית יוצרת תקרה מינית
שמזיקה או פוגעת בנשים
במישור האישי, הפוליטי והמקצועי.
אני רוצה להתמקד באישי כאן.
מה אנחנו יכולות לעשות?
אנחנו יכולות להפסיק לצרוך
חומרים מזיקים - בנות, נשים,
כי אנחנו יודעות שתוך שלוש דקות
הדימוי העצמי שלנו יורד
כשאנחנו מסתכלות במגזיני אופנה.
אנחנו יכולות להפסיק להתחרות
בילדות ונשים אחרות.
כשאנחנו רואות נשים
שמקבלות תשומת לב בגלל זה
אנחנו יכולות להבין שהיא חלק ממערכת
בה החוקים כולם נגדנו.
היא לא הבעיה, היא סימפטום של בעיה.
ואנחנו יכולות להפסיק לחפש תשומת לב לגופנו.
אנחנו מחנכים את בנינו הקטנים לראות את גופם
ככלים לשלוט בסביבתם,
אנחנו מחנכים את בנותינו הקטנות
לראות את גופן כפרוייקטים
שצריך לשפר כל הזמן.
מה אם נשים יתחילו לראות בגופן
כלים לשליטה בסביבתן?
להגיע ממקום למקום.
ככלי רכב מדהימים לנוע בעולם בדרך חדשה.
ולבנים, היו בני ברית תומכים,
הבינו מה קורה סביבכם,
מה מתרחש במוחן של נשים סביבכם.
אל תעריכו ילדות ונשים
על סמך איך שהן נראות,
אלא על סמך מה שהן אומרות ועושות.
ולבסוף, השתמשו בפריווילגיה
שלכם באופן אסטרטגי
כדי להשמיע את קולכם נגד החפצה.
אז אם נעבור מהאישי לפוליטי,
אתם יכולים להחרים, פשוט לסרב
לצרוך חומרים שמחפיצים ילדות ונשים.
אתם יכולים ליצור קשר עם
יוצרי מדיה כשמשהו נראה לכם מעליב.
אתם יכולים ליצור מדיה משלכם.
היכנסו מאחורי המצלמה!
כתבו! שחקו! ביימו!
ואתם יכולים גם להשתלב
באקטיביזם של מדיה חדשה
יש עולם מדהים שעומד לרשותכם
שמאפשר להביא שינוי פוליטי.
ואני רוצה להביא כמה דוגמאות.
ראשית, "דימויים סוציולוגיים",
בלוג שמנוהל על-ידי ד"ר ליסה וייד
עבדה עם סטודנטים כדי להוציא
מאברקרומבי אנד פיץ' חזיות מרופדות
או בגדי ים מרופדים לפעוטות.
והם ניהלו קמפיין, כתבו על זה בבלוגים,
זה קיבל קצת סיקור עיתונאי.
היו כמה עצומות
ובסוף הורידו את המוצר מהמדפים בכל המדינה.
זו הגיבורה שלי, קוראים לה ג'וליה.
היא נערה בת 14 שגרמה
ל change.org להרים עצומה -
85,000 חתימות, והיא הלכה לניו יורק
ומגזין "17" הסכים
שלא ישנו בפוטו-שופ אף
דוגמנית שלהם מכאן והלאה.
אז לבסוף, אשאיר אתכם
עם הרעיון של לדמיין עולם אחר.
אני רוצה שתדמיינו עולם בו נשים ובנות
לא מבלות שעה בכל בוקר
באיפור וסידור שיערן.
אני רוצה שתדמיינו עולם,
בו נשים מוערכות לפי מילותיהן ומעשיהן,
במקום על פי המראה שלהן.
אני רוצה שתדמיינו עולם בו במקום
הוצאת זמן על הופעה חיצונית,
אנחנו מתעלות את האנרגיות
שלנו לטיפול בבעיות רציניות.
כמו סחר בני אדם, אלימות מינית,
הומופוביה, עוני, רעב.
ולבסוף, כיוון שאתם האדריכלים של עתידכם,
אני רוצה להזכיר לכם, שלפעמים אדריכלים
צריכים להרוס פרדיגמות
כדי לבנות עולם טוב יותר.
אז השאלה שלי אליכם היא:
איזה עולם טוב יותר תבנו אתם?
תודה רבה.
(מחיאות כפיים)